ראיון קצר עם הרבנית יהודית יוסף :

הרבנית יהודית יוסף זכתה, ובביתה התגורר הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל למשך עשרים ושש שנים. "שש שנים מתוכם חמותי היקרה הייתה עוד אתנו, ובעשרים השנים הבאות, הייתי עקרת הבית היחידה".
הייתי ממונה על החלק הקולינרי והאירוח, מדי שבת התארחו אלינו בני משפחה על פי בקשתו.
סעודות שבת אצל מרן
הסעודות היו קצרות, תמיד בער לו להספיק ללמוד עוד. זה היה העונג שבת הכי גדול שלו, לימוד התורה. הייתה מנה ראשונה, ובינה לבין המנה השנייה היו דברי תורה מתוקים מדבש בעיקר בענייני מוסר רלוונטיים. במהלך השבוע הוא 'לכד' עניינים רגישים אצל הילדים, ובסעודות השבת דיבר עליהם בנועם, על ידי משלים וסיפורי צדיקים. הוא לא רמז למי הוא מתכוון, אולם כל אחד ידע בתורו, כי אליו מופנים הדברים. הרבה לספר סיפורים על רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל וכן על יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל.
את הסעודות הוא תיבל בשירה. אהב ללמד את הילדים את שירת הבקשות, ולימד אותם את כל הסלסולים והמכ"מים. הוא היה שר קטע, והילדים אחריו…
כיוון שהוא הקפיד על מאה ברכות, הוא היה מברך ברכת המזון, קם מהשולחן לכיוון שולחן הלימוד שלו ולשם הייתי מגישה מגשי פרות. הוא היה אוכל פרות, וממש סופר את הברכות.
קשר בל ינתק עם הילדים
כל ילד שהיה מגיע לגיל שלש, היה מושיב על ברכיו, ומלמד אותו שיש בורא לעולם. לאחר מכן, היה מלמד אותו איך מצטרפים לברכת הזימון. (כך נהוג אצלנו, לצרף לזימון החל מגיל שלש). כיוון ששני הקטנים שלי הם תאומים בן ובת, הוא הקפיד מאד שלא לעורר קנאה ביניהם, ולימד את שניהם כיצד לענות לברכת הזימון.
וכך, לקראת ברכת המזון היה מכריז: "אהרן ואפרת, זימון!" ושניהם היו קופצים משני צידי השולחן ועונים במתיקות כובשת על ברכת הזימון. אחר כך היה מעניק להם את סטירות החיבה המפורסמות שלו. (הצאפחות).
הוא היה מתעניין בלימודי הילדים, היה נכנס איתם לשיחה תורנית מעניינת ויפה.
הייתה אווירה מלכותית בסעודות השבת, אפילו התינוקות ידעו לשתף פעולה, ולשמור על השקט בעת שהוא שפע דברי תורה…
הוא היה כל כך מחובר וקשור לכל ילד וילד, שאם היינו שולחים לשבת אחת ילד לבן דוד, הוא היה מיד מבחין ואומר: פלוני אלמוני חסר! הוא הרבה לספר לילדים סיפורי הסטוריה אישית מילדותו.
כשילדי היו מביאים תעודות הביתה, הוא היה בודק כל סעיף וסעיף בחלק של דרך ארץ והליכות, ורצה לראות את ציון 'ראוי לשבח' בסעיפי יחס לחברים, דרך ארץ, סדר ונקיון ומידות.
חשמל באוויר
מדי ליל שבת היה מתיישב ללמוד עם ערימות של ספרים. בימות החול היה רושם מיידית את חידושי התורה שלו, ובשבת היה לו פחד גדול, שמע יישכח את מה שלמד.
בתחילה שיתף את בעלי במה שלמד, אולם לא רצה להטריח אותו יותר מדי. כשהגיע החתן שלי, הוא הושיב אותו לידו וביקש ממנו שיקשיב ויפנים ויזכור את כל דברי התורה. מיד עם צאת השבת התיישב עמו שוב, אמר לו "בוא תזכיר לי מה למדנו" ומיד ורשם את הכל. האווירה המחשמלת הזו סביב התורה שלו שאסור לו לשכוח, הייתה משהו שנספג בקירות…
עונג השבת האישי שלי
כשבאו ילדי לומר לו שבת שלום, הוא היה שולח אותם קודם אלי: קודם כל תלכו לאמא, תנשקו את ידיה ותגידו לה תודה על כל מה שהיא טרחה בשבילנו, אחר כך תבואו לברך אותי.
במשך עשרים השנה שהוא חי אצלנו, אחר פטירת חמותי, הוא היה מודה לי מדי ערב שבת. אמר תודה על כל מה שטרחתי והכנתי, זה לא היה לו מובן מאליו ואני התרגשתי בכל שבוע מחדש.
מתכון מיוחד
לא היה שום דגש על סוגי האוכל ומתכונים. על כל מה שהכנתי הוא אמר תודה. החלק שהיה קשה לי אישית איתו הוא הסוכר והמלח: עקב מצבו הבריאותי הייתי צריכה לקמץ במלח, וחששתי כל הזמן שהאוכל יוצא תפל. בנוגע לסוכר הסתדרתי עם תחליפים, אבל למלח אין תחליפים…
ממשיכים את המורשת
מאז פטירתו בולט בביתנו החסר הגדול. בסעודות שבת אנו נוהגים, שכל ילד מקריא בקול בכל סעודה, הלכה מסוימת מהספרים שהוא חיבר. אם בהלכות שבת, ואם בהלכות אחרות. וכך משהו מהחסר מתמלא: הוא כבר לא אתנו אבל דברי התורה שלו כן…