שיחת ועידה / אתי אורנג'
אלול תש"פ – כתיבה יוצרת.
בתשע בערב בדיוק באנו, התאקלמנו, הכנו לעצמנו קפה ומאפה ומצאנו בבית פינה שקטה.
אחרי הקראת השמות קיבלנו את פניה של הסופרת הוותיקה ועורכת "מרווה לצמא" – הגב' אורית שמעה.
התחלנו עם מענה לשאלה הראשונה ששלחה מירי היילפרן, ומשם גלשנו לדיבורים ספונטניים מרתקים ומעוררי השראה, מפי אורית המדהימה.
מהם הקריטריונים לחומר שיתקבל במערכת ויפורסם?
אורית: הקריטריונים הם שניים: הראשון – סייעתא דשמיא. השני – חומר טוב.
ולכן יש לי שתי המלצות למי שרוצה להשתלב בכתיבה במערכות עיתונים:
דבר ראשון – להתפלל, ולא להפסיק להתפלל.
שנית – להגיש חומר טוב.
איך תדעי אם החומר שלך טוב? זו נקודה מעט רגישה… שהרי כל מה שאני כותבת וחושבת שהוא ראוי לפרסום – הוא טוב, לפחות בעיניי, לא?
אז זהו, שזה לא מספיק. לפחות בתחילת הדרך, אל תציעי חומר לפרסום לפני שהוא עובר שלש מסננות.
איך נדע שהסיפור שלי הוא טוב?
- לתת לקהל היעד לשמוע / לקרוא, אם קהל היעד הוא ילדים, תני לילדים בסביבתך לקרוא / לשמוע את הסיפור. בדקי האם עיניהם נוצצות? האם הם רוצים עוד?
- קבוצת ביקורת הכוללת גם חברת אמת שאינה פוחדת לתת ביקורת אמתית, לא רק עוטפת במחמאות.
- להעביר לדמות מבינה בספרות.
עברת את שלושת המסננים האלה? התפללת? כעת את יודעת שסיפורך הוא טוב.
איך נבחרות סופרות?
סופרת ששלחה חומר טוב ועוד חומר טוב, עומדת בזמנים שנקבעו מראש, נוחה לשינויים שמתבקשים על ידי העריכה או ההגהה, יצירתית ושופעת רעיונות – בדרך כלל מתברגת בס"ד.
האם הסופרות צריכות מעצמן להציע רעיונות?
בהחלט.
דיברנו על דרך החתחתים שסופרת עוברת בתחילת דרכה.
עברת את שלושת המסננים דלעיל, התפללת ואולי אף דמעת, ובכל זאת –
עדיין את נתקלת בסירוב מצד עורכת עיתון.
חשוב לזכור: גם אם עורכת אומרת 'לא', אין זה אומר שהחומר שלך אינו טוב.
כל עוד את דואגת שהחומר שלך טוב, מצדך תוכלי ללכת עם אותה 'סחורה' לעורכת אחרת.
דיברנו על קבלת ביקורת באהבה:
אם מבקרים את החומר שלי, לא מבקרים אותי.
היטיבה להגדיר זאת הסופרת מירי סגל: כשאת נכנסת לעולם פרסום הכתיבה, את חייבת עור של פיל.
סיבות לשלילת חומר מצד עורכות:
אורית: החומר טוב, אבל פחות מתאים לה ספציפית. מבחינת טעם או התאמה לעיתון.
לאה: לעתים החומר טוב, אבל מוגש בצורה לא נוחה לקריאה, הוא עלול להיפסל אוטומטית על ידי העורכת, העמוסה בלאו הכי עד צוואר.
אורית: סיפור מאחורי הקלעים: כעורכת הכותבת את המדור 'לענייננו', אחת מהצוות הפנימי אמרה לי בטלפון לאחר הפרסום: "לא אהבתי", בלי להותיר אפשרות לברוח. זה מפני שהיא חברת אמת. עדיין זה היה לא קל.
לאחר חשבון נפש שערכתי לאחר מכן, הודיתי: הטור שכתבתי לא עבר קבוצת ביקורת…
שלחתי סיפור לעיתון מסוים, והעורכת כתבה לי: נדוש עד נמאסות.
זה היה כואב.
עם הזמן והשפשוף נוצרת הפרדה בין הערות וחוסר קבלה של עורכים, לבין מצב הרוח האישי שלנו.
זו הזדמנות מצידנו לחיזוק באמונה.
כשאת נתקלת בסירוב מצד עורכים, טבעי להרגיש לא נעים. כי היצירה היא פיסת לב ממך.
ככל שמשתפשפים יותר, לומדים לקבל זאת יותר בקלות.
עלינו לדעת שכל מי שרוצה להיכנס לעולם הכתיבה, נתקלת בשלילות, והרבה.
אתן קיבלתן מתנה לא מובנת מאליה. זכיתן להיות בקבוצת ביקורת ותמיכה שעוזרת לכן להתקדם הלאה.
התהליך הנכון:
להתפלל ולהתפלל, לכתוב ולכתוב. להמשיך לאמן את שריר הכתיבה.
וחשוב ביותר – לא ליפול מתגובות של עורכות!
מי שמתפללת ומבקשת,
יש לה את כוח הרצון,
ולפני הכל – כשרון – מתנת שמים.
בסוף תצליח להתברג בעזרת השם.
יש שפע של במות. הסבלנות משתלמת.
כל מי שמוברגת כיום במערכת, עברה קשיים רבים בדרך.
לאה: לפני יותר מעשור, שלחתי סיפור לעיתון כלשהו. העורכת שלחה לי רשימת הערות ממש בוטות. לקחתי אותן ללב והייתי חולה מזה במשך שבוע… שיתפתי את חברתי, הסופרת המדהימה שרי וולך, בתחושות הקשות. תגובתה הייתה מפתיעה:
אל תתייחסי אליה. לכי ללַמד כתיבה.
לאה מנסה להתקיל את אורית:
יש כאן כותבות מעולות. תוכלי להכניס אותן?
אורית: אם החומר הוא טוב והתפללת – יש סיכוי. אבל תבינה את העורכות שמקבלות מאות מיילים ביום, לפעמים לא מצליחות להגיע להכל…
ושאלה מתקילה עוד יותר:
נניח שאני כותבת לך בראש המייל: יש כאן סיפור שתאהבי מתלמידת הקורס.
אורית: אם הסיפור עבר את הביקורת שלך, ואת לוקחת עליו אחריות… זה כבר סיפור אחר… אבל תדענה שיש תהליך בתחילת הדרך והוא לא פשוט.
כתלמידה בד' סמינר, ישבתי ושרבטתי מחברות על גבי מחברות. ניסיתי להשתתף בתחרות הסיפורים ב'המודיע הצעיר'. כתבתי חומרים נוטפי דמע מתובלים בכל הצרות שבעולם. שלחתי שני סיפורים. שניהם לא זכו. הפסילה הייתה קשה לי מאד.
הם לא הגיעו אפילו לדרג החמישים או המאה הראשונים! הייתי עדיין בשלב ההתחלה וההתנסות.
שנה אחר כך, בגיליון שבועות, כבר כתבתי סיפורים כסופרת מן המניין.
המלצה: קחנה את ההתנסות כחוויה, כהרפיה, ככיף. אל תעבודנה מתוך לחץ למצוא חן ולהתקבל.
כיום, במבט לאחור, אני יודעת שבהתחלה הייתה לי כתיבה טובה, אולם הבניה והרעיונות לא היו בכיוון הנכון.
שלחתי לחוי רוזנברג פקס למדור 'פטנט צעיר' בעיתון המודיע הצעיר, ותוכנו שיעשע את חוי מאד:
"כשאני כותבת סיפור בהמשכים, האם עלי לשלוח לך את כולו, או פרק – פרק?"
תשובתה הייתה כזו:
"לכותבת הצעירה, דבר ראשון מתחילים בסיפורים קצרים ויומיומיים, ואחרי תקופה של הרצה של סיפורים קצרים, אפשר לדבר על סיפורים בני כמה פרקים. רק לאחר מכן,
אפשר להתחיל לדבר על סיפור בהמשכים". גם כאן היא הייתה סקפטית.
בשלהי תשס"ד קבלתי את אותה תשובה.
תודות לה, כתבתי את הסיפור הראשון שלי מחיי היומיום.
הוא נשא מסר מעניין.
כתבתי עוד סיפור ועוד סיפור, ובהמשך שלחתי אחד מהם לחוי רוזנברג עצמה.
מורתי לספרות דרבנה אותי מאד לכתוב עוד, וכשבאתי לומר לה שהסיפור התקבל ב'המודיע הצעיר', היא פתחה פה גדול .J
חוי הייתה שליחה טובה לפתוח לי את העיניים: לכתוב סיפור יום יומי מההווה המוכר.
המלצה של אורית: אל תלכנה רחוק. רוב הסיפורים שקראתן והם נגעו בכן עמוק הם מחיי היום יום.
אל תתחלנה דווקא בדברים המוזרים והשונים.
תבחרי עלילה מעניינת, ואותה תשתילי בתוך מקום וזמן מוכרים וידועים לך.
המלצה נוספת:
דפדפנה בעיתונים, ותנה ציונים לסיפורים. אל תהססנה לומר: הסיפור הזה מקבל ציון של שבעים אחוז.
לאה: את מעניקה ציון שבעים לסיפור, ואומרת: את שלי הם לא קיבלו, ואת הדבר העלוב הזה, כן. איפה הצדק?
זו הפריווילגיה של כותבת שמוברגת כבר במערכת…
אורית: אלו כמו ציונים שנותנים למאפים ותבשילים, גם לעקרת בית מנוסה. גם מי ששואפת למקסימום, 'מפשלת' לעתים.
כשעורכת בודקת כותבת חדשה, היא צריכה מאתיים אחוז, על מנת שתרצה להכניס אותה פנימה.
כותבת ותיקה, עדיין רוצים ממנה חומרים מושלמים, אבל תמיד יש טובים יותר וטובים פחות.
הנהלת 'מרווה לצמא' שואפת למקסימום. ועדיין את, כקוראת, תני לו את הציון שאת היית נותנת.
מסקנה: על פי רוב הציונים הטובים יתקבלו דווקא על סיפורים טובים מחיי היום יום.
חני אקשטיין שואלת: אני מעדיפה לכתוב סיפורים על רקע היסטורי, אחת הסיבות: מה עושים כשהקוראים מזהים את עצמם בסיפורים יום יומיים?
מהצד השני: בכתיבה היסטורית – מאד מסובך להגיע לחומר.
אורית: הכתיבה היאחלק ממהותנו. כסופרות, רבות מההתרחשויות שלנו מתנקזות לכתיבה שלנו. אולם אם את מתחברת דווקא לז'אנר ההיסטורי, לכי לשם.
לגבי דיוק בפרטי הסיפור: בתור התנסות למגירה, לא נורא אם לא דייקת.
אבל אם הכתיבה יוצאת החוצה, את חייבת לדייקקקקק.
לצורך ההמחשה: פרידה שטרן כותבת ב'מרווה' סיפורים על בסיס היסטורי, והיא עצמה מורה להיסטוריה. מבלה שעות בספריות. שוחה בחומרים כמו דג במים, והאמת, שזה ניכר.
מורה לחשבון, לא יכולה לדעת רק לוח הכפל, ולא רק שברים עשרוניים. היא חייבת מרחב של ידע.
כדי להעביר תוכן, את חייבת מידע הרבה יותר רחב ויסודי מהסיפור עצמו.
אי אפשר לזלזל באינטליגנציה של הקורא.
כדי לכתוב היסטוריה את חייבת לדעת את התקופה.
את לא יכולה לכתוב על יהודי מתקופת בית המקדש שהלך עם חליפה וכובע…
בבואנו לכתוב על תקופת ספרד לדוגמא, אנחנו חייבות לדעת את התרבות, השפה, הנופים, הלך המחשבה, הכל.
כשאת כותבת על גינה, את יודעת שיש בה מגלשה, קרוסלה, נדנדה, דשא, ספסלים ואימהות שמאכילות את ילדיהן ארוחת ערב. אינך חייבת לדחוס את כל המידע שיש לך על גינה בתוך הסיפור, אבל הוא יבוא באופן טבעי בסיפור בעת הצורך.
אסתי אייכלר כותבת ומציירת אצלנו סיפורים היסטוריים. יש היסטוריון ידוע שמתקן לה את כל המידע, ורק כשהיא 'שוחה' באותן תקופות היסטוריות, היא מתחילה לכתוב את החומר.
הפי אנד
מה דעת ה'מרווה' על סיומים טובים ושמחים, שבהם כולם מגיעים אל המנוחה והנחלה איש תחת גפנו ותחת תאנתו, וחיים בעושר ובאושר עד עצם היום הזה?
אורית: יש דעת מערכת, דעת קוראים, ודעת כותבים.
דעתי כעורכת: יש הפי אנד קיטשי ודביקי: גיבורת סיפור מבולגנת שהופכת למסודרת בסוף הסיפור. גיבורה גדומת יד שעוברת ניתוח חדשני ולקראת סוף הסיפור היא מצמיחה יד חדשה.
יש סוף הפוך: ילד אבד במהלך הסיפור, בסוף הסיפור הילד עדיין לא נמצא.
כולנו שואפים להגיע לסיום לא קיטשי, אבל כזה שישאיר את הקורא בהרגשה טובה:
גדומת היד משיגה כלים לחיות עם מציאות חייה והרגשתה הפנימית משתפרת, אף שהיא אינה מצמיחה יד חדשה,
השלומפרית לומדת לסדר רק את המגרה האישית שלה, ועם יתר הבלגן לחיות בשלום, וכן על זו הדרך.
הרצון של הנהלת 'מרווה לצמא': לעשות טוב ללב של הקוראים. כשאם עייפה מתיישבת לקרוא, מפנה לעצמה חמש דקות מתוך עומס החיים, היא תקרא חומרים שימלאו אותה בכוח!
(והם מצליחים במשימה מאד מאד, ברוך ה'! יעידו המיילים הנלהבים שהגיעו לכאן בזמן הוועידה, לאה).
עצרנו את השיחה המרתקת עם אורית, שיכולה הייתה להימשך עד אור הבוקר.
הקראת חומרים נבחרים של בנות הקבוצה:
ניחוחות / חנה סגל
קול ציוץ הציפורים משכים יחד עם קול השופר.
ההמולה רבה, הבנים משכימים קום לצאת ללימודיהם. קול השופר נשמע מבתי הכנסת הסובבים את שכונתנו.
הקול מזכיר לנו להתעורר. שנה חדשה באופק, זמן לתיקון וחידוש.
מנסה להתחבר, להתרגש, להתרצן לקראת השנה החדשה. השופר גורם לדקת הפסקה, השקט מלא הוד. עצרי! חשבי היכן את עומדת. האם עשית משהו בעניין? האם מקצב הלמות ליבך השתנה? האם את שומעת קולות של פחד ואימה?…
וסיפור קטן לסיום: מעשה באדם מתושבי הרובע, צעיר ונמרץ, שהתבקש לתקוע ב"כותל הקטן". בחודש אלול. האיש השכים קום, שופרו בידו. הוא מקרבו לפיו ותוקע תקיעה ארוכה. כך מקווה הוא להמשיך גם בימים הקרובים. אך תקוותו לא צולחת. ערבייה שדרה בשכנות ל"כותל הקטן" קראה למשטרה בתואנה שהוא מעיר אותה מהשינה.
הלוואי שנזכה כולנו ובקרוב, להתעורר מהשינה.
שיר שגרתי / יעל אלברשטיין
משגרת איגרת
לידידתי השגרה
באיוולתי אוויתי
לשוברה
ביזיתיה, קראתיה
אפורה
בא נגיף, אותה העיף,
בסערה.
לא יודעת
מתי איך, ומה
לא יודעת
מאומה
כלום לא צפוי
הזוי
שגרה
את יקרה
מתי תשובי
חזרה?
עברנו לחלק האחרון.
אורית היקרה הוזמנה לבחור את השם המנצח,
עבור המגזין הפנימי שלנו.
מתח ניסר באוויר כשהקראנו את השמות המדהימים שנשלחו על ידכן:
ציבי גנס:
השם הכי יפה שעלה לי הוא "פטיש יפוצץ סלע". רש"י מסביר שכמו שהפטיש זורק ניצוצות כשהוא מכה בסלע, כך פוטש (פטיש) זורק ניצוצות חכמה…
אבל זה לא שם שמתאים למגזין, לכן עוד שם יפה שחשבתי:
משלך.
או חלונות
סוג של חלומות…
תרצה אפללו:
מגירות פתוחות – מגירה פתוחה
כשהלב כותב
סודות ממגירה הפוכה
מילה קטנה גדולה – מילים קטנות גדולות
חלום קטן גדול
מילים של היום – חלום של כתיבה
הסלוגן לכולם: מגזין השראה לכתיבה יוצרת
רבקה סבן:
חלום שווה ידברו
רוח ממלמלה
דיברי'ה
עט לנשים
מילה במילה
עט נובע
סיפורע
עט לכל רגע. או עט לכל עת
עט לכתוב
אותיות פורחות
קסטת דיו
מילים קסומות
חני אקשטיין:
1. טעימות
מעקצץ על הלשון
מלא ניחוח והשראה
טעימה ראשונית שלנו בכתיבה "על באמת".
בלי להתווכח, מעמת את הטעם והריח של הקורא מול הכותב, ומעניק מבט אחר.
יכול להוות מקור לשמות מדורים מוחשיים: חריף, מתוק, פיקנטי, ארומטי…
יכול גם להשתדך עם המופשטים: טעם של פעם, בית…
לטעם גם משמעויות רבות נוספות: לטעמי, בהטעמה….
2. תשקיף – תצפית
-בכל מגזין יילקח נושא עליו כל כותבת תיתן את מבטה
גם למבטים יש כיוונים רבים להיגרר…
3. ביניים
מה שבין האומנות לתוצר.
4.פסגות
אמנים ויצירות גבוה.
5.מבט
תוכן, עומק, השראה.
6.תשקיף
לצאת מהגלובוס, להישאר במסגרת.
מירי הלפרין:
-ביכורים
– כי אלו פירות ראשוניים
שיביאו אחריהם יבול מבורך בעז"ה!
טובה יעקובזון:
השם: אלומות
כשהכוונה לאלומות אור, ולאלומות בשדה
השאלה אם אין בזה זכויות יוצרים כי הכרתי כמה סוגי עלונים בשם הזה.
השם: פנינה
זה מבטא את הערך של כל מילה בפני עצמה.
וכן את העומק של כל אחת מאיתנו.
נאווה כהן:
גשם של מילים
מלמולים של…
[בכל פעם לכתוב את הנושא. לדוגמא, עכשיו: מלמולים של חלומות]
עט לעת
כתיבה יוצרת מציאות- זה הסלוגן…
כישרונות צעירים יוצרים מציאות- עוד סלוגן…
ברכה פפיש:
- קסת
- אימג'ן
- טאלנט
- אלגוריה
- פרוזה
- עומקים
- זווית ראיה
בעילום שם:
השראה – מגזין ספרותי לזמן איכות.
השם הנבחר – האחרון J
וכיוון שזו הצעה שלי (לאה),
אתן מוזמנות לבחור את הזוכה במקום השני.
אקורד סיום:
התבקשתן להציע מדורים חדשים ל'מרווה לצמא'. הגיעו מצדכן הצעות יפיפיות:
הצעה למדור צילום,
הצעה למדור דמיון שייקח את הקוראים למקומות מוזרים,
עוד סיפורים לנשים,
הרבה בקשות לבמה עבור קוראים ותחרויות כתיבה.
אולי תראינה את אחד הרעיונות שלכן בעיתון, בעוד תקופה?
ימים יגידו…
שיחת הוועידה נקטעה מצדי מעט בכוח, יען במקום השעה היעודה גלשנו לקרוב לשעתיים, ולאורית המתינה דרך חזרה לבני ברק.
תודה כולכן, תודה אורית!
כתיבה וחתימה טובה, נעמתן לי מאד!
נשארנו כולנו עם טעם של עוד!
לאה
