בס"ד

עוגת יומולדת

שושה מנגבת את הידיים המקומחות בסינר ומתבוננת על קירות חדר העבודה. עוד יום יומיים הם ייפרדו, היא והחדר על כל תכולתו. מולא שחום העור ישתלט היטב על ביעור החמץ והלכלוך שהצטבר כאן במשך השנה, אחר כך יקנה מהם את כל מה שנשאר ויאכל לתיאבון.

היא תחזור אל הבית ותסתער עליו. יודעת שהוא מתגעגע למגע הרענן של מים, פנטסטיק וסבון, למרות שהוא נוהג לפגוש את כל אלו לפחות פעם בשבוע.

הזוי שאני עדיין כאן, חושבת לעצמה שושה. הזוי לגמרי. אמא שלי זכרונה לברכה, לו הייתה רואה אותי, שבועיים וחצי לפני התקדש החג  עומדת בחדרון שכולו חמץ, מרדדת בצקים של חמץ ומגלגלת אותם על מילוי וניל! מה לעשות, מתנצלת שושה בלבה לאמא עליה השלום, שוודאי מתהפכת עכשיו בקברה. אנשים ממשיכים לברמץ את הילדים שלהם ולחגוג בריתות ושמחות משפחתיות, למרות לוח השנה שזז קדימה בלי לעצור.

היא ממשיכה לגלגל שבלולי בצק רך על מילוי וניל. התנור הנאמן פוער את דלתותיו והיא מכניסה אל קרביו תבנית מלאה.

החנות של שושה מתמלאת באדי וניל משכרים. המשקפיים העבים כוסו מעטה לבן. מורידה אותם. מחליטה שהם זקוקים לנקיון יסודי, כשבדיוק דופקים בדלת. "יבוא!" מכריזה שושה, זה בטח שלומוביץ שחוגגים מחר ברמצווה לבכור. בטח שלחו ילד או שניים. היא צריכה לארוז את העוגיות שלהם בקופסה, מסודרות יפה אחת אחת שלא תתפרקנה.

נגבה את המשקפיים בטישו, הלכלוך רק התפזר. ההבל החם וגרגירי הקמח יצרו תערובת בלתי עבירה על הזגוגיות. אולי ספריי חלונות יעזור. המישהו שמאחורי הדלת פותח אותה ונעמד, שושה חסרת המשקפיים טרם הבחינה מי זו הדמות המטושטשת. היא הייתה גבוהה, מה שבטוח, זה לא ילד או שניים של שלומוביץ.

קליינטית חדשה? מברמצת בעצמה? אולי ברית של אחות או משהו. למי יש זמן לאפיה ביתית בערב פסח, ולא כולם מתפשרים על עוגות רגילות מקונדיטוריה פשוטה.

אויש, כתם עקשן מסרב לרדת ממרכז משקף ימין. היה לה כאן על המדף ספריי חלונות, אולי הוא יעשה עבודה טובה. קשה לה למצוא את הספריי הזה. בלי המשקפיים היא חצי עוורת.

"את יכולה להכנס" אומרת שושה לדמות האנונימית שבפתח. אחר כך שושה נמלכת ומרכיבה את המשקפיים הנקיות למחצה. היא לא יכולה לבייש את עצמה ואת הפירמה, והכי מביך יהיה לגלות שהדמות הזו שבפתח החדר היא דווקא מוכרת, אולי אפילו אחד הנכדים.

לא. הדמות שמבעד למשקפיים החצי – נקיות אינה מוכרת. נראית בגיל ארבעים, פלוס מינוס. אשה רגילה, בגד בהיר נעים, וכיסוי ראש בצבעים רעננים ממסגר פרצוף קצת עייף.

"את מכאן?" שואלת אותה שושה סתם כדי לעשות לה נעים. אויש, הכתם הזה על המשקף. מורידה שוב את המשקפיים, נס שהאזניים שומעות גם ככה. מצאה סוף סוף את ספריי החלונות. והנה הסמרטוט הרך. "אני מעיר אחרת, לא מאד רחוקה" אומרת האשה ולא מפרטת יותר. "ו… אני צריכה עוגת יום הולדת הכי מפוארת".

המשקפיים הנקיים יושבים טוב על האף של שושה, כשהיא בוחנת את פני האשה. "דווקא נשארו לי כמה עוגות ויטרינה יפות" אומרת ורוכנת אל מקרר הזכוכית. האשה מתקרבת ורוכנת גם היא. "העוגות האלה, טריות?" שואלת הזרה ומצביעה על עוגה שמנמנה רבת שכבות. זאת הכי מוצאת חן בעיניה. "העוגה הזו נהדרת, יצוקה שכבות קרם קרמל וריבת חלב" מספרת לה שושה. "הבצק שבין לבין, פשוט נימוח. והיא חלבית, והיא נשמרת טרייה – הכנתי אותה לפני כמה ימים, בלי ציפוי הקרם. היא מחכה במקרר בדיוק לך".

"אה" אומרת האשה, ושושה לא מבינה למה היא כל כך מסמיקה. "אני רוצה גם ציפוי קרם, אפשר?"

שושה נזכרה שהן בכלל לא דברו על מחיר. "זה יהיה לך בתוספת תשלום" היא מיידעת את האשה. "ואם זה יקר לך מדי, העוגה הזאת יפה מאד גם ככה".

האשה מאזינה לסכום הבסיסי ולתוספת עבור קישוטים, ומושכת בכתפיה באדישות. "אני רוצה ציפוי קרם, ואם אפשר" שוב מסמיקה האשה, שושה חומלת עליה. "תרגישי בנוח לבקש, כל מה שאת רוצה. הרי את משלמת, ובשביל זה אני כאן". אם לא ידיה המקומחות, הייתה מניחה יד מרגיעה על כתפה של הזרה. האשה שותקת עוד, נמלכת בדעתה. "אני רוצה כיתוב עם הקדשה אישית" היא אומרת. "אין בעיה, בשביל זה אני כאן!" אומרת שושה שוב ושולפת ממקומה את סלסילת כלי העבודה.

"סך הכל, כל כך יפה מצידך" שושה היא לא אשה של דיבורים, אבל היא מרגישה חייבת לומר. "כל כך יפה מצידך שאת ככה, בערב פסח, מצליחה לעזוב את הכל, לחשוב ככה על אחרים ועוד להקדיש להם זמן והקדשה". האשה מסמיקה וממלמלת משהו. מביטה על הידיים הזריזות של שושה, שפתחו את המקרר, סגרו אותו, הרכיבו את כל חלקי המיקסר, יצקו חומרים אל תוכו, לחצו על הכפתור המתאים. המיקסר התערבל אל תוכו וקצפת לבנבנה ושמנה צמחה מול עיניה הגדולות. שושה מרכיבה חלקי מזרק מיוחד בקצפת האוורירית ועומדת מעל העוגה. "עד חצי המלכות ותעש" אומרת לאשה. "רק תגידי: מה לכתוב?".

"תכתבי…" קמטי מחשבה מעטרים את מצחה. שושה לא מבינה למה ההיא שוב מסמיקה. זו כבר נראית בעיה במערכת הדם או משהו, אולי ביישנות כרונית. סך הכל, היא ראויה להערצה. אשה שעוזבת הכל והולכת להקדיש עוגת יום הולדת למישהו, בזמן הצפוף הזה. "תכתבי ככה: להדס שלנו האהובה, מזל טוב ליום הולדתך הארבעים, עד מאה ועשרים שנות אושר ועושר, בריאות ונחת, חושבים עלייך ומעריכים אותך מאד, אנחנו".

הצחוק של שושה מתערבל אל תוך עצמו, והיד עם קצף הקישוט נותרת תלויה באוויר. "אין מקום בעוגה לכל כך הרבה מילים" היא אומרת לה. "את כל האיחולים הנלבבים האלה, תכתבי בתוך כרטיס ברכה. על העוגה יש מקום למשהו קצר". עיניה של האשה בוהות בעוגה ושוב חרצו הקמטים תלמים על מצחה. כנראה זו מישהי שיקרה לה מאד מאד. אולי אשה חולה שצריך לשמח, מבינה שושה לאט, כשלבטיה של האשה הולכים ונמשכים. "תכתבי" היא אומרת לבסוף, "תכתבי רק להדס היקרה, אוהבים אותך", היא אומרת ומביטה על הידיים של שושה שמשרטטות את המילים על העוגה בדיוק של סנטימטרים, כאילו מישהו שתל לה תכנה קליגראפית ממוחשבת אל תוך היד. אות מתחברת לאות עד לכיתוב המושלם.

שושה מרחיקה מבט וחיוך של סיפוק עולה על פניה. "יצאה לך עוגה חיננית" היא אומרת. האשה מרחיקה מבט גם היא, ועדיין לא נראית מרוצה. "חיננית, אבל חיוורת מדי" אומרת ותולה עיניים בשושה. "הייתי רוצה כאן קישוט של תותים, אבל התותים של היום, את יודעת… זה יכול להיות בשר בחלב.

אולי אגודת פרחים ורודים?"

שושה מתחילה להתעייף, ובכל זאת מחייכת. האשה הזו באה מרחוק ונכונה להשקיע כסף וגם זמן, והיא שושה צריכה להוסיף רק את הטרחה. שיהיה לה למצווה.

מוסיפה שושה מעט תמצית צבע מאכל אדום לקצפת שנותרה במיקסר, מערבלת חצי דקה וממלאה עוד מזרק. האשה מביטה כמכושפת על הפרח שהולך וצומח במרכז העוגה תוך שברירי שניות, וחיוך מרוצה עולה על פניה.

"כרטיס ברכה, יש לך?" היא שואלת את שושה. שושה מהנהנת ותולשת כרטיס קרטון עם לוגו הקונדיטוריה הביתית שלה. האשה מוציאה עט מתיקה הבהיר, מקמטת מצח וכותבת לרגעים ארוכים. שושה עוטפת את העוגה בצלופן ומוסיפה סרט אדום לקישוט. "עוגה מושלמת" היא אומרת לעצמה. האשה מגישה לה את הכרטיס, מלא מזן אל זן באיחולים כחולים מסולסלים ומהדקת צמוד לסרט הקישוט.

שושה נוקבת בסכום, הוא לא נמוך בכלל ולא גבוה מדי לטרחה ולזמן שהקדישה. האשה פותחת ארנק ומוציאה את הסכום, במזומנים, בלי למצמץ בכלל.

החיוך של שושה קצת פחות עייף כשהיא לוקחת את השטרות לידיה. היא מציצה בשעון הקיר. זהו. אם שלומוביץ לא הגיעו עד עכשיו הם בטח יבואו מחר. הרגליים שלה התעייפו להיום, והשעה מאוחרת.

העיניים של האשה משוטטות סביב החדר הקטן, ומוארות מול צמד כסאו פלסטיק ושולחנון. היא עדיין לא זזה הביתה. "אני יכולה לנוח כאן מעט, לפני שאני חוזרת לעיר שלי?" היא שואלת את שושה והפנים החוורות שלה שוב מחליפות את צבען. "את יכולה לנוח כאן כמה שאת רוצה" אומרת לה שושה בנדיבות, "אני נכנסת הביתה. כשאת יוצאת, תסגרי את הדלת אחרייך".

שושה מסיטה את הוילון האפור שמחבר אותה עם הבית. תרתיח לה מים לקפה. עוד עשרים דקות שלמה אמור לחזור.

שושה זורקת עוד מבט קטן אל חדרון העבודה האהוב שלה. האשה הזו, שבאה מעיר אחרת, יושבת שם ליד השולחנון ו – רגע. יכול להיות שאלו המשקפיים שלה, ששוב התלכלכו? שושה נוגעת במשקוף דלת המטבח. דורכת על הבלטות החומות של המטבח שלה, צמודה למציאות לגמרי. האשה האנונימית מקלפת את נייר הצלופן, קוראת את ההקדשה המסולסלת בכחול, מעפעפת. לוקחת סכין חד פעמית ו… חותכת, עמוק, את הבשר החי והמושקע של העוגה עד לפרח הורוד במרכז. עוצמת עיניים, מברכת בורא מיני מזונות, ונוגסת.

שושה ממשיכה לעקוב בשקט אחר הדמות שחותכת לעצמה עוד פרוסה ואוכלת ממנה, ואחר הפרצוף העייף שמתמלא לאט בצבע חדש.

האשה האנונימית שבעה כנראה, כי היא עוטפת את העוגה בצורה לא סימטרית, שמוחצת עוד יותר את הכיתוב החצוי. מברכת ברכה אחרונה והולכת.

שושה מלווה במבטה את הדמות האנונימית, שנעלמת מאחורי הדלת. בעיניה היא כבר לא ממש אנונימית: היא יודעת שקוראים לה הדס, ושיש לה היום יום הולדת ארבעים.