בס"ד

ספר של מסירות ושל נפש

ביום שישי פגשתי את צילה שכנתי הנחמדה, ליד דלת הגנון. שתינו הגענו מוקדם מדי, ושתינו חיכינו בחוץ, מתחממות בהנאה תחת השמש שקפצה לביקור קטן ומשמח, ממתינות שהגננת תסיים את טקס שולחן השבת בגן. לא רצינו להפריע.

"מה שלומך?" שאלתי אותה, מבחינה פתאום בחיוורון לא אופייני שישב על פניה, בשקיות שחורות תחת עיניה ובענן מורגש מאד שישב עליה באופן כללי.

צילה שלחה אלי מבט כאוב. "עברתי אתמול יום קשה" היא אמרה. "את באמת רוצה לשמוע עד כמה?" הנהנתי מתכווצת. הלוואי שצילה בקו הבריאות.

"הסיפור הזה היה אתמול בשעות הבוקר" צילה חזרה אחורה, ומהר מאד נסחפתי לתוך סיפורה.

"ככל שהתקרבתי לבניין הגדול של בית הספר, הלכתי והתכווצתי. כשעמדתי בשער הגדול, מקישה על הפעמון הקטן ומחכה שהשומר יועיל להתעורר מנמנומו ויפתח לי את השער, חזרתי להיות צילי בת השמונה הרועדת מאימת הצוות החינוכי. יישרתי את גבי בכוח. מזכירה לעצמי שוב ושוב שגדלתי מאז, שאיני צילי הקטנה בת השמונה. כיום את אמא לבת שמונה בעצמך! והצוות זימן אותך לפגישה חשובה בעניין הבת שלך. היי חזקה.

לא הייתי.

מעברי הנשימה היו מכווצים כשמצאתי את הדלת המוכרת שבלעה אותי אל תוכה באיום. אחרי הפגישה הזו אלך להזמין בדיקות דם. יכול להיות שהכולסטרול הרע התחיל לסתום את העורקים שלי? או שזה אולי משהו בריאות. אני לא מספיק מבינה באוטונומיה של הגוף.

"את יכולה להכנס!" המנהלת חייכה אלי וניגבה את משקפיה באותה תנועה אופיינית, כמו לפני אלף שנה, כשיישבתי מולה מבויישת ואדומה. ילדה קטנה בעצמי.

"זימנתי אותך בעניין האיחורים של בנותייך" המנהלת החדירה מבט אל תוך עיני, מנסה לקרוא בהן משהו. "הן מאחרות, נכון" עניתי משקשקת. "לכן בדיוק זימנתי אותך". המשקפיים היו נקיים די הצורך, וחזרו לשבת על אפה הסולד. "מה שמפליא אותי באיחורים האלה, היא העובדה שהם לא איחורים גדולים בני חצי שעה או יותר… איחורים של חמש דקות, עשר דקות… וכמה שהם קטנים, ככה הם מפריעים". זעתי על הכסא. "אני שואלת את עצמי" חיוך לא קישט את פניה כשניסתה לפצח את הנוסחה כבדת המשקל. "אני שואלת את עצמי ועכשיו גם אותך: מה מתרחש ברגעים האלה בבית, שמונע בעד הילדות לצאת לבית הספר בזמן?"

מוחי המאובן ניסה להריץ את התרחשויות הבוקר בסרט מהיר. דיתי צריכה שירותים, הקוקו של סימי התפרק והסרט לא ישב עליו מדוייק, מיכל רוצה עוד שוקו ולא ככה, עם יותר סוכר, וגם עם קשית, ולמה נגעת לי עכשיו בכוס? השוקו נשפך!!! ואמא למה מרחת לי סנדוויץ עם חמאה אני בכלל לא אוהבת. בלבלת אותי עם סימי! רוצו למעלית שמישהו ישמור על העינית, עד שדיתי תיטול ידיים! היא אומרת 'אשר יצר' ומחכה שכולם יענו אמן, בגלל המבצע, וצריך לסמן ווי בטבלה הגדולה.

שמונה וחמישה!!!! רוצו אתן מאחרות!!!

חיפשתי אוויר מנגבת את מצחי הלח. שיחזור הסרט הזה הצליח לעייף אותי. מה כאן לא בסדר? משהו בהתנהלות שלי לוקה בחסר?

"אולי את צריכה עזרה?" חדר קולה של המנהלת בעד הערפל במוחי. "יתכן שהחיים עמוסים לך, שאת לא מסתדרת, שמשהו בניהול התקין של הבית חורק…" פני סמקו. האם אין בנות נוספות בכל בית הספר שמאחרות בשלש – חמש – עשר דקות על בסיס יום יומי? האם בנותיי הן היחידות?

המנהלת השתעלה קלות. "האמת היא, שלא לשם כך זומנת הנה" שוב ירדו משקפייה לצורך ניקוי יסודי. אולי הן שרוטות. אולי צריך להציע לה ציפוי אנטי רפלקס או משהו. המחשבה הצינית הזו עזרה לי להתגבר על דפיקות הלב המואצות. "זומנת לכאן בגלל טריגר אחר, גברת מוסקוביץ" המנהלת לקחה נשימה עמוקה ונאנחה. "חוברת חשבון!".

נאנחתי קלות ואולי זו הייתה אנחת רווחה. חוברת חשבון זו סוגיה כבדת משקל, אבל אני חשבתי שיש כאן סוגיה חינוכית גרועה יותר. נאנחתי שוב, נזכרת בעשרות הפעמים שבהם רציתי לצאת למרכז הקניות כדי לרכוש את חוברת החשבון החסרה, בתזכורות הרבות שהגיעו מצד בית הספר, בהצעה המביכה של מורת החשבון, לקנות לה בעצמה את הספר החסר ובהתנגדותי שנבעה ממבוכה גדולה.

ככה עברה לה חצי שנה, בלי שדיתי תלמד מתוך ספר חשבון. ככה, מתוך שגגה גדולה ומבישה, הגענו למצב כזה, שלא הייתה ברירה אחרת כי אם לקרוא לאמא לסדר.

"אני מצדי נתתי לה כסף לקנות את החוברת, לפני יותר משבועיים" התחלתי להתנצל. "אין לי מושג למה הילדה לא דאגה לזה".

"את אמא שלה, ואת צריכה לדאוג שהמטלה הזו תושלם. ואם נוסיף לזה את האיחורים התכופים, אני חושבת שאת ממש זקוקה לעזרה" קולה התרכך, היא שיחקה בלחצן של עטה פאק, פאק. ככל שהתארכה השתיקה הלכתי וקטונתי עד שהתכווצתי והגעתי לגודל הפקק הזה שעל קצה עטה. "אני מבטיחה לדאוג לזה עוד היום" קרקרתי לעברה. איך אשה בגודל של פקק – עט יכולה לדבר בכלל?

"אני שמחה" המנהלת חייכה אלי חיוך קטן, מעודד, כמו החיוכים האלה מעבר לשולחן, שנשלחו אלי כשסיימתי לרצות איזה עונש, והבטחתי לחזור ולהיות ילדה טובה. "בכל זאת אני רוצה שתשקלי את העזרה שהצעתי לך, את יודעת… פתיחת תיק במחלקת רווחה, זה לא סיפור גדול בכלל. זה גם לא סיפור מעליב. כל משפחה שניה עושה את זה. זה לא אומר עלייך שום דבר רע, ובכל זאת את יכולה לקבל תקציב לכל מיני סוגים של עזרה". משהו נתקע לה בפקק של העט והוא הפסיק להתפוקק בידיה.

רק אני בגירסה הפקקית הקטנה התפוקקתי מבפנים. הייתי קטנה כל כך! אמא נחשלת. נכשלת. לא מסתדרת שצריכה בדחיפות תיק במחלקת רווחה.

בכל הדרך הביתה רציתי לבכות. הלוך הלכתי וקטונתי. התכווצתי. התרוקנתי.

כל הדרך שעשיתי באמהות, מליוני מכונות הכביסות שכיבסתי, החולצות המגוהצות שמחכות לילדי כל בוקר מקופלות על השולחן בסלון, ארוחות הצהריים שאיני מוותרת על בישולן הטרי כל יום, על כל אבות המזון ומרקים סמיכים קיץ – חורץ, המקלחות לפני השינה שאיני מפספסת, הכינים שאני פולה, הציפורניים שאני גוזזת שבוע – שבוע עד לאחרוני הסרבנים, אלפי סיפורים לפני השינה ואין ספור שעות של לילות לבנים, המחברות שעטפתי והספרים שקניתי (מלבד ספר חשבון היו עוד המון!) הכל התגמד ונמחק והותיר אותי אמא קטנה כמו פקק של עט, ריקה כמו קליפה של ביצה ושווה בדיוק כמוה… הנה שולחן השבת נגמר כאן, אני חייבת לחבק מהר את חנה'לה שאף אחד לא ישלח לי קב"סית הביתה". הסיפור של צילה נקטע באמצעו. לקח לי רגע לחזור לקרקע המציאות. חנהלה אחת מטופחת נפלה אל תוך זרועותיה האוהבות של צילה, ואנוכי נתתי את ידי בידה של גיטי שלי. דרכינו נפרדו.

בליל שבת דפקתי אצל צילה כדי לשמוע את המשך הסיפור. היא הזמינה אותי אל הספה הנוחה, שקעתי פנימה, נושמת את הניקיון והריחות. צילה סגרה את ספר התחינות שלה וחייכה אלי מבעד לדמעות.

"נו, מה היה הלאה?" רציתי לדעת וכריתי את שתי אוזני.

הסיפור קלח מפיה של צילה, סוחף אותי פנימה בעוצמה.

"תראי, באמת לא הייתה לדיתי חוברת חשבון, ואני מסכימה שזה גרוע. בחופש הספר לא היה בחנות, אחר כך הודיעו היכן אפשר לקנות. בכל שישי וראשון יש חשבון, ותמיד השבת באמצע, משכיחה ממני את הכל… דיתי היא ילדה בג', לא קטנה עד כדי כך. היא יכולה לקחת אחריות! ונתתי לה כסף שתקנה לה חוברת, למרות זאת החוברת עוד לא נקנתה. אין לי מושג למה. שהמנהלת תקרא לה! שתברר את זה!

בקיצור, אחרי השיחה הנוקבת ההיא, בה הודיעה לי המנהלת שהמחנכת מוכנה לקנות את החוברת המיוחלת, אמרתי לעצמי ולה שלא עוד. עוד היום אעזוב את הכל. את ים העבודה שהצטברה לי בבית מתחילת השבוע, ואצא לרכוש לה חוברת. פיקוח נפש.

יום חמישי. הילדים נרדמו סוף סוף, העבודה מחכה לי. אני מגלה למרבה הפלצות שמחר יום שישי ושוב אין לדיתי חוברת חשבון. בית הספר טוען שהחור הזה פוגם לה בתדמית. אני לא יכולה לתת לדבר הזה להתרחש…

לבשתי מעיל, אמרתי שלום להר הקילופים והכביסות ולכסאות ההפוכים על השולחן, ויצאתי למרכז הקניות. אחרי סיבוב לא קצר מצאתי את הספר המיוחל. השעה התאחרה. הייתי עייפה אך מרוצה מעצמי עד מאד. הוצאתי עטיפה, דבק ומספריים. אפילו מדבקה וניילון מצאתי אי שם בעמקי המגרה. התחלתי במלאכת העטיפה, מנסה להחזיר לי את הבטחון שכל כך נסדק לי הבוקר. הנה אני כן אמא טובה וחרוצה. הנה עמדתי במשימה.

כשהכל היה מוכן, ופתחתי את העט כדי לרשום את שם הילדה בתוך הספר, קפץ מעלי ראשה של בתי בכורתי, שבאה לבדוק מה אני עושה. קריאה מבוהלת נמלטה מפיה: למה קנית ספר לכתה דלת??? דיתי בגימל!!!

בום!

זהו. המנהלת כן צדקה כנראה. אני כן אשה שברירית. נעבאכית. אחת שלא ראוייה לתואר אמא.

הייתי כמו רסיסי זכוכית מודבקים על דף דקיק, עם דבק נוזלי שלא הספיק להתייבש כלל. מישהו ניער עכשיו את הדף בכל הכוח.

הדימוי שלי, שעמלתי לאסוף את רסיסיו בשעה האחרונה, התפזר עכשיו שוב והשברים היו קטנים ודוקרים. גל גדול של בכי רצה לגאות מתוכי. חשקתי שפתיים. הורדתי בזהירות את העטיפה, הכנסתי את החוברת לשקית, לבשתי מעיל ושוב יצאתי לדרכי. כל הדרך ניסיתי להתחזק עם השם. לדעת שככה אמור היה להיראות היום הזה. זיכוך עוונות.

מצאתי את החוברת הנכונה. החלפתי, עטפתי שוב, שמתי ניילון ומדבקה.

לא כתבתי שם בפנים, לא הייתי מסוגלת.

הכנסתי לדיתי לילקוט, ספר של מסירות נפש.

מחר היא תוציא מהילקוט ספר עטוף בקפידה. המורה תחייך בהנאה ותאמר: יופי. האמא הזו הבינה, סוף סוף. הפגישה של אתמול הייתה לתועלת.

ואף אחד בעולם לא ידע, כמה עמל וכמה יגיעה מקופלים בתוך ספר אחד של חשבון.

מאוחר מאד עליתי על יצועי, ולא בגלל הכנות חרוצות לשבת. הלב שלי מכווץ וקטן עד עכשיו. זה היה בשבילי אירוע קשה, 10 בסולם ריכטר. אין לי מושג למה". מלאכי השלום חזרו מבית הכנסת. נפרדתי מהספה הנוחה ומצילה בברכת שבת שלום.

הסיפור של צילה ליווה אותי לביתי, 10 בסולם ריכטר. הרהורים עטפו אותו. על תבנית יצוקת פלדה שאל תוכה ניסה המוסד הלימודי, לצקת את תלמידיו בכל השנים. על הדרך המבורכת שהממסד בכל זאת עשה, משנות ילדותי ועד היום, ועל מוסדות מסוימים שנותרו אי שם מאחור.

הרהורים על הגודל של אמא יהודיה, שאי אפשר להכניס לשום תבנית.  על מסירות ועל נפש, על ציונים שמהינים לחלק לה, ועל תעודת כבוד, שרק השם יעניק לה בבוא היום.