בס"ד
ממתין וזורע/ ליקוט ועיבוד: לאה כץ
לא ביום אחד נפלו עליהן השמים.
האמת, הם לא נפלו בכלל. אלא הן אלו שהתקרבו אליהם יום אחרי יום, מתוך תפילה ואמונה, עד שהרגישו קרובות למעלה. דווקא אז, יותר מכל תקופה אחרת.
– – –
כולנו מכירות את צליל הממתינה בטלפון. מה קורה כשהצליל הזה חוזר על עצמו שוב ושוב?
את מבקשת להשיג מישהו, משהו, איזשהו. אבל הטו-טו-טו מתנגן לך ואת רק נאלצת להמתין.
רוצה גם את לדעת מה מחזיק אותן בעמדה המאתגרת הזו? איך אפשר גם לצאת ממעגל ההמתנה באמצעות שינוי תפיסתי?
את, שעומדת שם במקום הגבוה, המיוחד שנועד רק לך. משתוקקת כבר לפרוש כנפיים, להתקדם הלאה עם כולם, מתפללת בכל יום שיתגשם לך החלום.
אבל תמרור עלום עוצר לך את הדרך ואת שדה הראייה, ואת נאלצת לעמוד שם, להמתין. קחי לך רגע של שיתוף ותמיכה. המילים הללו מוקדשות לך, באהבה.
כמו כולם, הם חזרו מהחתונה, קול מצהלות חתנים וחופה עדיין מתנגן באוזניים, שפע מסובב בשבע ברכות אצל הדודים והחברים, וכל הברכות לחיים טובים ומאושרים.
החודשים חולפים, 'שנה ראשונה' כבר הסתיימה לה מזמן. הד ניפוץ הכוס תחת החופה כבר נטוש באלבום החתונה בעומק העמודון הסלוני. עומס החיים והעבודה התחיל, ובשורות טובות ממאנות להופיע ביחידה המצוחצחת.
"בעצם החיים ממשיכים במתכונתם הרגילה עם כתר קטן ותואר מכובד מדי של 'ממתינה'". כך בוחרת מלכי לוין לפתוח את הלב. "התואר הזה לא דפק על דלת ביתנו ביום אחד, אבל עם הזמן החולף והסטטוס 'זו"צ' שלא התחלף, הוא קיבל מקום ונוכחות בחיינו גם בלי שבחרנו בו".
היא מספרת על חמש שנות הנישואים הראשונות שלהם. "עד היום אני לא שוכחת את אחד מימי ההולדת שלי. בכיתי מרורות, לא האמנתי שהגעתי לגיל הזה ואין לי ילדים. אני זוכרת שמתוך הבכי והתפילה רציתי רק דבר אחד: יוד. למד. דלת. זו הייתה שנה שבה התחלתי לעכל את הקושי שחייתי בו. המתנה בלתי נגמרת". אני רק מקשיבה, כל מילה שלי מיותרת.
"מאז אותו יום הולדת עברו שנתיים תמימות, ופתאום, ללא הקדמה, הגיעה אלינו הבשורה שחיכינו לה כל כך הרבה: נפקדתי בשעה טובה". דמעות של התרגשות מנצנצות את עיניה.
"ילדתי בשעה טובה את ראובן. הוא היה כל עולמי – וגם יהיה, ככל הנראה. מאז חלפו שנים, אני נשואה כבר חמש עשרה שנה ועד היום מאמינה ומתפללת לנס נוסף".
ובין לבין, מה קורה שם בתוך ההמתנה הזו? יש דברים טובים? אני תוהה.
"בוודאי. אחת המתנות המשמעותיות יותר היא העובדה שבתוך ההמתנה הזו נתן לי השם מתנה גדולה – שותף נאמן לעבור איתו את הדרך. בתמיכה מופלאה ובהענקה אינסופית הדדית אנו צועדים יחד בשביל החיים הפרטי שלנו". פניה של מלכי מוארות באושר כשהיא מספרת על מנחם בעלה. ורק לכן אני מספרת בשקט, שרק בעידודו היא הסכימה לחשוף מעט מרחשי הלב הנסתרים בדרך כלל.
אולי יש עוד קשרים משמעותיים להם זכית בעקבות החסר? ההמתנה?
"אספר לך שהרווח המשמעותי ביותר שיש לי בתקופה הוא הקשר שלי עם ריבונו של עולם. אני מרגישה במוחש את יד השם שעוטפת אותי בחיבוק חם. בשפה פשוטה אני פונה אליו, מדברת איתו על כל דבר ובכל זמן. כמו אבא אוהב הוא מקשיב ועונה – לפעמים עונה 'כן' ולפעמים 'לא'. לפעמים משיב בדרכים שלא חשבתי עליהם מראש, אבל תמיד תמיד הוא איתי בכל אשר אפנה".
מדהים לגלות כמה האמונה והקשר הישיר עם ריבונו של עולם מעניקים את משמעות החיים עצמם.
ברגישות מתחשבת בחרנו לדבר גם עם נעמי זוארץ, בחורה בת עשרים ושש, שתספר לנו קצת מה קורה בתקופת שידוכים שמתארכת לה הרבה מעבר לתכנון הבסיסי, וההמתנה לבן זוג לחיים כבר אינה משהו שניתן להתעלם ממנו.
נעמי אינה ממש משתפת פעולה, היא טוענת בנחרצות שרק כאשר תדע שתקופת ההמתנה לבן זוג תסתיים בטוב ובאושר, היא תוכל לזהות את הדברים שהתפתחה בהם. בינתיים, הלחץ מהבלתי ידוע מאפיל בהחלט על הכל. אולי שאלתי אותה בזמן רגיש מידי? אי אפשר לדעת.
אני מתעקשת מולה, לא מוותרת לה בקלות.
בכל זאת, אולי יש דברים שכבחורה את יכולה להרשות לעצמך, ולחברותייך הנשואות הדברים הללו הם בגדר חלום? משהו שזכית בו דווקא בגלל שלא התחתנת עדיין?
"בוודאי, יש הרבה!" פתאום עיניה זוהרות ומילותיה שוטפות, בקושי אני בקושי מצליחה לכתוב בקצב הדיבור שלה. "חברויות, לימודים, עבודה, טיולים והמון תובנות לחיים – הם רק חלק ממה שהרווחתי. חברות שלי שכבר חובקות שני ילדים או יותר, מחשבות כל שקל ואני יכולה להרשות לעצמי את הפינוקים האלו בכל פעם שרק מתחשק לי".
ומעבר לכך? משהו אישי? עמוק? אני משחילה עוד שאלה.
"בקטע של החיים, למדתי לאט לאט להתפייס עם הזמן שעובר. הזמן הוא דבר יקר ולא צריך למהר".
ובעבודה? האם יש לך בונוס שהרווחת בגלל הזמן שיש בידייך להשקיע?
"למדתי מקצוע בסיסי שבסיומו נדרש להוסיף תעודה נוספת המאפשרת שדרוג משמעותי בשכר ובתנאי העבודה. מובן שסיימתי להשלים את התעודה הזו, מה שנותן לי אפשרויות פרנסה נוחות בהרבה, סיפוק וקידום משמעותי בעבודה".
אני מסכימה שנעמי אכן עובדת מועדפת. יש לה משהו נינוח עם עצמה, היא משדרת לי בלי מילים נכונות לעזור, כוח נפשי ואישיות עוצמתית. משהו שבדרך כלל לא רואים.
נעמי ממשיכה, מנערת אותי מהרהוריי העמוקים.
"בעיקר הרווחתי לעצמי קשר וערוץ ישיר עם אבא שבשמיים. גיליתי עם השנים, ואני מגלה יותר עם הזמן החולף, כמה הקשר הזה מחזיק אותי ונותן לי תקווה ושמחה. מתוך בדידות ותלות מוחלטת בבורא עולם אני מגלה ערוצים שלא ידעתי שקיימים בכלל. תמיד התפללתי, האמנתי, אבל עם השנים הדברים הופנמו אצלי למעשה והתיישבו על הלב כחלק ממני. בזמן שעובר אני רואה את הריבונו של עולם שיודע בדיוק מה טוב לי ואיך אני צריכה להתקדם. בגדול אני יכולה לומר שלקבל את הזמן שעובר באהבה, זה להמליך את בורא עולם כל יום מחדש".
התלות הזו בבורא עולם, וההבנה שבלעדיו אי אפשר לעבור את מפתן הבית, בוודאי שלא לעבור אותו בדרך לבית חדש – מתחדדת בי פתאום.
"דבר נוסף שהרווחתי מהתקופה הזו וילווה אותי בחיים, הוא קשרים עמוקים עם חברות שהיו ועדיין מהלכות לצידי בדרך. זו חברות ששום דבר לא ינתק אותה, גם לא עומס החיים שיהיה בעזרת השם בקרוב. אנחנו חברות כמעט כמו אחיות והזמן שיש בידינו מאפשר לקשרים הללו להכות שורשים בצורה שלא נוצרת בגיל צעיר מדי. טיולים שאנחנו מתכננות לעצמנו בדיוק בלו"ז שמתאים לעבודה, שבתות בצפת או ברובע, יציאות בערב להליכה, בילוי משותף או סתם שיחות טלפון באחר הצהריים משועמם. בשבילי זו מתנה כבר מעכשיו לקבל תמיכה מחברה שמבינה אותך ומשדרת איתך על אותו גל. בקיצור, אני לא בודדה בזירה".
הידידות הזו נוצרה בארגון מיוחד, או סתם חברות מהסמינר והחיים? אני מנסה להבין יותר.
"יש ארגונים שונים לבוגרות סמינר, וזו הזדמנות לומר להם תודה; אבל כרגע אני מספרת על החברות שלי, שחלקן עוד מימי הסמינר ורובן מהחיים, מהעבודה. כשיש חברות אמיתית אפשר לשתף גם בקשיים וברגעים השמחים פחות, קל יותר לראות את החלקים השמחים, ובעיקר ניתן להיעזר באנשים הטובים בדרך שיאירו לנו את היום עד שתסתיים ההמתנה…
אני מקווה שגם כאשר אמצא את השותף לחיים אמשיך את הקשרים הללו בצורה מותאמת. זו חברות ייחודית שאינה קיימת אצל מי שהתחתנה בו' סמינר. משהו עמוק ומשמעותי שנרכש מתוך קושי, אכזבות ושמחות משותפות של אלו שפרחו להן לקן החדש".
אני מזהה בפניה של נעמי ברק מעריץ. מתחשק לי לאסוף את החבורה שלהן, להכיר אותן מקרוב. אני מהרהרת לעצמי בקול ונעמי מחייכת פתאום, נזכרת בנוסטלגיה בקטע משמעותי שקרה להן יחד, כחבורה.
"באחת השבתות שיצאנו לצפת העתיקה מצאנו ספר ילדים שמספר על חתיכה שחיפשה את החלק החסר שלה. מובן שמהר התחברנו לחרוזים. החיוכים הראשוניים הפכו מהר מאד לצחוק עמוק יותר ודמעות של הזדהות עלו בעינינו, נמסנו מכל מילה. החברה שהקריאה מהספר עצרה בין חרוז לחרוז על מנת להירגע מהצחוק הכללי שגלגל אותנו בלי שליטה. זו הייתה חוויה מדהימה, משהו משחרר שאִפשר לנו לפתוח שיח רגשי בצורה פתוחה וישירה. מאז אותה שבת יש לנו קוד, אנחנו לא רווקות אלא פשוט: "חתיכות" במובן החתיך של המילה…
למחרת, אחת מהחברות כתבה שיר מיוחד שמבטא יותר מכל את האחדות והתמיכה שיש בינינו במצב המטלטל הזה של חיפוש והמתנה (ראו במסגרת). "הדבר המדהים הוא שאחת מהחברות התארסה שבוע לאחר אותה שבת, מה שהשאיר לנו טעם מיוחד לסיפור הנאיבי ההוא".
משמחה לשמחה אני עורכת סיבוב של שלוש מאות שישים מעלות לריקי ליפשיץ. המדהים הוא שריקי נשואה באושר ולה חמישה ילדים כן ירבו, אז למה היא יכולה להמתין? מסתבר שהכול תלוי בתפיסה.
לריקי חשוב שקודם כל נבין את הרקע עליו צמחה ההמתנה שלה: "בטבעי אני אישה פרפקציוניסטית מאד, זאת אומרת הייתי. הבית היה מסודר תמיד, הלו"ז תקתק וניהלתי את הבית ביד רמה". אני ממתינה כבר ללא סבלנות למילים "עד שיום אחד…" והם אכן מגיעות מהר מהצפוי: "עד שילדתי בשעה טובה תאומים". בום.
מה קורה שם חוץ מאושר ושמחה? דבריה של ריקי מפתיעים אותי.
"הגעתי לבית ההחלמה, מנסה להתאושש מהלידה ולהתרגל ל'הכל בשתיים' החדש והמתוק הזה. מסביבי היו המון דעות ותגובות של נשים 'חכמות', אך כנראה ללא ניסיון של ממש בתחום: 'בהתחלה זה קשה אבל עד חצי שנה הכול עובר'. חייכתי. או גרסה שונה של: 'עד גיל שנתיים זה מאתגר אבל אחר כך הכול שווה'. האמנתי. 'עד גיל ארבע זה מורכב, אחרי זה נהנים מהפירות הכפולים'. זה כבר היה נשמע לי רחוק. לחכות עד גיל ארבע בשביל ליהנות מהפירות, ומה עד אז?
בינתיים חזרתי הביתה, לילדים שחיכו לאמא ולתינוקות החדשים. החיים קיבלו קצב משלהם. בשנתיים הראשונות לא זכרתי שאני קיימת. משך כל היום הייתי רק סביב טיטולים, מטרנה, נענועים, סחבת על ידיים מקרטעות והישרדות".
ומה עוד?
"חוץ מזה היו הרבה צחוקים. יום אחד הם השליכו למטה מהחלון את הנעליים הימניות שלהם. אני רצה טרופת נשימה לחלון ומביטה למטה, ומה אני מגלה? הנעליים בורחות לי על גג של מונית נוסעת… ביי ביי".
אני מבקשת כמו ילדה קטנה, 'עוד סיפור': "פעם נוספת מתקשרת אלי הגננת בהיסטריה, נראה לה שאחד מהם אכל פעמיים והיא לא יודעת מי! היא טענה שהגדול הוריד את הסרט האדום שמהווה לה סימן זיהוי. היא התחילה לדחוף לשניהם עוגיות, העיקר שיהיו רגועים ושבעים, ואמא שלהם תהיה ערנית אם אחד מהם נראה עצבני מידי…"
אני צוחקת לעצמי וריקי ממשיכה לרוץ קדימה: "אחרי גיל שנתיים חיפשתי בכוח זמנים לעצמי. יצאתי עם חברות, הלכתי לשחות, השתלמתי בקורס אומנות וקישטתי את הבית, ופתאום גיליתי שיש חיים נוספים". היא נושמת לרווחה, נזכרת במרתון של השנתיים הראשונות.
אז למה המתנת, בעצם? אני מנסה לרמוז לה על כותרת הכתבה שלי:)
"למה המתנתי?" היא מתפלאת עלי. "חיכיתי לחזור למסלול החיים שהיה לי, חיכיתי כבר לחזור לרוגע של טרם הלידה. לא שמתי לב שמשהו פנימי בי דרש את זה ולא נתן לי מנוח. רק משהגיעו התאומים שלי לגיל חמש הבנתי שמאז הלידה אני לא נהנית משום דבר, רק מחכה כבר לחזור לבית המושלם שלי, עם ילדים רגועים ומסודרים".
האם במשך חמש שנים לא ראית את הנחת? בינינו, נחת בשתיים זו מתנה שאין כמוה.
או שפשוט דמיינת במשך הזמן הזה את הרגע המדהים הזה של בית מבריק, ילדים מסורקים וחלונות בלתי נראים מרוב ניקיון?
"בהחלט. דרשתי מעצמי מושלמות במצב בלתי אפשרי. המרתון הכפול הקשה עלי מאד. הבעיה היא שלא הצלחתי לראות בעדו שום דבר פרט לעומס עבודה כפול ומכופל. רק כשהבנתי שאני ממתינה בלי סוף, נפל לי האסימון פתאום. קלטתי שאלו הם הילדים שקיבלתי. מאתגרים, שובבים, ידם בכל – וזהו. אלו הם. פתאום הבנתי שאצלי זה לא יעבור, ואם לא אשלים עם המציאות ואמתין עד בוש שהקושי יעבור – אבזבז את החיים בהמתנה… בו ברגע החלטתי: לא עוד! עם עבודה עצמית חזקה הפנמתי והשלמתי עם המצב, נכנעתי אליו והיום אני יכולה להעיד כי כאשר אני נרגעתי, גם הם נרגעו. כשאני הפסקתי להמתין זה….זה פשוט עבר".
אני נדהמת מהשיתוף של ריקי שמסביר כמה משמעותית המחשבה המלווה אותנו. צורת ההסתכלות על הדברים משנה את התמונה במהפך עצום.
ברשותכן, אני חוזרת למלכי, זו שבעמדת המתנה כבר שנים, ונראה שאפילו שינוי משמעותי במחשבה לא ממש ישנה את המצב. אבל אני מוצאת את עצמי מופתעת שוב. מגלה עד כמה המחשבה וההתייחסות יכולים להעצים או להרגיע, להגדיל או למזער…
"בעצם, החיים ממשיכים במתכונתם הרגילה עם תוספת קטנה של המתנה. אף פעם לא נתתי לתוספת לגדול. שמתי אותה בצד, בפינה, והמשכתי לחיות. מטבע הדברים כשהחיים אינם עמוסים בגידול הילדים – זמני בידי ללימודים, לבישולים, לאירוח ולתחביבים שונים כגון: קריאת ספרים, הכנת קישוטי סוכה, בניית פאזלים מרובי חלקים ועוד. אבל איני מבלה את השעות בחסר אלא בהסתכלות על כל הטוב שיש. ויש הרבה מאד! כמו שכבר הזכרתי, ריבונו של עולם, בחסדו הגדול שלח לי מתנה גדולה – שותף נאמן לעבור איתו את הדרך. כנאמר לחנה – 'אנכי טוב… מעשרה בנים'. אני חושבת שתסכמנה איתי גם אתן שלוותר על כל זה יהיה ממש קשה ולא שווה".
צודקת במאה אחוז, לא?
"לאחר שהשלמתי עם ההמתנה והבנתי את גודל המתנה שיש בה, הרווחתי את חיי בחזרה. אני לא מוותרת על התקווה, הציפייה והתפילה, אך גם לא על השמחה, השלווה והאמונה". היא אינה יודעת אפילו כמה מרגש לשמוע כאלו מילים ממי שיכלה לבחור בדיוק הפוך.
ריקי מוסיפה עוד טיפ חשוב לכל הממתינות באשר הן:
"אני מודיעה מעל במה מכובדת זו לכל אחת שחווה אתגרים: אל תמתנה עוד כמה שנים כדי להגיע ל'עוד נצחק על זה'. אני מדברת מניסיון אישי. אם תוכלי לצחוק על זה בעוד עשרים שנה – למה שלא תצחקי עכשיו? 'צחקנה עכשיו עד כלות!' החיים יפים". היה חשוב לה הסיכום. כבר סיכמנו שהיא פרפקציוניסטית:)
גם נעמי חולקת איתנו משהו שליקטה בדרך – – –
"אני מברכת כל אחת שנמצאת בעמדת המתנה, שיעזור לה אבא שבשמיים ויאיר את דרכה עם אנשים טובים שילוו אותה עד לישועה".
אני מסיימת את הכתבה ובראש מתנגן לי השיר: 'אנשים טובים באמצע הדרך'.
באמת זכיתי לפגוש אנשים טובים, מאד!
מסגרת:
שיר חתיכה
היא הייתה חתיכה, בלי צורה מוגדרת
מקושטת, מסורקת
מתוכשטת, מוכשרת
בקיצור – חתיכה מושלמת
ובגלל שנמאס לה להיות חתיכה שכזאת
היא החליטה לנסוע, קצת ליהנות
נסעו עוד עמה חתיכות בודדות
לשבת חתיכות. אופס, רווקות
לאוטובוס לצפת יחד הן עולות
ולדירה כבר מגיעות
קרועות משבוע עמוס
חתוכות לחתיכות
הזיזו מזרנים
פרשו מצעים
ותכף ומיד נדמו הקולות והצלילים
למחרת התעוררו עם השמש
הלכו לעתיקה, קנו אוכל נפש
תכף ומיד סיימו ההכנות
יצאו למצעד אומנים ואמניות
קנו חמסה מזהיבה
מזכרת מעניינת מצפת העתיקה
התכוננו לקראת המלכה
והנה – אחת את הנרות כבר מדליקה
"לכה דודי" עם רגש ונשמה
בשלל עדות וחוגים, העיקר – הנשמה
פרשו לישון, פטפטו עוד ועוד
תשעה קבין לחתיכות מקטלוג
ואז הגיעה הפואנטה
כאן מתחיל הקטע
סיפור תמים על אפס מאופס
הצחיק עד דמעות, נגע ותפס
החתיכה שם הייתה כל כך מוצלחת
יפה, מקושטת, מוכשרת ומטופחת
אבל אולי בגלל שהיא הייתה כה בעננים
שום סטנדרטי אותה לא הבין
היא נפגשה עם כאלו שלא הבינו בהתאמה
ואחד שלא הבין מעצמו שום דבר, אכזבה
ציורים שהוציאו פרצי צחוק בלתי נשלטים
פתאום הן הבינו את עצמן מול ה'שידוכים'
הסיפור נגמר עם אלף צליליו
גם הצחוק התאדה, עבר
וכל השיר שווה
רק בשביל סיפור שכזה
על חתיכה תמימה ונאיבית
שהצליחה להיות לרגע בחורה אמיתית
היא למדה להיות היא עצמה
להמשיך לחכות להשלמה
אבל לזכור לא להיתקע במקום
להיות אלופה, לרצות לגדול, לנשום
לפעמים להתעגל
להמשיך להתגלגל
לצפות לישועת הקל
וכמו כל סיפור עד הסוף הטוב
קול ששון עוד יישמע בקרוב
גם היא תמצא לה עיגול מושלם
יבנו להם יחד באהבה, משכן
