בסיעתא דשמיא

עוף, גוזל!

הם מרחפים, מעופפים אי שם בעננים.

מי אתם ילדי הכנפיים? איך אתם מרגישים כשמנסים לקרקע אתכם, או כאשר נדרש מכם להיכנס לריבוע? ומה יעזור לכם להגיע גבוה ורחוק במקום להיתקל בקירות?

איתנו רות רואה, תרפיסטית במוסיקה, בעלת ותק של חמש עשרה שנים בטיפול בילדים והדרכת הורים.

ביקשתי את חוות דעתה המקצועית על תופעת "ילדי הכנפיים". להפתעתי ולשמחתי – רות זיהתה את עצמה כילדת כנפיים, וביקשה להתחיל את הראיון דווקא מנקודת החוויה האישית. "השאלות שלך החזירו אותי לרגעים מהילדות", היא מגלה.

"רגעים יפים?" אני שואלת בסקרנות מהולה במתח קל.

"זה מורכב", רות עונה, "זיכרונות הילדות שלי מלאים ברגעים קסומים והמון רגש. עם זאת, כילדת כנפיים חוויתי הרבה בדידות. כשיש לך עולם עשיר ואין לך כלים לתווך זאת לסביבה, אתה מוצא את עצמך לא מספיק מובן ואפילו חריג בנוף".

"קחי לדוגמא את המעבר לבית הספר", היא משתפת. "כמה חיכיתי להיות תלמידה! הייתי שיכורה מהיכולת להתמודד עם חומר כתוב בכוחות עצמי, בלי להתחנן שיקריאו לי סיפורים… את המקראה העבה של כתה א' בלעתי בכמה ימים, ובספרייה עשיתי מנוי שבועי על עשרה ספרים.

מצד שני, בית הספר הוא השלב שבו התלמיד נכנס למערכת של כללים וחוקים, אפילו הלמידה מתנהלת בדרך מסוימת מאד. אני זוכרת את עצמי יוצאת מבית הספר בחיוך עליז, הילקוט מתנודד על גבי, ומולי מגיע הדוד האהוב. משוחח איתי בחביבות על חוויותיי מכיתה א', ומצביע בפליאה על הרוכסנים הפתוחים של הילקוט.

זה הבזק שבו קלטתי שאני רואה את העולם בצורה אחרת. יש דברים שאחרים מבינים, ואני – לא ממש. האמנם הרוכסנים כה חשובים? מדוע עלי להקדיש זמן לסגור אותם? ואיך אני אמורה לזכור את זה בכלל? גם המורה קראה לי שוב ושוב לגשת אליה, כדי להכניס את שולי החולצה – לחצאית…

אגב, אהבתי מאד להכין את שיעורי הבית, הם היוו עבורי אתגר חווייתי. אך מהר מאד שמתי לב שהתחושה שלי אינה מקובלת חברתית, והצטרפתי לרטינות שנשמעו בהסעה מידי יום, למרות שלא הזדהיתי עימן.

בית הספר העניק לי מגוון של חוויות – החל בהנאה צרופה משיעורי היסטוריה וגאוגרפיה שהעשירו בידע והעניקו לי מקומות חדשים להתעופף בהם, וכלה במקצועות אחרים ששיעממו אותי וגרמו לי להמתין בקוצר רוח לסיום הלימודים. המורות היו מתקשות להבין עם מי יש להן עסק: תלמידה שמגישה מבחנים מלאים וקוצרת ציונים גבוהים, ובה בעת מחברותיה ריקות וקמוטות אוזניים…

מול עיניי עומדת תמונה ילדותית של רות העליזה. השיער מקפץ והחולצה משורבבת (הכנפיים לא נקלטו בתמונה אך היו שם גם היו…) ואמא הטובה עומדת מולי ומנסה להסב את תשומת ליבי לפרטים השוליים והמשמעותיים האלה.

איך הרגשת מול הניסיונות להחזיר אותך לתלם?

"עד היום אמא מלווה אותי", מגלה רות שמנהלת כיום בית ברוך ילדים. "הסדר והארגון הטבועים בדמה – מצילים אותי! אבל לא תמיד היא מצליחה לתמלל לי את המתכון שעובד אצלה טוב כל כך. כעת היא משתלמת לבקשתי ב'קורס מאמנות סדר' של הגב' יעל זלץ, ואני מקווה שהיא תקבל יותר כלים לעזור לי. לבלגן המעופף שלי התרגלתי, אבל כאשר יש בבית שבעה אנשים קטנים, והם מחקים את דפוסי ההתנהלות שלך, התוצאה עליזה פי שבע…"

כאן חובשת רות את כובעה המקצועי, ונותנת רקע להורים ומורים של ילדי הכנפיים:

ילדים בעלי עולם רגשי מפותח, לא תמיד מבינים את מטרת הגבולות והסדר. הם מסתדרים מצוין בלעדיהם. למה לרשום הכל במחברת אם אני יודע את החומר בעל פה? בשביל מה ללמוד למבחן אם אני מקבל מאה גם ככה? ומה אכפת למורה שאני מתעסק בשיעור, אם הבנתי את החומר בחמש הדקות הראשונות (ועכשיו אני משתעמם)?

כמו שתיארתי, גם הנראות והמקובלות החברתית לא תמיד תופסות אצלם מקום. ילדי כנפיים ורוח אינם מייחסים חשיבות רבה לפרטים טכניים. אחד המשפטים של הדוד ליוו אותי שנים: "רות, רות, כדור הארץ מחכה לך…" כנראה ריחפתי גבוה, כי לא הבנתי למה הוא מתכוון, עד שמישהו התנדב להסביר לי במילים פשוטות…

סדר העדיפויות של ילדי הכנפיים שונה לעיתים קרובות מהמקובל בסביבה. תארי לעצמך ילדה בכתה ב', שצריכה לבחור בין שיעור פסנתר לבין מפגש כיתתי. נראה שאין כאן התלבטות… אך אני כילדה בת שבע שאוהבת מאד חברות, נקרעתי ובחרתי לבסוף בשיעור! נמשכתי בכבלי קסם לכלי היוקרתי והכבד. בשנתיים הראשונות ללימודי הנגינה, עד שהוריי רכשו פסנתר, הייתי מתרגלת אצל שכנים מוכרים יותר או פחות, שאישרו לי להתאמן בביתם. מקובל? ממש לא! לשם הכנפיים שלי הובילו אותי, ועד היום הנגינה היא חלק מחיי וממקצועי כתרפיסטית במוסיקה.

אני מבקשת מילדת הכנפיים שהגיעה רחוק, כלים שיאפשרו לילדי כנפיים להוציא את הכוחות לפועל, במקום לרחף חסרי מטרה ולהיחבט בקירות.

רות נענית לאתגר ומשרטטת מסלול המראה לילדי הכנפיים:

1.     ראו את המתנה – לכל אמא יש חלום. טרם בואם של ילדיה לעולם היא מציירת אותם בדמיונה. הביטי על ילד הכנפיים שלך ומצאי בו את הדברים שאת כל כך אוהבת! הוא מוכשר, יצירתי, רגיש, שואף… הוא ילד חלומותייך! כאשר מביטים על הילד כנשמה יקרה ומלאת אור, ניתן לצאת לדרך, לטפח ולהוביל.

2.     תנו להם קרקע – אולי הם אינם אוהבים לשמוע את זה, אך ילדי הכנפיים זקוקים יותר מכל לסדר. העושר הפנימי מקשה עליהם להתחבר לגבולות המציאות ולהוציא את כוחותיהם לפועל. יש להדריך אותם בעדינות במשעולי הארגון וניהול הזמן. חשוב להסביר את המטרה והתועלת של כל 'כלל'. כי מה שמובן מאליו לאחרים, לא תמיד ברור להם.

3.     אל תקצצו את הכנפיים – אל תנסו לשנות אותם. תנו כבוד למה שהם, יצירה מופלאה ומרתקת עם יכולות נדירות. אז מה אם הכנפיים חריגות מעט בנוף.

4.     תנו להם כלים – השקיעו בפיתוח יכולות וכישרונות ונתבו אותם על פי דרכם. חוג נגינה, שיעור ציור, יומן אישי או ספר ללימוד עצמי בתחום שמעניין אותם. ביטוי העולם הפנימי חשוב כמו אוויר לנשימה, ומקל על הבדידות אותה עלולים לחוש ילדים כאלה דווקא בגלל העומק שלהם.

כנפיים גדולות

יצאתי לחפש בית עם כנפיים. חפצתי לברר מה שלומם של ילדי הכנפיים בשלב בו גדל הילד וגדלו הכנפיים.

צעדתי בעקבות ניחוח האקריליק, פסעתי על סימני דרך המורכבים מגזרי נייר צבעוני ונצנצים, נעצרתי מול גזע אמנותי שפורחים עליו עציצים משובבי עין, הקשתי על דלת עם שלט קרמיקה מעוצב בעבודת יד וידעתי שהגעתי. גב' שרה ז. פתחה לי את הדלת בחיוך מאיר. ברקע נצפו חיוכים נוספים במהדורות מוקטנות, ובית נעים וחמים.

אני מכינה כתבה על ילדי כנפיים, האם את מתאימה להגדרה ויכולה לתרום לנו חוויות ותובנות?

ברגע הראשון שרה נראית המומה למשמע ההגדרה. ברגע השני היא נזכרת באבחון גרפולוגי שעברה בעבר. "הגרפולוג הגדיר את כתב היד שלי כאישיות שלראשה מוצמדים רדארים רגישים שקולטים הכל, אולי זו כוונתך?" ברגע השלישי היא מתחברת לגמרי, נזכרת באמה ע"ה שהייתה מכנה אותה: "ילדה בעלת מעוף".

"אני אישה בלתי שגרתית, מחוברת מאד לאומנות ובעלת קו חשיבה מקורי שמפתיע לעיתים קרובות את בני שיחי. האם אלה כנפיים?…" הרגעים הראשונים עוברים עלינו בשתיקה מהורהרת, ממתינות לזיכרונות שיעלו. שרה מתכנסת בתוך עצמה ומנהלת שיח חרישי עם הילדה שבה. חיוך מפציע על פניה והיא מתחילה לשתף. היה שווה לחכות!

כנפיים שלא מן המניין

"חוויות הילדות שלי מלוות בתחושה שאני לא כמו כולם. משהו בי שונה, אחר ואולי אפילו מוזר. שנים תהיתי מה הגורמים לכך, תליתי את השונות והקושי להשתלב בנתונים המשפחתיים שלי. היום אני יודעת שכל אלה יכולים להיות רקע אבל לא בהכרח משפיעים על שונות. היו אלה הכנפיים, רק שלא ידעתי לזהות אותן או לקרוא להן בשם.

הכנפיים ותגובות הסביבה

הייתי ילדה בעלת מחשבה ומהורהרת. כאשר שיתפתי את הסביבה בהגיגיי – הגבות היו מורמות בפליאה מול תובנות גבוהות של ילדה קטנה… תגובה מצויה הייתה מין מבט מחויך ותמה: 'את עם המחשבות שלך…'

הפעם הראשונה ששמתי לב לזה בעוצמה הייתה בגיל שמונה, כאשר נפטר אביה של חברתי הטובה. ביום הולדתה שחל לאחר מכן, כתבתי לה מכתב לבבי עם מילות חיזוק. אחיותיה הגדולות צחקו עלי, ילדה שלוקחת ברצינות את החיים ומנסה לתת לחברתה כוח להתמודד. נפגעתי מאד, האמת שעד היום הילדה הקטנה שבי אינה מבינה מה רע אמרתי ולמה זה לא נכון… (אגב זו חברת הילדות היחידה שיש לי קשר איתה עד היום, חברת אמת).

יצירת כנפיים

תמיד אהבתי לשבת ולחקור, להבין דברים עד סופם ובמיוחד לנסות לתת להם ביטוי. לראות את העולם מהזויות העמוקות שלו ולתת לו נופך. הדברים שעשיתי תמיד היו עם נימה אישית ומקורית ובעלת גוון ייחודי.

אהבתי מאד להתעסק בחומרים ולנסות ליצור מהם כל מיני דברים מעניינים, לטפח פינות בבית ולהשקיע. להורים שלי לא היה שקל מיותר ואף פעם כמעט לא קניתי חומרים, השתמשתי תמיד במה שהיה בבית. בחוגים כמעט ולא השתתפתי אך תמיד העסקתי את עצמי.

תחת הכנפיים של אמא

אמא שלי ע"ה אהבה לתת לי מידי שנה לקשט את הבית לפורים, ואכן הייתי עושה זאת בצורה מעניינת ויפה. הייתי מעצבת את הסלון מחדש בעזרת בלונים, אלבד, נרות וכדו'. כתבתי שירים וקטעים מעניינים ובגיל ארבע עשרה שיר שכתבתי פורסם באחד העיתונים. היצירתיות התבטאה באופנים שונים ותמיד התאפיינה במבט ואמירה ייחודית ולא שכיחה. אימי ע"ה אהבה לשמוע אותי. דיברנו המון והיא נתנה מקום של כבוד להגיגיי ורעיונותיי. פעמים רבות השתמשתי ביצירתיות שלי לפתור בעיות טכניות וגם אחרות.

כנפיים בבית ספר

החומר הלימודי לא הכביד עלי, צברתי ציונים טובים די בקלות. שיעורי בית ולמידה למבחן – לא הכי אהבתי אבל איכשהו הסתדרתי, מה שכן – התחביב שלי היה מחברות מקושטות ושכפולים מעוטרים. על זה ביליתי שעות רבות אחר הצהריים. גם כשלמדתי הוראה והיה עלי להכין מערכים, גיליתי שאני מתעסקת יתר על המידה בעיטור הדפים במקום למלא את החומר הכתוב… הבנתי שזה לא הייעוד שלי…

בפעמים כאלה נשאר לי טעם מר. התעופפתי לכיוונים יצירתיים שלא התבקשו ממני ושילמתי מחיר: בית הספר דורש ראשית לכל תוצאות קונקרטיות ומעשיות, וכמובן עמידה בזמנים שמעולם לא הייתה הצד החזק שלי…

אני מודה לשרה על ההצצה המרתקת לחלון הילדות, ומבקשת לדעת איפה נמצאת היום ילדת הכנפיים שגדלה?

במשך השנים התחלתי לגלות את המקומות שאני יכולה להגיע אליהם בעזרת הכנפיים. מצאתי שהן טובות ויעילות ולא רק מסבכות ומקשות חברתית. גיליתי שיש לי יכולות באומנות, בהקשבה, באימון אישי ועזרה לאחרים.

בתור ילדה לא היה להוריי תקציב לפתח את הכישרונות. היום אני מרגישה שהרבה יותר טוב לי, אני נוגעת בכל דבר קצת – אימון אישי ועיצוב בארים, תסרוקות, קונדיטוריה, כתיבה, אומנות, מודעות, דרמה ועוד… מתעופפת לכל כיוון ומכניסה כנפיים לכל מה שאני עושה. אבל אני עדיין בדרך. החלום שלי לפרוס את הכנפיים למלא רוחבן, לעוף קדימה. להגיע למקום בו ארגיש שאני משתמשת בצורה מיטבית בכוחות שלי.

מה בעצם מגביל אותך?

ההתפרשות לכיוונים רבים מהנה אותי בטווח הקצר, אך כדי להגיע לתוצאות מרחיקות לכת עלי להשקיע בתחום אחד ולהתמקד בו. אני לא מתכוונת לקריירה, אלא לתחושה של סיפוק, רוגע, מקום שהוא שלי. אני מתעופפת לכל הכיוונים ונשארת בתחושה שלא הגעתי בסופו של דבר למקום שרציתי.

בתקופה האחרונה נבטה בי תובנה: גם הציפורים מקפלות את הכנפיים ומהלכות על הקרקע כדי לבנות להן קן, ממנו הן יכולות להתעופף ואליו הן תמיד חוזרות. כך מצאתי את עצמי נכנסת לעבוד כסייעת עוברת בין גנים, עבודה טכנית לכאורה שדורשת ממני להגיע בזמן ולהיצמד למטלות קבועות. מצד שני מקום העבודה מגוון ומתחלף מידי יום, והמגע עם הילדים ואנשי הצוות האחרים עושה לי טוב. כמובן, גם שם אני מכניסה ערך מוסף, הכנפיים שלי תורמות ומעשירות – בקשר שלי עם הילדים, שדרוג היצירות ומראה הגן. הגננות שעובדות איתי מזהות מהר את הנקודות החזקות ומשתמשות בהן. אבל יש בעבודה משהו מקרקע, מחייב, שלמרבה הפתעתי עושה לי טוב מאד.

את מפתיעה גם אותנו! חשבנו שילדי כנפיים (קטנים וגדולים) זקוקים למרחב, ואת מדברת על מסגרת וקביעות.

הצורך במרחב לא נעלם ולא אמור להיעלם. אינני חושבת שאתחבר אי פעם לעבודה מסיבית שלא משאירה מרווח נשימה, עלי לדאוג לעצמי למנות של אומנות, מחשבה והגות, מקום לנפש ובהקשר שלנו – מרחב לכנפיים. אבל החיים עצמם חזקים יותר מכל השראה שהיא.

מה את רוצה לומר לנשים שמזדהות עם חוויית הכנפיים שלך?

תאהבי את הכנפיים שלך, השתמשי בהן לראות עולם – במובן העמוק והאמיתי. עופי לבקר במקומות מעניינים שעושים לך טוב ותני ביטוי לעומק שניחנת בו בכל אמצעי שעומד לרשותך. אבל אל תוותרי על השקעה בקן יציב ומקורקע: יציבות במשפחה, יציבות בעבודה, יציבות בכל התחומים החשובים בחיים שלא יכולים להתבסס על כנפי תרנגולת… מתוך מקום בנוי – עופי לאסוף את כל מה שאפשר להשיג בגבהים!

ומשפט לסיום?

מילים שאמרה לי חברה ונתנה לי הרבה כח וכיוון: לעולם לא תהיי כמו כולם, את לא אדם מן השורה! המטרה היא שתהיי מעל השורה, ולא מתחת… קחי את הייחודיות שלך ותגיעי איתה ליותר, היי מיוחדת במובן החיובי.

הכנפיים שקיבלתי הן מתנה יקרה ואני מתכוונת אי"ה להשתמש בה!