מכורבלת בחלום / רבקה בסן

מכורבלת בחלום / רבקה בסן

היא עלתה למונית. מכווצת כעלי הכרוב המצונפים, קרובים לקלח. מכורבלים על עצמם בלי אפשרות להימתח. חיוורים כמוה ברגע זה..

 מסכה  כירורגית ירוקה התלויה על אוזניה לא הצליחה להסתיר את מה שעובר עליה. עיניה סיפרו על כאב לא מועט.

 שבע עשרה שנים ארוזים בקרטונים פעורי פה מרוב תכולה, בסלי פלסטיק מרושתים עם טלאי שתי וערב עשויים חבלי כביסה, בשקיות שרוולים שראו ימים יפים יותר, מלאות עד אפס מקום פנוי.

נעזבו מאחור שבע עשרה שנים. שנים מלאות, שנים רזות. אך שנים של חיים.

תמרה בקושי מיישרת עיניים. שבעים ושבע שנותיה מכבידות. מקמרות את גבה פתאום, קשה לה לחשוב שהיא הפכה לדיירת בית אבות.

הוכנסו לתא המטען הקרטונים. הסלים. השקיות. כל מה שהיא יכלה לצרור.

כל מה שנשאר לחיות.

אך הלב, הבוגד הראשון בכל המערכות כשצריך כוח, ברח מהזירה עוד לפני שהתחילה ההתמודדות. הוא נשאר בדירה עם פיסות עבר שעדיין תלויות על הקירות, עם חפצים המספרים חיים שאינם, עם וילונות שבנפנוף אחד מערבלים אוויר ישן בחדש, וליבה ממאן לשתף פעולה. אינו רוצה לחשוב להתחיל הכל מחדש.

הרבה התחלות חדשות הוא הכיר. הוא שבע התחלות, שבע. שבע התחלות חדשות. שב-ע-ע-ע-ע!!!

 הגם שיודע שזאת התחלה האחרונה שלו. וקשה לו להשלים. 

ש’חדש’ הפעם הוא מילה נרדפת ל’סוף’.

מישהי התקרבה לתמרה, שבנחישות לא סובבה את ראשה אליה. בשבילה היא כבר שייכת לעבר, ותמרה חייבת להסתכל קדימה. לא לשקוע במה שכבר התנדף.

לפני כמה שעות נכנסה לביתה שני חברתה, הצעירה ממנה בעשור פלוס, כשנשים עדיין עזרו לה לפטם קרטונים.

“שלום תמרה, מה שלומך ?” שאלה שני.

“לא טוב” ענתה קצרות. קול עופרת, עם כאב שיכול לתלוש ממנו חופנים.

רגליה רעדו, כמו כל פעם שהיא מקבלת את הזריקה הזאת. זריקה שמאזנת אותה ונותנת לה איכות חיים לעוד שלושים יום… רגליה מפרקינסות ללא שליטה. בהתחלה זה נורא הפריע לה, הסבירה לכולם שזאת תגובתה לחומר הפעיל שזרם בוורידיה. כבר לא שמו לב, אך עכשיו קפיצותיה הנוראיות  בקצב מחריד בלטו עוד יותר עם תשובתה.

“את רוצה לשתות משהו?” 

“כן . מים מהברז.” ענתה בקול מונוטוני.

שני מזדרזת למלא את בקשתה.

“את שותה בכוס זכוכית, תמרה? שאלה מהמטבח.

“כן”.

שני מילאה כוס ששקיפותה מוטלת בספק. עכורה ממש מרוב שימוש. מרוב שטיפות. מרוב חיים.

תמרה רוקנה אותה, עיניה לא ממוקדות, צלולות  במידה זהה לכוס.

ברקע דנו נשים האם להכניס עוד דבר מה באריזה הזאת או לא. נתנו הרגשה טובה לתמרה ושאלו על כל פריט מה לעשות, מה גזר דינו, לחיים או למוטב.

שני ניסתה לדובב את תמרה, כשהגיח לתוך הבית שכן מבניין אחר. קראו לו לעזר. רוצה להטיב עם אישה ערירית ששכניה היו כל משפחתה.

שני כבר יכולה לחזור הביתה ולהיפרד מתמרה. אם היא עצמה אינה עוזרת, לא נעים לעמוד ולהסתכל איך מתקפלות ונדחפות שבע עשרה שנות היכרות, אהבה, דאגה וגם פגיעות – לתוך מספר אריזות בודדות.  

תמרה קמה. מגיעה מולה. 

“שני, את יכולה ללכת הביתה”. פקדה עליה בטון  שאינו מאפשר סירוב.

“תמרה, שיהיה לך טוב בעזרת השם”.

כשרגליה כבר מחוץ לדלת, אחת המתנדבות שואלת את תמרה למה לה להשאיר את תנור הגז שלה שכמעט חדש וגם את המקרר למשכיר.

תשובתה של תמרה קורעת את הלב של שני.

“כי לא שילמתי לו על החודשים שעברו”, ענתה בהשלמה מוחלטת.

אין טרוניה. מרוכזת בה תמצית חיי הישרדותה. 

את פגישתן הראשונה שני אינה זוכרת, אך לאט לאט הפכה תמרה לחלק מחייהם. כמו תינוק המתביית לו מהרגע הראשון שבכה, והוריו אינם מסוגלים להיזכר איך היו חייהם בלעדיו.

הייתה זו חוויה מצמררת לשמוע על מה שעברה.

תמונות בשחור – לבן סיפרו על יופייה של תמרה, מבט ישיר, צעירה עם עתיד ורוד לפניה, הוריה – חלוצים קיבוצניקיים שידרו נחישות של לוחמים. צבע פניהם כצבע תמר המבשיל תחת שמש יוקדת.

מוצאם צעק. עיניים בהירות הסתכלו עלינו מתוך ארבעים שנות חיים מודפסים על נייר של פוטוגרפיה עם מסגרת מזוגזגת.

תלונותיה של תמרה על משפחתה היו כאורך חומת סין. לא בטוח שאמה יהודייה. גיור מפוקפק בלי קבלות הטריד את תמרה. היא החליטה לעבור גיור לחומרא אצל אחד מבתי הדין המוסמכים בעניין בלי פשרות, ישר כעמוד עשן שבבית המקדש. 

אבל שאר משפחתה לא עברה גיור לחומרא, וזה הסב לה כאבים ששום תרופה לא יכלה להם.

אחרי חתונתה הראשונה המזל התחמק מלהשיגה. היא חוותה טרגדיות של ממש שהתרגשו ובאו עליה כמגנטים גדולים וקטנים דבוקים בכוח עליון.

נישאה, ארבעה פרחים נולדו וקמלו בעיוותים קשים ששורשם בגנטיקה. ארבעה קברים קטנים.

 מנעו ממנה להגיע אליהם לספר את אהבתה, לנקז את יגונה.

החבילה התפרקה. תמרה מצאה נוחם בתורה שהושיטה לה את ידיה המצילות ממצולות ים שחור שאיים על שפיותה.

סרט חייה עבר בין עבודות פיסול בעיסת נייר שמילאו אותה בשמחת היצירה עם דבק טפט ופתיתי נייר שאיחדו פיסות נשמתה, לבין מחטים וחוטים שרקמו לה רגעים יפים, מסרגות ארוכות ידיים הממהרות לסרוג גרבי – נעליים חמודות עם פונפונים לרך  הנולד, ובין משערות גדושות חיים שצבעו את נפשה באקריל  מבריק.

אלבומה השני לא צלח. יותר מכמה דפים עמוסים תמונות חתונה, לא נוספו עוד. אך סידור תפילתה תמיד רווי דמעות המתחננות לשלווה.

ימים יפים רקדו עם ימי שפל, אשפוזים וטיפולים, צעקות ובלבולים השייכים לצללים שבהם תמרה לא הבחינה בין טוב ולמוטב, נפשה המיוסרת  מצאה מנוחה בכדורים רבים המונחים בהישג ידה.

מכחול שנותיה צייר ציורים יפיפיים מלאים בתשוקה טהורה. נופי ארץ ישראל קראו לכל יהודי אתגר לשוב אליו ולבורא עולם. 

שלוש עשרה שנה החזיקה כתובתה השלישית. כספת ליבה נצרה את אושרה עד שנקרעה ממנו. בגבורת – על ניהלה את חייה אלה: חברות, מועדון, מכולת, שבתות בחיקי משפחות המאמצות, שמחה.

כל כך מיוחדת תמרה. זגזגה בין מכשולים הנצבים לפניה, התחזקה באמונה. שרה בקולה הערב שירי אהבת השם וגעגועיה אליו. הגיעה לבתים לעזור בהכנות שבת, סרגה המון, תפרה ורקמה. נותנת מתנות ידיה למיטיבים עמה, לא רוצה לאכול לחם חסד.

עברו עוד ארבע שנות בדידות. 

אך עם דבר אחד היה קשה לתמרה. קשה עד מאוד, והוא: המשפחה הגרה מעליה. משפחה בריאה, נורמטיבית, בת נפשות רבות. שכל פשעה היה לגור קומה מעל, לחיות ככל המשפחות עם ילדים הממשיכים לגדול ולרוץ ולצחוק, וגם לפעמים להשתובב ולצעוק.

בלילות, כשמוחה עבד מעבר למושג “יום עבודה” ללא תגמול, היא הייתה מתקשרת ל”אוזן ללב” ובמשך שעות מדברת ומקוננת על רוע מזלה. ועכשיו, העזרה הראשונה הייתה הצלת נפשות של ממש  ללב שבור קרוב לבור בלי קרקעית,  הקורץ לצלילה ללא מגנים.

 בדידותה באותם לילות עשתה בה שמות. ליבה היה מתכווץ עד שלא התאפשרה הכנסת אוויר. חוטי לילה טוו סביבה רשת עכביש הלוכד את טרפו, נותן לו לפרפר באוויר בגסיסה אטית מאוד עד שיתוק, ובהנאה מרושעת היה מוצץ ומרוקן אותו מכל טיפת דמו

    כמה אז חשקה לצעקת ילד, לגררררירת כיסא,  לקפיצת חבל על ראשה, לר – ע – ש מבורך של ריצה מטורפת בין החדרים, לרקיעת רגליים, לט-פ-פ-פ-טוף נעליים קטנות. לצחוק הפרוע של ילד המונף אל – על. המחבר אותה לעולם השייך לבני אדם.

אך ברגע שמנת הרגעה החודשית זרמה ישר מהמחט לנפשה, לא הייתה  משפחה אחת  יותר מסכנה משכנתם. 

  “איך יכולה משפחה חרדית להזיק לי כל כך? בשעות מנוחה ובשעות הלילה. האם אינה משגיחה עליהם והם קופצים לי על הראש. בלי הפסקה, תוק! תוק! תוק!!! לא עצמתי עין, גם בלילה. רעש!!! כזה רעש!!!” סיפרה בקול בוכים. 

השכנים היו כבר בטוחים שאין חינוך ודרך ארץ בעליונים, קרה גם קרה שתמרה, מרוב צער על האבדות קשות שחוותה, לא הייתה עוד מסוגלת לשמוע אפילו צליל פעמוני של תינוק מאושר, והזמינה באיבוד דעת  משטרה להורים מתוסכלים  “על רעש מופרז” מעל קדקודה. האלו הגיעו ולא ראו דופי בהתנהגות הדיירים, אך הנזק היה גדול. הליכת לוויתציה הונהגה על ידי בני הבית מעל פני הבלטות,  בנושא ריחוף  פקיר הודי לא היה מתחרה רציני..

החיים של  זאת לא היו חיים,

 וחייהם של אלו היו גיהינום..

“עד מת-י-י-י-י?” זעקה תמרה 

“עד מת-י-י-י-י?” התחננו השכנים…

חלום היה לתמרה שהשכנים יעברו..

חלום היה לשכנים  שהיא כבר תעזוב…

לא רוצים להילחם עם אישה אלמנה, הגם שידעו שהצדק עימם. השתדלו, התאמצו, פעם אחר פעם ולעולם לא הצליחו לרצות את תמרה.

במהלך הימים דפיקות נמרצות נשמעו מעבר לרצפת ביתם. תמרה היכתה על תקרתה עם מקל של מטאטא.  לא הפריעו לה שערותיו הפולטות ישר לפרצופה את כל אשר אספו. מאיפה יש לה כוחות להחזיק מטאטא גבוה כל כך, על מנת לצעוק על נוכחותם  האנושית  ולהזכירם שהיא גם חיה וקיימת? רצתה תגובה, כמיהה להתייחסות, אך לא הבינה שהיא רק הרחיקה אותם ממנה.

היא עקבה אחריהם  דרך הקוקר. מי נולד? איך קוראים לו? שאלה את שכנותיה. מי עלה השנה לכיתה אלף? מי לישיבה קטנה? כמה זמן נשארה היולדת מחוץ לביתה? דאגה לסרוג תמיד זוג גרביים בצבע המתאים לרך הנולד בתוספת כובע וסוודר חמודים להפליא יותר מכל בגד שהייתה מוכרת, חושיה השב”כיים  היו תמיד דרוכים, האם יצאו לנופש? או לא?  דרך הצצות מרובות בעין דלתה גילתה יציאה לאירוע. לים, לא מפספסת שום פרט.

ויום – יום  הציקה להם, וטענותיה התרבו כארבה במצרים. חושך כללי מילא את ימיהם.

לו ראתה את תפילותיהם עבורה! לו רק שמעה באיזו מתיקות מבקשים עליה בריאות הנפש והגוף. לו היו מגלים לה מה מקור הצדקה בסתר שתמיד נחה לה בתיבת הדואר שלה! המעטפה שגדשה את כיסה וליבה  מאושר על האנשים המיוחדים העושים צדקה שלא על מנת קבל פרס… לו היו מספרים לה על רגישותם ונחישותם לחיות במינימום דציבלים.

לא ראתה. לא הרגישה, לא שמעה. 

בלי דיבורים מיותרים החליטו השכנים לחפש פתרון. 

ואז הגיע נגיף הקורונה.

בלתי נראה. מיקרוסקופי, אך קטלני. מסוכן. עם כתר של מלך המוות. הממית בדרכו את מי שלא נזהר או לועג לו.

הביקורים שלו היו בכל העולם. לא פסח על אף מדינה. יבשה וימים, והיכן שטייל השאיר הרס. פחד. בלבול, שיעולים, מכונות הנשמה, קברים.

 העולם הושבת, אנשים סגרו את עצמם בבתים, ואם יצאו? התהלכו עם מחסום על פיהם על מנת לבלום  דהירתה של הווירוס לקנה נשימתם.

 הס הושלח ביקום, אין נכנס ואין יוצא. עופות השמים טסים שיכורים מהאין סוף הפרוש תחת כנפיהם.  חיות  בר חזרו להסתובב בלי פחד ברחובות העיר, מתעניינות בחלונות ראווה המזמינים אותם להיכנס, שטרות עפו בשמי איטליה  ורקדו באוויר לועגות לחומר , ולפסל.

חייה של תמרה השתנו מקצה לקצה. הפחד הפך לחבר נפש, מועדון הקשישות חדל מלפעול, חברותיה חששו להכניסה לביתן . ילדים רבים מועדים לחלות תחילה ולסכן אותה. או להפך, חלילה, ‘לוח השבת’ של תמרה, שבו רשמה מי המשפחה שזכתה בה לליל שבת ומי לסעודה שנייה או לסעודה שלישית ולהבדלה – נשאר מיותם. קשה עד מאוד למלאו. תמרה שהתה בביתה עם סעודות שנשלחו לה מוכנות אך ריקות מדבר תורה. ממזמורי שבת, מצחוק של הסובבים אותה. 

ובביתה  המבודד, תקרתה הדליפה את שירת השכנים מעל מוחה, שמחת שבת חוגגת, הזזת כסאות דיווחה על נטילת ידיים, עברת מוקדי הרעש על שנת שבת תענוג . 

” די-י-י-י-י-י-י!!!! שיגמר הסיוט !!! ” 

לא היה ברור על מה היא מתכוונת, על הקורונה או על המשפחה.

אחרי סבל של כמה חודשים שאיימו על שפיותה, נמצא הסדר חדש .אין ברירה. פנו לרשויות עבורה, סידור מלא קיבלה: דיור. אוכל, שינה, השגחה. חברה, שקט, הרבה שקט.

הכל הסתדר מהר ותמרה היום בהעברת ביתה. מסובבת קרטונים המשמשים שושבינים לכתובתה האחרונה עם דיירי בית אבות. 

בתוך הרהורי  ליבה היא שומעת את קולה של שני ממרחקים עצומים, איפה היא בכלל?

“תמרה, כל זה שלך? שכחו לשים אותם באוטו?” חקרה שני שנקראה על ידה שנית אחרי שגורשה.

 שני ליוותה אותה ליציאת הבניין. בצידי השביל עמדו קרטונים וקרש גיהוץ הממתינים בסבלנות ליד שתוביל אותם לנחלה ומנוחה.

” כל אלו של שכנים חדשים שבאו לגור מעליי היום” ענתה בקול חלש. 

“לא הספקתי להיפרד משכנתי מלמעלה… הם עזבו כמה ימים אחרי כניסתי לבידוד במשכן החדש על מנת לשלול סכנה עבור דיירי בית אבות, ורק היום נודע לי שהם כבר עברו מכאן. שכנתי  לא רמזה דבר. אולי חששה ממני?” הוסיפה תמרה.

 עצב גדול התיישב על ליבה. בהתנהלות התקשורתית הלקויה הזאת טמונה הרבה אהבה. כן. אהבה. אהבה שלא מצאה ביטוי נכון וראוי, ועכשיו היא מודעת לחסר והיא אינה מוצאת את עצמה. כמה מיוחדת הייתה שכנתה ! סובלנית כלפיה, גם אחרי הלילה עם השוטרים אמרה לה שלום במאור פנים. כמה הרגיז אותה אז החיוך הזה, כי באותו יום שוב ילד קפץ חזק!!!

תמרה חוששת מהעתיד, היא מבינה שהיה ניסיון פה והיא נכשלה. גרמה למשפחה שלמה לעקור  מהסביבה המוכרת. מההרגלים.

ועכשיו גם היא עוקרת לבלתי נודע.

צער על העבר, וצער על העתיד. כל כך הייתה רוצה לתקן. לספר לה את האמת!

הן כבר עמדו לצאת מפתח הבניין, כשעיניה של תמרה התעגלו,

מתיבת דואר שלה מציצה מעטפה.

תמרה ביקשה משני להקריא לה אותו, אין לה אומץ.

“לתמרה היקרה! 

צר לי שלא ראיתי אותך לפני שעברנו. כל כך רציתי להגיד לך שלום. שנים של שכנות עושות את שלהן, הגרביים הכובעים והסוודרים  שלך, אין! אין! אין כמו מה שנתת מכל הלב. הילדים היו שמחים וכל פעם מחדש חיכו למעשי ידייך ואף פעם לא אכזבת. מקווה שאבוא לבקר, המשפחה גדלה ברוך השם, ולא הייתה לנו ברירה אלא לחפש דירה גדולה ומרווחת יותר..

מאחלת לך שהמשפחה הבאה לגור תתחשב בך ותסב לך נחת. הם זוג צעיר בתחילת דרכם.

עכשיו עם הקורונה לא אוכל להגיע כי אני מפחדת עלייך .אך דעי לך שיש לך מקום ענק בליבי.

מאחלת לך שנה טובה  ומתוקה 

מלאת שמחה, בריאות ואושר. בלי דאגות לקיומך,

מאחלת לך כל משפחתנו”.

בתיבה עמדה עוד מעטפה.

שני פתחה אותה, קפצו מתוכה  חמישה שטרות של מאה שקלים. היא הושיטה אותם לתמרה. בעיניה בצבצו שתי מרקיזות מבריקות  שנאספו בקיפולי מסכתה. 

תמרה סורגת  בדמיונה  כרבולית לשכנתה.

 עין ועוד עין. שורה ועוד שורה, מעוין ועוד מעוין, מוטיב ועוד מוטיב.  המסרגות רצות, עורגות  ברעבתנות שבע עשרה שנות אהבה, שזורות בחוטי צמר פרוותי עם חוטי דמעותיה שרק עכשיו פורצות, מנקות את ליבה הפצוע, סוללות שביל לסולחה, מכשירות את הקרקע לעוד שנים רבות ומתוקות עם כל שכנותיה החדשות.

שני שתקה.  כמה דברן הוא השקט. עוצמתו מפילה מחיצות חזקות של ימים רבים. משחרר השקט לשונות קשורים, נושא עמו רוח חדשה המבשרת טוב.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד