‘מחכה לך’ / רחלי שרייבר ואסתי דרעי כותבות בדואט

‘מחכה לך’ / רחלי שרייבר ואסתי דרעי כותבות בדואט

בס”ד

‘מחכה לך’  // ליאל וקנין ואסתי דרעי כותבות בדואט

“היי, אתה שומע?” למה אתה לא שומע?

מאירק’ה התקרב לעץ. “נמאס לך לדבר איתי? גם לי נמאס לדבר לעצים…”

הוא נקש בחוזקה על גזע העץ “תתעורר! משעמם לי!!” אולם, כמו תמיד העץ נותר בעומדו

בשתיקה. אף פעם לא היו לו רעיונות למשחקים, וכשמאירק’ה התייעץ עמו לא היה לו מה

להציע. עץ היה ונשאר.

“אולי פשוט אני אטפס עליך? לא יכאב לך, נכון?” מאירק’ה שאל באמפתיה,

על אף שידע שגם הפעם כמו כל הפעמים, לא יקבל תשובה.

הוא טיפס במיומנות מולדת על העץ הזקן.

“אני אוהב להסתכל על הכפר מלמעלה, מכאן רואים הכל…”

מאירק’ה הביט על גגות הבתים הישנים, מנגינה שלווה התנגנה לצידם.

רק כאן, בכפר הנטוש לא מנשבת לה בפרעות רוח המלחמה.

רק כאן, אנשים מהלכים בין השבילים ללא פחד.

רק כאן יכול היה לטפס על עצים, ולשחק להנאתו.

חבל שרק עצים הם החברים היחידים בסביבה הזאת…

“אתה יודע, לפני הרבה זמן היו לי הורים אמיתיים. אף פעם לא סיפרתי לך…פחדתי שישמעו,

אבל כאן למעלה אף אחד לא יכול לשמוע, נכון?” מאירק’ה הביט לשמיים.

“טאטי שלי היה חולה מאוד והוא נסע עם מאמי לארץ רחוקה, אולי קראו לה שוויץ, אני כבר

לא זוכר… לפני שהוא נסע הוא אמר לי שהשם משגיח מלמעלה על כל יהודי, לא משנה איפה

הוא נמצא. גם כאן על העץ הוא שומר עלי”.

ילד קטן התקרב לבית של סאשק הזקן.

“הי, עץ. אתה רואה את הילד שעומד ליד הבית של סאשק, אני לא מכיר אותו. מעניין מה

הוא רוצה?” מאירק’ה הזדחל במהירות מהעץ.

“אתה צריך משהו?” הוא שאל את גבו של הילד.

“כן. מי גר כאן?” ולדק הסתובב למשמע קולו הדקיק של הילד.

“אני!” מאירק’ה בחן אותו מכף רגל עד ראש..

“באמת?” הילד זינק מאושר.

“אל תתלהב. זה רק לבינתיים עד שההורים שלי יבואו לקחת אותי”. הוא השפיל את עיניו.

“ההורים שלך לא גרים פה?” עיניו של ולדק התעגלו מהפתעה.

“לא. טאטי שלי חולה מאוד וההורים שלי נסעו רחוק לרופא גדול. אני נורא מתגעגע אליהם,

אבל טאטי הבטיח לי שהוא עוד מעט יחזור” עוד מעט שנמשך כבר שלוש שנים.

“מי זה טאטי?” ולדק לא הבין.

“טאטי? זה אבא שלי”. מה זאת אומרת מי זה טאטי?

“אה…” שם מוזר לאבות, טאטי.

“איך קוראים לך?” התעניין מאירק’ה.

“ולדק, ולך?” ולדק הכניס את ידו לכיס המכנס זוקף את גבו, כמעין היכרות רשמית.

“אמ…מאירק’ה” מאירק’ה התלבט אם לומר את שמו, איש בסביבה הזאת לא שאל אותו

מעולם לשמו, אולי משום שלא הכיר אף אחד מלבד עצים…?

“מאירק’ה…זה שם קצת מוזר, אבל נחמד”. ולדק הושיט את ידו הנותרת ללחיצה ידידותית.

מאירק’ה הושיט חזרה. “אתה רוצה לשחק איתי?”

“כן. ושנהיה חברים אפילו, מהיום עברנו לגור כאן”. קרא ולדק בטקסיות חגיגית

והצביע על בית עם רעפים אדומים ורעועים.

“באמת?” מאירק’ה התבלבל.

ההתרגשות גברה על ההבנה שלו. מהיום יהיה לו חבר אמיתי.

הוא יוכל לשחק איתו, לשאול אותו שאלות, לשחות איתו בנהר, הוא יהיה לגמרי אמיתי, לא עץ.
_ _ _

“חם היום!” מאירק’ה קיפץ בשובבות על הסלעים.

“תיזהר, זה מסוכן!” ולדק עצם את עיניו “אתה יכול ליפול”.

“בסדר…” מאירק’ה חזר אל השביל.

“אין כאן עוד ילדים בסביבה” התעניין ולדק.

“לא. כולם כאן רק זקנים…”

“עם מי שיחקת עד היום, לא היה לך משעמם?”

מאירק’ה שתק. עם מי הוא שיחק עד היום, עם מי באמת? עם עצמו. עם עצים.

“למה אתה לא עונה?” ולדק ניתק אותו מסבך המחשבות.

“אני..אמ…לא היה לי עם מי לשחק”.

“טוב…” ולדק התייאש. “לפחות אני הגעתי”. הוא חייך בפאתוס.

“נכון, טוב מאוד. אבל למה עברתם לגור בכפר הזה? הוא נטוש, רק עניים גרים כאן…”

“אנחנו לא עניים!” ולדק נעלב “חוצמיזה גם אתה גר כאן”.

“רק לבינתיים” מאירק’ה קטף פרח קטנטן בשולי הדרך.

“עברנו לכאן כי…לאבא שלי יש מפעל לבדים בהונגריה והוא נכנס לחובות בגלל המלחמה

שהייתה, אז עברנו לכאן כדי שהמפעל שלו ישתקם, אתה מבין? אבל אנחנו בכלל לא נקראים

עניים!”

“נכון זה לא נקרא”. מאירק’ה השליך את הפרח בעל הגבעול הדוקרני. “מה אמרת,

שהמלחמה נגמרה?”

“כן, אתה לא יודע, האמריקאים ניצחו אותנו…”

“האמריקאים? נצחו את הגרמניים…?” מאירק’ה מתקשה להאמין שלוש שנים הוא כאן

ממתין למלחמה שתגמר.

_ _ _

סאשק תוחב את רגליו בעצבנות לתוך נעליו, מי דופק בשעה כזו?

אולי עוד יהודונים המחפשים טובתו בסיומה של מלחמה.

“למה כולם מגיעים לסאשק, למה?” הוא חושב בקול.

הדפיקות מתגברות, “אנא, פתח לי!” הוא שומע במעומעם,

מי זה יכול להיות?? הדלת נפתחת באיטיות, סאשק רואה יהודי, זיק של תקווה ניצת

בעיני האיש בשעה שפתח, זיק שמופיע אצל כל היהודים ששרדו את התופת.

“אוכל להכנס?”

סאשק מכניס את ההלך באי רצון.

“מי אתה?” הוא שואל בחשדנות מצויה.

“אני…. אבא של…. של מאירקה, אינך זוכר אותי? בתחילת המלחמה הפקדתי אצלך את

בני מאירקה על מנת שתשמור אליו עד שאשוב….והנה שבתי!”

סאשק נאנח אנחה עמוקה, עמוקה ו…. מדומה.

“אח, את אותו היום הזה לא אשכח, מאירקה יצא לשחות בנהר עם אחד מילדי השכנים,

ונקלע לתוך מערבולת מסוכנת, ובאותו יום לא חזר הביתה.” הוא אמר בנימה מזוייפת.

שלוימלה לא ענה, רעד חלחל בעורקיו. מנגנון הכחשה בעט בליבו.

“מאירק’ה…” הוא נאנק. “מאירק’ה שלי, שנים שנלחמתי עבורך, נלחמתי על הקיום כדי

לשוב ולהיות לך לאב ואתה…” הוא פרץ בבכי קורע.

סאשק הביט באב במבט מהורהר. ליבו נצבט למול היהודי הכחוש התאבל על בנו.

מאירקה שלי…איפה אתה??? שלוימלה עצם את עיניו מנסה ללא הצלחה

לדמיין את ילד החמד שלו ללא רוח.

_ _ _

הרכבת נסעה, גומאת את המרחק במהירות מסחררת בין פולין להונגריה.

מאירקה ישן שנת ישרים, בעוד שסאשק מסתכל אנה ואנה בעצבנות,

הוא לא ידע מי נמצא בקרון הסמוך. ואיך השהות שלו תשפיע על הבאות.

“טו טו טו טו” מערכת הכריזה המקרטעת של הרכבת פתע התעוררה לחיים,

מאירקה התנער.

“בוא, נצא מהקרון” הוא שומע את סאשק קורא לו.

הוא מפהק וצועד באיטיות לעברו של סאשק ולוקח ממנו את המזוודה.

סאשק מרוצה, “ילד טוב אתה…. ילד טוב!” הוא נאנח ללא כל סיבה הנראת לעין.

וצועד לאורך תחנת הרכבת, כמחפש משהו.

מאירקה מעט מוטרד “לאן נלך?” הוא שואל בפחד ילדותי שנשאר ממאירקה של פעם.

סאשק ציפה לשאלה הזו.

“לידידי שמתגורר כאן, באחד הכפרים, אתה תראה, הוא ממש נחמד!”

לא רוצה ללכת לאף ידיד! הרי המלחמה נגמרה…. ואבא לא הגיע! אולי הוא שכח ממני

כבר? חבל שאין לי את מי לשאול, מלבד העמודים בתחנה… הוא חושב בלב,

ונזכר בימים שעוד דיבר לעצים, עד שולדק הגיע.

הוא המשיך ללכת בצייתנות אחרי סאשק.

“מאירק’ה” נשמע קול מאחוריו, הוא היה עייף ומותש מהדרך שעברה ומזו שעוד ממתינה

להם. הוא סיבב את ראשו בעדינות, משפשף את עיניו. ’וולדק? מה הוא עושה כאן???’

וולדק איבד את אחיזת ידו עם זו של אביו ורץ לעברו בהתרגשות “מאירק’ה לאן אתה

הולך?” הוא הביט על המזוודה בידו של מאירק’ה, ועל המבט הכבוי שבעיניו, הוא הרגיש

שמאירק’ה הולך שלא על מנת לחזור, מדוע לא סיפר לו?

“אנחנו…אמ…” מאירק’ה פזל בשתיקה לכיוונו של סאשק הזקן ומשהבחין במבטו שתק.

“אתם מה?” התעניין וולדק.

“סתם טיול קטן” הוא אילתר תשובה במהירות. “לא ממש מיוחד”

“אז למה עם מזוודה גדושה ומתפקעת?” וולדק הכשיל אותו. משהו בסיפור של מאירק’ה

לא ממש מריח לו.

“זה בשביל למכור בשוק” מומחה שכמותו. אבוי לו אם ולדק יבקש להציץ בסחורתו,

מה יגלה? ערמות בגדים קרועים???

“אה…” וולדק הנהן בהבנה. מאירק’ה לא נראה כמו מי שהולך למכור סחורה.

“אנחנו צריכים ללכת” הוא הביט בוולדק, עברו רק יומיים והוא הספיק להתגעגע.

“אתה תחזור?” וולדק שאל באומץ.

“אני לא יודע, אני חושב שאולי לא”

דמעה קטנה בצבה בעינו של מאירק’ה גם וולדק מחה אחת.

“וולדק!!!” אבא שלו קראה לו מרחוק. הוא נפנף למאירק’ה לשלום ורץ חזרה,

מרוב מהירות התנגש ביהודי מבוגר עם זקן ארוך ולבן, גבו כפוף ועצמותיו דקיקות,

אמרו לו שהיהודים ששרדו את המלחמה נראים כך, אבל אף פעם לא פגש בהם

במציאות. מזוודתו של האיש נזרקה בעוצמה על האדמה הקשה והחפצים התפזרו לכל

עבר. מאירק’ה צפה במתרחש מרחוק, עד למרגלותיו הגיע סידור עתיק עם כמה דפים

תלושים שהתעופפו להם. מאירק’ה באינסטינקט, למרות מרחק השנים בהם נשק בפעם

האחרונה לסידור, אסף את הדפים ונישקם. הוא הבחין בדף מוכר עם הקדשה מוכרת,

מוכרת מדי. הוא הרים את עיניו והביט ביהודי במבט בוחן, נשימתו נעתקה, רעד חלחל

בעורקיו, אבא שלו??? לא חלפו שניות שלוימלה האב ומאירק’ה הבן היו חבוקים למגינה

של חרות.

“טאטי” לחש לו מאירק’ה לאוזן. כמה שנים התגעגע לקול הלוחש הזה…שלוימלה עוד

היה מאובן למקומו למראה תחיית המתים של בנו. סאשק הסמיק קלות ונעלם בשתיקה

מהאזור.

“מה?”

“אני ידעתי שתחזור!” עיניו של מאירק’ה נצצו. “אתה יודע מה הרגשתי כל הזמן הזה?”

שלוימהלה התקרב עוד קצת ורכן על רגליו “דבר ילדי” הוא ליטף אותו ברוך.

“אני הרגשתי שמישהו שמר עלי, בכל מקום שהייתי ולכל מקום שהלכתי, אתה אמרת לנו
את זה, אתה זוכר טאטי?”

שלוימלה לא ענה. הוא פרץ בבכי, והבין שהשגחת השם לא שרה, גם לא אחרי שנות

זעם, השמדה ומלחמה.

“ואני תמיד חיכיתי לך?” מאירק’ה הביט באביו הבוכה.

“גם אני” האב השתנק.

השם יתברך, יושב ומחכה ליום בו נשוב ונתקרב,

ואהבתו אהבת עולמים. “מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה…”

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד