מקשיבים לך ילד / רוחמה ארנד

מקשיבים לך ילד / רוחמה ארנד

מקשיבים לך ילד  /  רוחמה ארנד

 

הדלת נפתחה ברגע הכי פחות מוצלח. רשרושי שקיות מלאו את הבית בבת אחת, גדושות להתפקע בשלושים ושניים פעקאלאך ושתי חפיסות שוקולד, לרב’ס.

היתה לי שניה אחת לפני שהכל יוצא משליטה, וניצלתי אותה היטב.

ביד ימין המשכתי לחבק את כתפו של אפי שנשפך עלי במתיקות ועפעפיו כבר ירדו לחצי התורן, וביד שמאל אותתי נואשות לאליהו שישתוק, שיחביא, שיעלים את הפעקאלאך המגרים שלו, ומהרררר!

לדבר לא יכולתי, אם אעצור לרגע מלפזם כל המבצע יורד לטמיון.

‘מי מי מי אוהב את אפי?’ המשכתי לשיר כאילו אני לא באמצע מבצע סודי, ‘סבא וסבתא קופל, סבא וסבתא ל-‘ נראה לי שהתבלבלתי לרגע, באיזה בית היינו? ‘עכשיו דודה אלישבע’ הוא מזכיר לי בעיניים עצומות. 

אני גאה בשליטה העצמית שלי, הלב משקשק כמו רכבת משא והיד ממשיכה להחליק על כתפו כמו הרכבת הקלה. ‘דוד נפתלי אוהב את אפי, דודה אלישבע אוהבת את אפי, וכל בני הדודים את אפי אוהבים: שרי ומלכי, שמשון ורחלי… כולם אוהבים את אפי המתוק’.

נרדם? לא נרדם? אני מרחיקה את היד בעדינות, ממשיכה לרחף קרוב, ליתר בטחון. הוא קולט מייד ופוקח עיניים. אין ברירה, היום הוא יקבל קרונות של אהבה מבני הדודים שמכל הצדדים. 

יש לנו משפחה גדולה ברוך השם, והרבה שמות. זו הסיבה השניה שהביאה אותי להלחין את השיר שמרדים אותו עם חיוך על השפתיים מידי ערב, אבל הפעם גם המשפחה המורחבת משני הצדדים לא תספיק. 

הרשרושים מתגברים, אליהו מנסה להעביר את הצלופנים הצבעוניים והתפוחים לחדר אחר. אבל למה כל כך הרבה רעש??? הוא קולט את מבטי המתחנן ומשגר בשתיקה מבט מתנצל. אפי שוב פוקח עין.

ברגעים של מצוקה עולים לי הרעיונות הטובים ביותר. איפה התיקיה עם דף הקשר של הגן? אה, היא מונחת במקומה הקבוע, בקצה המיטה של אפי. בדרך כלל זה מפריע לי נורא אבל הוא מתעקש ואין לי כח לריב איתו, עכשיו זה נח לי מאד.  

שולפת ביד שמאל את דף הקשר המנוילן ומוסיפה את שמות החברים לרכבת האהבה. 

‘הרב’ה כץ אוהב את אפי’ זה פזמון קבוע, אחרי המשפחה הגרעינית ואפילו לפני סבא וסבתא, אז למה לא להוסיף עשרים וחמש חברים מהגן? 

בחושך קצת קשה לי לזהות את השמות, אבל הערב שלנו תלוי בזה. 

כשאריה לוי אוהב את אפי – הילד הגדוש באהבה נרדם סופית. ליתר בטחון גם בנימין לויטן אוהב אותו, וזהו להיום. 

יוצאת בלאט מהחדר והולכת לפייס את אליהו בן החמש, לגהץ לו חולצה לבנה, ולהתרגש סוף סוף  עם האח הגדול שחיכה כל כך יפה בחצי השעה האחרונה. מתוק שיחגוג מחר יום הולדת בכתה-מכינה.

*

שקית צלופן ענקית מרשרשת לי בחלום, בתוכה כלוא ילד אדום פנים וצורח. אני מעפעפת בעייפות, מנסה להתעורר אבל חלום הבלהות כבר התעורר לפני.

‘רוצה יומולדת! רוצה ממתקים! תביא לייי! עכשיו!!!’ נראה שאפי ישן היטב, וקם עם אנרגיות שלא מביישות את מערכת ההגברה של השכנים. 

אם תיתן לבעיות שלך לישון הן תתעוררנה בכוחות מחודשים… דמיוני מעצב בזה הרגע אמרת מגנט שמגחכת אלי בעצב. אני מניחה את הכרית על הראש, הקולות והברקים מתעמעמים בקושי. 

אי אפשר שלא לשמוע. הרשרושים של אתמול מחוירים לעומת מלחמת העולם שמתרחשת כעת מאחורי דלת חדרי. אליהו  על שלל צלופניו מתחנן שאתן לו מקלט מפני אחיו הקטן. אפי מושך וקורע, חוטף וצורררררררח! דורש ממני בתוקף לפתוח את הדלת ול’לביש לו חולצה לבנה עכשיו! גם אפי בן חמש! תביא לי את כל הפעקאלע!!!

‘אם תטמון את הצרות באדמה הן יצמחו בצרורות’ המצוקה שלי מעלה ממעמקי התודעה עוד משפט מתוחכם. הדלת נפרצת.

מתחילה בהפרדת כוחות. מתורגלת. הצלופנים לבונקר זמני, בן החמש לשטיפת פנים והרגעה, טוב שיש לי ליד המיטה שוקולד למקרי חרום אישיים או משפחתיים. 

מאפי אני מתעלמת בגבורה, מודעת היטב לדחפים חסרי ההיגיון שמשתוללים בי: להלביש גם לו חולצה לבנה, להקדים את יום ההולדת שלו בעשרה חודשים, לשלוח גם איתו, בתואנה כלשהי, ממתק לחלוקה בגן…

יודעת מה הגננת שלו תגיד על הרעיונות האלה, ומסכימה איתה בעיקרון, אבל האנרגיה שלי מתפוגגת ברגע שהוא פותח בקול תרועה רמה. היא אפילו לא יודעת כמה היא צודקת! כל כניעה הביאה בעקבותיה הפגנה גרועה מקודמתה. 

טוב שאני לא ממהרת הבוקר. יש לי הזדמנות וגם חשק, לבדוק את העיצה שקבלתי מהגננת, אמפתיה זו לא הסכמה. עיצה שבנתיים צברה רק אבק מחוסר שימוש.

*

‘קחי אותו’ אני מתנשפת ומנחיתה גוש אדום ומתפתל בידי הגננת שמחכה לנו בפתח הגן. לא הייתי צריכה לדבר הרבה, אפי שידר במקומי את הארוע בטונים שחצו את כל הקוים. 

היא חיזקה אותי שוב, לא לוותר. אמפתיה- כן, הסכמה- לא! תפסה אותו בחיבוק רחב וסגרה את הדלת.

מגלה שתיק האוכל עדיין בידי, תולה אותו על הידית מבחוץ, מסתובבת והולכת. היללות שליוו אותי כל הדרך לגן מלוות אותי עד לשער החצר, וזהו. שקט.

לא מאמינה שעשיתי את זה.

לא מאמינה שלא עשיתי את זה עד עכשיו.

ולמרבה האבסורד- עדיין לא בטוחה שעשיתי את הדבר הנכון. 

ככל שאני מתרחקת מהגן, מתגברות הצרחות בראשי. 

השמש צוחקת, ציוצים עליזים מנסים להסב את תשומת ליבי אבל אני לא מצליחה להשתחרר. אני רואה רק את אפי שלי צועק ובועט, מושך ונושך, מתביישת מהגננת וכועסת עליה גם יחד. 

ככה היא ממליצה לי, להכניס ילד צורח לגן? היא לא מבינה כמה קשה לו לראות את הממתקים שלא מיועדים בשבילו? היא שכחה מה זה להיות ילדה שמחכה ליום הולדת? זה אמפתיה, זה?

עורב מצווח מעלי, אני נרתעת בבהלה. 

ורגע, לא הודעתי לה שהתיק על הדלת!

מסתובבת לכוון הגן ומחייגת תוך כדי. שתגיד לו שאימא כבר כבר באה, שיפסיק לבכות, אימא תיקח אותו למכולת ותקנה לו משהו טוב שייתן לו כח לחכות עד ליומולדת שלו. הנה, מצאתי שילוב של אמפתיה והסכם שלום. זה… לא כניעה! זו בסך הכל הפסקת אש. 

*

לא עונים! בטח, עם הרעש שהבן שלי מפיק אי אפשר לשמוע מנגינות סלולאריות. 

מחישה את צעדי, כמעט מועדת מרב מהירות. קולות הגן כבר ממלאים את המרחב בצחוק פעמונים. עוצרת רגע לפני שאני מתגלה על ידי אחד הזאטוטים.

נעמדת מאחורי גזע עב ומנסה להבין את התמונה,  הילדים רצים בחצר, מרימים עלים בצווחות צחוק, מנפנפים באיצטרובלים. רק עכשיו התחיל יום הלימודים, זו לא שעת חצר סטנדרטית?! 

נקיפת בהלה מפלחת אותי. אפי הופך את הגן, והילדים נשלחו לחצר עד יעבור זעם! מגזימה לגמרי הגננת הזו! חיבוק אחד ממני, ממתק שווה מהמכולת והבטחה ליומולדת בעתיד הקרוב והוא נרגע מייד. 

‘הנה היא!!! בא נתפוס אותה!!!’ קבוצת ילדים דוהרת לכיווני באושר שמקורו לא ברור לי. דקה של בלבול ואני מגלה בהקלה שלא אני היעד. הם נעצרים בהתרגשות ליד חיפושית אדמדמה, ומי שחופן אותה בעדינות ובעיניים נוצצות זה אפי, אפי שלי.

קרובה, קרובה, צמודה לגדר, רק העץ מפריד בינינו. פלא שאפי אינו שומע את הרכבת הדוהרת בליבי. עסוק ומאושר. במרכז החצר מונחות סלסלות גדושות בעלים, ענפים ופרות סרק. משימה לימודית כלשהי. הקטר שלי נושף בהקלה ושובת. איזה בוקר!

נשענת על הגדר בחולשה, לא מוצאת כח אפילו לנגב את העיניים. העייפות זולגת מריסי בנחלים דקיקים, מעיינות של אהבה אימהית פורצים ומרטיבים את לחיי, ומפלים של חוסר אונים ובלבול משקים את העץ. טוב שהוא רחב מספיק.

*

‘ועכשיו ילדים חמודים כולנו נכנסים לגן!’ הצליל מזמין ונחרץ בו זמנית, וחשק פתאומי חולף בי- להיות שוב ילדה. לאסוף חיפושיות ואיצטרובלים בשמש האביבית. 

הענף מעלי מרשרש, אני קופצת בבהלה ומתנערת מהמחטים הירוקות. מנסה להחזיר לעצמי מראה סביר ומגלה שהחצר התרוקנה לה בנתיים.

רק ילד אחד נשאר בחוץ.

עומד בתנוחה מוכרת ונחרצת, שמעייפת אותי כל כך. נטוע באדמה. 

רוצה לברוח. אבל גם אני מכה שורש.

מספיק קרובה לראות את הזיק הנחרץ בעיניים. מספיק רחוקה כדי לפרק אותו לגורמים: מוצאת בו כאב, אכזבה, ותהומות של בדידות. הילד שלי מרגיש לבד. ליבי יוצא אליו. 

‘איך נעים בחוץ!’ הגננת לא יודעת שאני פה, נוטלת את ידו בנינוחות היציבה שלה. יופי, היא מסיחה את דעתו. מכירה את השיטה, פיתחתי אותה לבלי הכר. יכולה לתת לה טיפים.

‘אני רואה שאתה רוצה להשאר בחצר. אתה לא כל כך רוצה להכנס עכשיו לגן’. 

טעות! טעות! אני מנסה לאותת לה, שוכחת לרגע שאני צופה נסתרת. מובן שזה מה שהוא רוצה, אבל למה היא מזכירה לו מה הוא רוצה ומה הוא לא? שתסיח, שתשכיח!

‘הלואי ויכולנו להשאר בחצר כל היום! אה, אפי?’ היא מביטה לתוך עיניו, הזיק האבוד, הבודד נדלק והופך לניצוץ. הוא מהנהן בהתלהבות ומתחיל לפסוע לצידה. אני מרגישה בחלום. 

‘יש פה חיפושיות!’ הוא משתף באושר. ‘בגלל זה אני רוצה להשאר’. 

‘מה אתה אומר? יש כאן חיפושיות אדומות ואתה רוצה לשחק איתן. אם אתה היית הגננת- בטח היית מחליט שהיום לא נכנסים בכלל לגן…’ איזו מנגינה. חייבת לאמץ. מזהה בה כבוד, הבנה, אכפתיות והכל- על מצע יציב כל כך. 

ברור לשניהם שהיא לא מאשרת לו להשאר בחצר. אבל זה בכלל לא הנושא. הנושא הוא החיפושיות. הנושא זה הרצון שלו לשחק בשמש. 

היא מבינה מה הוא רוצה. מדלגת עימו על כנפי הדמיון. גם הוא מבין מה היא רוצה, ופוסע עימה לגן.

הצצה בשעון מגלה לי שהשיחה ארכה לא יותר משישים שניות, בתחושה שלי זה היה ארוך הרבה יותר, ככה זה כשמרגישים בחלום. 

‘את יודעת שלאח שלי יש היום יומולדת?’ הוא ממשיך להיפתח, והיא פותחת את הדלת של הגן, לשניהם. ‘גם אני רוצה יומולדת!’.

המילים שברחתי מהן בלילה, המילים מחלום הבלהות של הבוקר, והצליל- שונה כל כך! כי כשמישהו מקשיב לך, אתה לא צריך לצעוק.

דלת הגן נסגרת בשקט. אבל אני כבר גיליתי את הסוד. את הדרך לגעת בזיק העקשן, הבודד.  

 

לדירוג הפוסט!

0 / 5. Vote count: 0

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד