סיפור חלומי / מיכל שעאר

סיפור חלומי / מיכל שעאר

סיפור חלומי/ מיכל שאער

זמן אלול.

תלמידי כיתה ז’ יושבים בכיתה. מתפלפלים עם הרב על דף הגמרא. הוא שואל והם עונים.

החום שעולה בכיתה גובר על חום השמש הקופחת בחוץ.

הרב מקשה, והם מתרצים, הוא מוסיף, והם מתעקשים. כולם מנסים את מזלם, מנסים להגיע לתשובה העמוקה ביותר. זה צועק מכאן תשובה וזה קורא משם. הכיתה כמרקחה. הרב סמוק, כולו מזיע, הנערים מאתגרים אותו, פותחים את ראשם ללימוד. מי שיעבור כאן עכשיו יהיה בטוח שמדובר במלחמה, אבל בעצם כולם עמוק בתוך הלימוד.

חמש דקות לסיום השיעור. הרב מכריח את הנערים לעצור. לנשום אוויר ולשבת בכיסאות. לסגור את הגמרא. “אני רוצה לומר לכם משהו”.

הילדים-נערים מביעים את מורת רוחם, הם אוהבים את השיעורים הללו, שיש בהם טעם בלימוד. כל אחד מתיישב במקומו, סוגרים את הגמרות, כולם כבר עייפים.

“עכשיו, בדקות האחרונות שיש לנו לפני סיום השיעור”, הרב אומר, “אני רוצה שתראו עד לאן אתם יכולים להגיע. תראו באיזו אהבה למדנו את הדף, איך כולם השתתפו. ממש תענוג”. הוא עומד- נשען על השולחן שלו, על הבמה הקטנה. “עכשיו אני פונה אליכם. יש לנו שנה אחת להוכיח כמה אתם טובים, לפני שכל אחד פונה לישיבה. נסו לחשוב איך אפשר להתחזק לקראת ראש השנה. מה אתם יכולים לעשות טוב יותר ממה שעשיתם בשנה החולפת. כל אחד מכם יכול להרקיע לשחקים, לגעת בכוכבים. להיות גדול הדור הבא. תחשבו על זה”. אמר, ויצא מהכיתה.

כולם מתאספים למרכז הכיתה. הרעיונות נזרקים בזה אחרי זה:

–              שמירת הלשון!

–              עזרה לזולת!

–              כיבוד הורים!

–              מצוות שבין אדם לחברו!

–              “יוסף, על מה אתה חושב?” שואל אחד הבנים את יוסף שעומד בצד, מסתיר חיוך לעגני.

–              “אממ.. אני חושב שאם… אם.. היינו עושים משהו גדול יותר, אם היינו חושבים על מה חסר לנו בלימוד הקבוע….

–              “אם לסבתא היו גלגלים!!” צעק אחר, וכל הכיתה מתגלגלת מצחוק.

“יוסף, אתה והחלומות שלך. כל היום חושב גדול, מדמיין.. נו באמת, אל תקשיבו לו בכלל”. אמר מישהו.

–              “טוב, כדורגל, במגרש, שלוש דקות היינו שם!” צעק ילד אחר.

יוסף מתאכזב. באמת שחשב שהרעיון שלו יכול להיות טוב, אם הם רק היו מקשיבים.

אוף, למה לי אף פעם לא מקשיבים? הוא מהרהר בצער.

“כל אחד מכם יכול להרקיע לשחקים, לגעת בכוכבים. להיות גדול הדור הבא”, יוסף נזכר בדבריו של הרב בסוף השיעור.

להרקיע לשחקים? לגעת בכוכבים? כל מחשבה שאני מעלה בפני החברים צונחת לבור עמוק. הוא חושב בייאוש.

הוא אוסף את התיק שלו, ויוצא מחצר בית הספר. מסתכל על חבריו שמשחקים בחצר. כולם רצים בלהט אחרי הכדור המסתובב, הנבעט מרגל אחת לרגל אחרת, מגיע עד לשוער ופוגע בקורה. הוא ממשיך ללכת, ממילא לא אוהב את המשחק הזה.

מגיע הביתה. הבית שקט. אף אחד עוד לא הגיע. “לא יהיה בבית אף אחד עד הערב”, הוא נזכר שאבא אמר לו אתמול.

אמא השאירה לו אוכל בצלחת במקרר. “חמם-והגש” היא קוראת לזה. הוא מכניס את האוכל למיקרו גל. מגלגל 4 גלגולים ומביט באור הנדלק בו. אין לו חשק לאכול בכלל, הוא חושב לעצמו, אבל יודע שאמא תקפיד אם לא יאכל.

מסיים לאכול, וניגש לפינה האהובה שלו. בסלון, מאחורי הספה של השלושה, לפני החלון הגדול הפונה למרגלות ההר מונח הכיסא-נוח שלו. “פינת המחשבות”, כך אמא היתה מכנה את המקום כשהיה קטן והיה צריך לשבת לפסק זמן מההשתובבות הרגעית. כל כך אהב את הפינה הזו, עד שהפכה למקום המועדף עליו בבית. גם בלי פסקי הזמן של אמא, מעדיף לשבת בה ולהביט על הנוף המיוחד הניבט אליו. זה כל כך מרגיע, להביט כך אל הנוף עוצר הנשימה, בלי לדבר. רק לחשוב.

הוא נזכר שוב בדברי הרב. לחשוב על רעיון שיגרום להם להתחזק לקראת ראש השנה. הוא חושב על הרעיון שלו, דווקא רעיון טוב עלה במוחו היום. הוא חושב עוד ועוד על הרעיון הזה, הופך בו והופך בו. באמת רעיון נחמד, הוא חושב לעצמו. אם הייתי גדול הדור, בוודאי שכולם היו שומעים לי ומיד עושים את דברי. הוא בטוח. כל אחד ירצה לעשות את דבריו של הרב החשוב והתלמיד החכם בדורו.

איך בכלל אפשר להעלות רעיונות גדולים כאלה בכלל? הלוואי והייתי יכול לשאול מישהו, איך מצליחים לעשות שינוי במחשבה של אנשים..?

יוסף מעפעף בעיניו. הכיסא האהוב מחבק אותו, המחשבות מלטפות הוא עוצם את עיניו. העייפות גוברת על המחשבות…

—-

רעש המולה עולה באוזניו. הוא שומע במעומעם מישהו מדבר, העיניים עוד לא נפקחו, אבל הריח שמריח מוזר. ריח של עץ ישן עוטף אותו, יחד עם ריח אדמה וזיעה של אנשים הנמצאים סביבו.

יוסף פוקח עין אחת, נבהל וסוגר אותה.

“מה זה, איפה אני?” הוא מהרהר. פוקח את עיניו לאט, ומביט בפליאה מסביבו. הוא צובט את עצמו, לוודא שהוא ער.

הרעש עוטף אותו, אנשים נכנסים לתוך האולם שנראה כמו בית כנסת, נוהרים פנימה עוד ועוד. בחורים צעירים יושבים בצד אחד של האולם, בקדמתו יושבים אנשים מבוגרים נשואי פנים, הנראים כרבנים חשובים, מסביבו מגיעים עוד ועוד אנשים, חלקם עם כובעים ומגבעות כמו שראה בתמונות של שנות המאה הקודמת. חלק מהדמויות נראות לו מוכרות מתמונות, אבל הוא לא בטוח שהוא רואה טוב באמת.

על הספסל לידו מתיישב איש כבד גוף, שמרעיד את הספסל כולו. יוסף מרגיש שעוד רגע הקורה שעליה יושב תקרוס מכובד היושב עליה.

הוא פונה אל האיש שנראה שמצפה לשמוע את דבריו של הנואם, ושואל אותו – “סליחה?” האיש מביט על יוסף במבט מצמית – “מי אתה, ילד?”

יוסף בולע את הרוק, לא יודע איך לדבר פתאום. “מה אתה עושה כאן, ילד?” ממשיך האיש.

“אני לא בדיוק יודע”. אמר יוסף.

“אתה בוודאי אחד מילדי הכפר”. פסק האיש. יוסף לא העז לנסות ולתקן אותו.

“מה עושים כאן?” יוסף שאל בלחש.

“הו.. זה הכינוס הגדול של  אגודת ישראל בראשותו של רבי יהודה מאיר שפירא”. שמעת עליו?” שאל האיש.

“רבי מאיר שפירא מלובלין??” יוסף שואל, הרי למד כל כך הרבה על הרב ועל פועלו. לא מאמין שהוא רואה אותו באמת.

על במה מרוחקת עומד הרב עם פנים נעימות אבל בטוחות. הוא ממתין עוד מעט עד שהאולם יתמלא וכשהקהל מתיישב, מתחיל לדבר.

הקהל יושב מהופנט לדבריו. הרב מספר כיצד התלבט אם להחיל את הרעיון שלו, וכיצד נועץ בחפץ חיים ובאדמו”ר מגור, אשר העתירו בברכותיהם על הרעיון שלו.

החום באולם מטפס, דממה באולם, כולם מקבלים את הדברים כמים חיים.

הרב מדבר על החשיבות של לימוד משותף. מצייר לכולם רעיון חדש שלא היה עד כה – בכל יום, בכל מקום בעולם, ילמדו כל היהודים דף יומי אחד מתוך התלמוד הבבלי. הקהל מתרגש.

יוסף יושב גם הוא מהופנט. דברי אלוקים חיים הוא שומע כאן. לא מאמין שזוכה להיות נוכח באחת ההרצאות המפורסמות שלמד עליהן, הכנסיה הגדולה של אגודת ישראל ובראשה רבי מאיר מלובלין, בעצמו.

ברור לו, ליוסף, שהחידוש שהרב שפירא מלובלין עשה בתקופתו היה חדשני ומיוחד, לא פחות. עד היום הם לומדים את הדף היומי בשקיקה, ובכל מקום בעולם לומדים את אותו הדף.

בסוף ההרצאה הרב שפירא מכריז כי הלימוד יתחיל בראש השנה הקרב ובא, זוהי תחילתה של למידה חדשה, מסוג אחר, שתאיר לנו את הלימוד. הרב שפירא חותם את דבריו ואומר “ונמצא שמו הגדול מתאדר מתגדל ומתקדש”

יוסף מבין שזוהי בעצם העשייה האמיתית, לא הכבוד ולא הצורך האישי. כמה רצון לעשות את רצון הבורא, להאדיר את שמו בעולם.

ולפתע, יוסף רואה את החפץ חיים נעמד, מראה לכולם כי הוא עומד מאחורי הרב מאיר שפירא, ומחזק את ידיו, ולאחריו נעמדים עוד ועוד רבנים, כולם מאשרים כי מחזקים את ידיו של רבי מאיר שפירא.

איזו עוצמה.

יוסף עוצם את עיניו, המראות של גדולי ישראל עוטפים אותו, הריחות מתערבלים. הוא מרגיש פתאום רוח נעימה המלטפת את פניו.

הוא פוקח את עיניו, ומוצא את עצמו על כיסא המחשבות שלו, בביתו.

וואו, איזו חוויה. הוא מחייך לעצמו. שעת אחר הצהריים.

הוא קם לקחת שתיה. נרעד מהתחושה שחווה עכשיו. כל כך אמיתית היתה התחושה. כל איבריו היו דרוכים מהחיזיון.

הוא הרפה את ידיו, בירך על השתיה, והתיישב שוב על הכיסא.

הוא הרהר בכך, שרבי יהודה מאיר שפירא באמת הנחיל שינוי גדול בעולם הלימוד היהודי. מחשבה אחת של שינוי התפיסה שהיתה קיימת בעולם היהודי עד אותו זמן, גרמה לכך שעד היום אנחנו לומדים בדרך זו.

יוסף מחליט שמחר יעשה את מה שצריך לעשות.

הוא ילך למנהל התלמוד תורה.

לאחר שבוע:

ההמולה באולם המרכזי של התלמוד תורה הומה מילדים ורבנים.

כל כיתה שנכנסת, מנותבת למיקום אחר באולם, כדי שלכולם יהיה היכן לשבת.

הרבנים מובילים את הילדים, החל מכיתות ד’ ועד לכיתות ח’ למקומות שהוקצו לכל כיתה.

המנהל כבר עומד על הבמה, מחכה לאישור שכולם בפנים ואפשר להתחיל.

הוא מקבל את האות, ניגש למיקרופון ומבקש שקט מכולם.

הילדים משתתקים, לא יודעים על מה ההפסקה מהלימוד כך באמצע היום, מה המנהל עומד לבשר להם.

המנהל נרגש, כאילו הוא עומד לפני הכרזה מיוחדת, פונה אל כל הרבנים החשובים, המלמדים, והתלמידים ואומר:

“תלמידים יקרים, החל מהיום אנחנו מתחילים בלימוד חדש בתלמוד התורה שלנו. אני מפנה את מקומי ליוסף, תלמיד כיתה ז’ שיבוא ויתאר לנו את הרעיון שחשב עליו”.

הוא קורא ליוסף שעולה מהשורה הראשונה, נבוך ונרגש גם הוא. לא תיאר לעצמו שהדברים יגיעו לכדי כך.

הוא נעמד ליד המיקרופון, מחפש היכן יושבים חבריו לכיתה.

הם מביטים בו בהשתאות. איך קרה שיוסף מגיע למעמד שכזה, ובעבור מה?

יוסף מכחכח בגרונו, ומתחיל לדבר:

“מנהל התלמוד תורה, מורי, מלמדי, וחברי לכיתה. העליתי בפני המנהל רעיון שלדעתי יכול לעשות שינוי בלימוד שלנו, והמנהל חשב שכדאי שאספר לכם בעצמי”. הוא מתרגש מאוד.

“הרעיון שלי הוא שבכל שבוע נלמד את פרשת השבוע. אבל לא לימוד רגיל, אלא בכל יום נלמד את הפסוקים הנקראים בכל עלייה לתורה, בהתאם לימים. ביום ראשון – נלמד את הפסוקים של הקורא הראשון בפרשת השבוע, ביום שני נלמד את הפסוקים של הקורא השני בפרשת השבוע, כך בכל יום נלמד עוד נדבך בפרשת השבוע, כולל ביאורים, פירושים וחידושים הקשורים באותם הפסוקים.”

יוסף מסתכל על הקהל, הם נראים מסוקרנים.

“במקביל, בכל שבוע נפיק עלון המחולק לימי הקריאה, ובכל יום יהיו משימות או רעיונות מיוחדים לאותם הפסוקים המיוחדים לאותו היום.

כך, בסוף השבוע, כשנגיע לשבת, כבר נהיה מוכנים לקראת פרשת השבוע, ונהיה מסוגלים ללמוד בעיון רב יותר את התורה.

ובכל סוף חומש נעשה עלון מיוחד יותר לסיום החומש, ובסוף השנה נסיים את קריאת כל התורה, כשבידינו לימוד מעמיק ומחכים בנושא פרשת השבוע”. יוסף סיים את דבריו.

המנהל התקרב אל יוסף ושאל אותו:

“יוסף, מהיכן שאבת את הרעיון הזה?”

יוסף מסמיק, מעפעף בעיניו, הבזקים מתוך החיזיון המיוחד עולה בעיניו. הוא מביט על הקהל ולאחר מכן על המנהל ואומר:

“קיבלתי השראה מרבי מאיר שפירא מלובלין, שהגה את רעיון הדף היומי בדורו, ועד היום אנחנו נוהגים כפי שהנהיג אז”. אמר יוסף. “הוא דיבר על הרצון להגדיל את שמו יתברך של הקדוש ברוך הוא, והרגשתי שהרעיון שלי יכול גם לשמח את השם”.

“ילדים יקרים”, פנה המנהל אל הקהל, אני מאמין שאם ניישם את הרעיון המיוחד הזה, נזכה לברכה עצומה בתלמוד התורה שלנו. אין לי ספק שגם תלמודי תורה אחרים ילמדו מאיתנו.

אני פונה אליכם, ומבקש מכל אחד להשתתף, להעלות רעיונות ולהוסיף מעצמו לעלון שיופץ בכל שבוע. אין לי ספק שאם אנחנו נתחיל כאן את השינוי, נזכה לעשות קידוש שם שמיים גדול מאוד.

ואין ספק, שעם רעיון שכזה, נשמח את הקב”ה, ונתחיל את השנה בברכה עצומה.

יוסף ירד מהבמה, מחייך לעצמו. כמה סיפוק יש בעשייה המגדילה את שמו יתברך בעולם.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד