גולדי רוזן סיימה לתרגל עם מוטי בנה .  "אמא, את חושבת שהוא אי פעם ידבר?" שאלה רבקי .

"בודאי," נבהלה גולדי.  "הוא מאוד מתקדם עם התרגילים. קלינאית התקשורת הנחתה אותי בהוראות ברורות."  הביטה בשעון.  "כבר שבע וחצי" ציינה.

הבכורה קמה ללא אומר ודברים ויצאה לצינת האויר הירושלמית.

"סוודר," קראה  אחריה האם בייאוש.

"זה רק לשתי דקות," החזירה הד קולה של הבת.

רבקי אכן חזרה במהירות עם שקית שחורה אטומה בידיה, גדולה וכבדה.

"מעניין, מה קיבלנו השבוע", הרהרה הבת בקול. הרימה עיניים לעבר אימה, ממתינה לשיחה השבועית. 

"אנו מאוד מודים להקב"ה שאבא מחלים עכשיו ממצבו הקשה,"  פרקה האם את תכולת השקית. "ומתפללים לרפואתו השלמה והמהירה."

"הקורונה באמת מחלה רצינית", הסכימה רבקי.

גברת רוזן בחנה את פני בתה בת העשר.  "בעזרת השם אחזור לעבודה, והמצב יהיה קל יותר.  בינתיים אני מודה להשם שמשפחת בריזל מארגנת לנו אוכל לשבת.  שכנים רבים בקהילה משתתפים בעזרה ומביאים אליהם, והם אורזים לנו בצורה מסודרת."

"ברוך השם," הסכימה רבקי, עוקבת אחר ידיה של אמה.  "אני מאוד מאוד שמחה עבורך. העזרה נחוצה, אפילו שלפעמים האוכל לא…"

"רבקי", קטעה אותה האם.  "האוכל מצוין, טרי וטעים.  את נזכרת בוודאי בבקבוק שמן הזית שקיבלנו לפני חודש ונצמא מקולקל?  זו לא היתה אשמת השכנה.."

"את צודקת", אמרה רבקי.  "זו תקלת החברה. ודווקא כיף לראות התפריט המגוון בכל שבוע,  לפי  טעמה של המשפחה התורנית המבשלת."

"התפריט באמת מגוון," הסכימה האם.  "והחסד עצום.  ב"ה אבא מתחזק מיום ליום. הטיפולים עם מוטי דורשים ממני הרבה כוחות וזמן, וכמובן את יודעת שרוב הילדים כל היום בבית." 

חודש נוסף חלף ומר רוזן התאושש לשמחת בני משפחתו, אך עדיין היה זקוק למנוחה. לאט לאט חזרו הילדים למסגרות והבית חזר לתלם.  כבר לא היה צורך ביציאה השבועית של רבקי לאסוף את אוכל המיוחד של השכנים.  

מוטי יצא עם אימו לקלינאית התקשורת לטיפולי המשך שהחמיאה לאם על ההתקדמות של בנה ועודדה אותה להמשיך בתרגילים היום-יומיים. מתי כבר יקרה הנס ונשמע מילה ממנו?

יום חמישי. ערב חנוכה.  החנוכיות עמדו באדן החלון, מוכנות. 

"אמא, שאלה רבקי.  "איפה שמן זית  הדלקת הנרות?".

"שמן זית?"  נבהלה גולדי.  "שכחתי לקנות.."

הדפיקות בדלת הקפיצו את כל הילדים מעיסוקם.   גולדי ניגשה לפתוח, מביטה בשאלה על האיש העומד בסמוך לקרטון גדול.

"שלום", ברך בקוצר נשימה, "אני מחברת זית-בית.  נשלחתי לפצות את הילדה רבקה רוזן על אי הנעימות שהיתה לה עם בקבוק שמן הזית של חברת זית-בית.  קבלו נא את מיטב מוצרינו בגדר ההתנצלות ופיוס, והנה מוגש להם שי קניה נוסף בסך 100 שקלים.  נא לחתום על קבלת הסחורה".

גולדי ההמומה קשקשה איזו חתימה והאיש נעלם לו במדרגות.

"יו, תראו את זה", הצביעה אסתי על בקבוקי שמן זית בכל מיני טעמים.

"יש גם שמן למאור מוכן בכוסיות", התלהב אהרן.

"ועוד אחד!"  צחק שלומי.

"ועוד שנים!  איך ידעו שאנחנו מדליקים ארבע חנוכיות?"  חקר הלל.

"יש מספיק לכל החנוכה!" קבע אהרן.

ברוב ההמולה, לא השגיחו ברבקי היושבת לה מן הצד.   גולדי פנתה בשקט אל בתה.  "איך זכינו לקבל את המשלוח הנכבד הזה?  התעניינה חרש.

רבקי הביטה באמה.  "סיפרתי לזית-בית מה שקרה לי, " אמרה בפשטות. "כתבתי להם מכתב.  לא ידעתי שכך יענו לי!"

גולדי חיבקה את ביתה.  "את בעלת יוזמה! אכן כך נוהגת חברה מכובדת לפצות ולרצות את אלה שניזוקו על ידה.  את יודעת, רבקי, תמיד אמרתי לך שהרבה שלוחים למקום". עיניה נצצו בחשדנות. "תראי את כל הכבודה הזאת, נס חנוכה ממש!" הצביעה על הקרטון הפתוח והמוצרים הפזורים בכל המטבח כולו. "ה' שלח לנו את זה בדרך מעניינת ומכובדת, לא?! יהי שם ה' מבורך!"

"נס חנוכה מ-מ-ש ", צהלה רבקי בקול.

השתיים קפצו לקול הקריאות הנרגשות של שאר הילדים, שנקהלו מסביב מוטי הקטן.

"עוד פעם, מוטי, תגיד מ-מ-ש", התחננה אסתי.

"מ-מ-ש", אמר מוטי בקול בוטח וברור.