בס"ד

על כנפי הדמיון

קרני שמש עליזות חדרו מבעד לחלון והאירו את החדר. שירה פקחה את עיניה. מוטי כבר קם ויצא אל בית הכנסת. איך לא שמעה אותו? היא קמה בזריזות, התפללה ופנתה חיש אל המטבח.

הבוקר הראשון לאחר שבע הברכות! "אני מתרגשת!" פצחה שירה בניגון. "מה אכין לארוחה הראשונה?"

הכלה החדשה שלפה מחבת נוצצת, שפכה לתוכה שמן בכמות נדיבה, והניחה אותה על הגז. מהר בדקה שתי ביצים, ושפכה גם אותן לתוך המחבת הקרה.

מעניין למה הביצים אינן מתבשלות, הרהרה בתמיהה.

מוטי נכנס בחיוך רחב לביתו החדש והתיישב לאכול פת שחרית, מביט בחשש ובשאלה בגוש המוזר שעל צלחתו.

"טיגנתי לך חביתה!" שירה צהלה בגאווה. "פעם ראשונה בחיי שטיגנתי ביצה!"

"פעם ראשונה?" הביט בה מוטי בעניין. "לא אכלת ביצים כשהיית ילדה?"

"בוודאי אכלתי", צחקה שירה. "פשוט, אתה יודע שאני הקטנה במשפחתי המונה עשר בנות, ומעולם לא היה צורך שאטגן ביצה בעצמי".

"אה", אמר מוטי, וקם מכיסאו. "את יודעת מה? אני רוצה לכבד אותך בביצה הראשונה, כי אני מאוד ממהר לכולל. יום ראשון – מבינה?" חייך אליה.

"ללא ספק", הסכימה שירה, "גם אני לא תמיד אוכלת כשאני מתרגשת. ארוחת צהריים חמה תמתין לך כשתחזור!"

 

מוטי חזר בצהריים רעב מאוד. שירה שמחה מאוד לראות אותו והזמינה אותו למטבח לארוחה.

עיניו של מוטי חשכו. הוא לא זיהה שום מאכל על הצלחת!

"זה אורז בסמטי", שירה הצביעה על גוש לבן גבוה בצד שמאל. "אומרים שהוא יותר בריא מאורז לבן. וזה שניצל עם דבש", הצביעה על גושים קטנים קשים, שחורים כפחם. "קצת נשרף, לא נורא. אני צריכה לשפוך יותר שמן, אך כמעט סיימתי את הבקבוק, אתה יודע?"

שירה ממשיכה לפטפט, אינה מבחינה בגוונים השונים החולפים בפניו של בעלה החדש. "וזה", מצביעה שירה על מאכל אדום בלתי מזוהה – "קישואים ברוטב עגבניות. הקישואים קצת התאדו ונעלמו, אבל שמתי חצי כוס סוכר שיהיה טעים, כי שמעתי שקישואים קצת מרירים".

למוטי כבר מזמן עבר התיאבון, ומה עושים?

צלצול הטלפון הציל את המצב. "כן, רבקי", ענתה שירה. "אגיע תוך כמה דקות, אני בטוחה שמוטי יבין", מסבירה שאחיינה נפל וזקוק לטיפול רפואי דחוף ואין מי שישמור על התאומים… מוטי סימן לה ללכת, ונאנח לרווחה. מקפיד לא להשאיר עקבות מן ה"ארוחה"….

 

"שמואל", פנה מוטי לחברותא שלו, הנשוי כבר שנתיים. "האם בתחילת הדרך אשתך בישלה אוכל בלתי מזוהה?" מוטי שאל בעדינות.

"בטח!" צחק שמואל. "משפחתה של אשתי טבעונית, ובהתחלה היא בישלה שיפודי טופו ברוטב סויה ותחתיות ארטישוק ממלואים בקינואה וגבינת קשיו".

מוטי ניסה לדמיין את המאכלים, אך לא עלה בידו. "לא שניצל עם אורז?" שאל בפליאה.

"מה פתאום!" נבהל שמואל, "אלו מאכלים שאינם מתאימים לטבעוניים".

"ומה קרה הלאה?" מוטי מגשש לעצה פרקטית.

"ניסיתי לאכול, ניסיתי להתחמק, לבסוף הגענו לפשרה ש-"

"ש- " מוטי מחזיק את נשימתו במתח.

"שבכל יום רביעי כן יהיו שניצל ואורז!" קרץ לו שמואל.

"באמת? אבל אמרת שזה לא מתאים לטבעוניים?" התבלבל מוטי.

"סתם צחקתי. ישבנו ביחד ושוחחנו אילו מאכלים אהובים עלי ואלו על אשתי".

שיעול קצר והשניים הבחינו שהתחיל השיעור של ראש הכולל. ולמוטי אין עדיין פתרון….

 

הבית היה חשוך כשמוטי חזר, והשולחן היה ריק. איפה שירה? דאג. חיפש ומצא אותה ישנה על מיטתה. שירה קפצה באלפי התנצלויות, רק עכשיו הם סיימו את ימי שבע הברכות עם חוסר שינה רציני, והיא שמרה על האחיינים הפעילים יותר משעתיים עד שהגיע אביהם. "סליחה, לא בישלתי כלום", הצטערה שירה.

"ממש לא נורא," ניחם אותה מוטי. "נוכל לאכול כריכים. אכלנו מספיק סעודות גדולות ומורכבות, עכשיו הגיע הזמן למשהו קליל".

הזוג אכל בנחת ומוטי מצא את עצמו נרגע. שירה מפטפטת כרגיל ולמוטי עלה רעיון מבריק.

אבי! אבי היה מדריך הנישואין שלו והוא תמיד אמר שאפשר לחזור אליו להתייעץ בכל נושא. איך לא חשב עליו קודם?

שוב טלפון מרבקי. שירה נדרכה. "מוטי", לאטה, "האם אכפת לך שאכנס לרבקי אחותי לחצי שעה. היא רק הרגע חזרה מבית החולים עם ראובן השובב והיא זקוקה לקצת…."

"אין בעיה", אמר מוטי בחיוך. "בשמחה, לכי. אני אמתין פה".

שירה יצאה לדרכה ומוטי מתקשר לאבי…

"אני מבין שהבעיה שלך היא שאשתך החדשה ממש לא יודעת לבשל?"

"ממש לא", מסכים מוטי. "האוכל פשוט לא אכיל. לא מזהים מה זה בכלל".

"הקשב היטב", אומר אבי לעניין. "אני מציע לך שתתמקד באמירת פרשת המן כל יום ויום".

"מדוע?" מתפלא מוטי. "מה הקשר? איך-"

"אסביר", קוטע אותו אבי. "ידוע שאוכל המן היה חייב לדמיין את סוג האוכל, אם רצה לאכול אוכל טעים. מה קרה אם הוא לא כיוון בכלל? מסביר החפץ חיים שלאוכל לא היה טעם בכלל והיה קשה מאוד לאכילה. שימוש בדמיון היה המרכיב המכריע ביצירת הטעם הסופי של המאכל".

"אתה מתכוון שאחשוב כיד הדמיון על האוכל של אשתי שהוא טעים?"

"לא! אתה לא יכול להתמסכן ולחשוב שאתה עושה לה טובה. לא מספיק רק לחשוב כיד הדמיון שהאוכל טעים, לא תצליח להתמיד כך. אתה חייב לעוף על כנפי הדמיון, ממש להכניס את עצמך ולעוף על כנפי השכינה הקדושה שנתנה כוחות לבני ישראל לדמיין טעם במן עד שבאמת הרגישו אותו".

"לעוף על כנפי הדמיון?" חוזר מוטי על המילים. "איך?"

"התמקד בפרשת המן, ותתחיל להרגיש שהדמיון הוא זה שמנהל אותך ולא המציאות. בעזרת השם, משם תבוא הישועה…"

 

בוקר חדש.

מוטי הודיע לשירה שהחליט להתחיל את יומו באכילת יוגורט ופרי שאינם מכבידים על הריכוז של הלימוד.  הבוקר חלף מהרה, ומוטי מצא את עצמו סמוך לדלת ביתו, המילים של פרשת המן עדיין מהדהדות בראשו.

שירה, כרגיל, שמחה לבואו ומזמינה אותו למטבח לסעוד את ארוחת הצהריים.

שוב אוכל בלתי מזוהה מונח על הצלחות. מוטי לא בטוח באיזו ברכה לפתוח.

"אולי תיטול ידיים?" מציעה שירה, "לא אכלת לחם בבוקר וכך האוכל יהיה יותר משביע".

מוטי קפץ על הרעיון ודימה את הלחם הרך לכנפיים של הדמיון שעליו לעוף בארוחה זו.

לא לשכוח, עוברת המחשבה בראשו של מוטי. אתה עף על כנפי הדמיון. תחשוב שאתה אוכל שניצל רך וטעים, מתובל היטב, מטוגן קלות. תדמיין כל הזמן שניצל, תגביה עוף – אתה מסוגל לעשות זאת!

ומוטי אכל את כל הצלחת, מבלי שיהיה לו מושג מה אכל. שירה פטפטה על נושאים אחרים ושונים.

"השניצל יצא באמת טעים", החמיא לה מוטי, מרגיש שהוא למעלה על הכנף השמאלית.

"שניצל?" התפלאה שירה. "לא הכנתי שניצל, זה היה מוסקה. לא הרגשת שזה חצילים?" הרימה את עיניה בשאלה.

הרגשתי? התפלא מוטי, כמעט נופל מכנף הדמיון. לא. לא היה לזה טעם דומה לחצילים….ודמיינתי שניצל!

מוטי זז לכנף הימנית. מדמיין שהכול טעים וטוב ומחייך.

"אני מבינה", המשיכה שירה, "גם בנצי אחייני קורא לכל דבר שניצל. אולי זה ענין של גברים".

גברים, גיחך מוטי בליבו. בנצי האחיין רק בן חמש.

*************************

שירה מצאה את עצמה בסופרמרקט השכונתי בפעם הראשונה. איך אני מתרגשת, היא כמעט קוראת בקול. ניגשת ישר לפריזרים של הבשר, מחפשת ומחפשת.

"אני יכולה לעזור לך?" פונה אליה אישה מבוגרת, ששירה מזהה כשכנה המתגוררת בכניסה הסמוכה. "נעים מאוד, לי קוראים ברכה קאופמן, ונראה לי שאנחנו שכנות. מזל טוב לרגל חתונתך".

"תודה", לוחשת שירה. "אני באמת גרה בכניסה הסמוכה. ואני מחפשת לקנות כנפיים".

גברת קאופמן מצביעה על השורה של הכנפיים. שירה רק בוהה בחבילות המסודרות.

"למה את רוצה לקנות כנפיים?" מסתקרנת השכנה.

"אני לא יודעת, שמעתי את בעלי לוחש 'על כנפי הדמיון' אז הבנתי שלארוחה הבאה הוא רוצה כנפיים עם רוטב דמיוני כזה… ואין לי מושג איך לעשות את זה. בבית של ההורים לא אכלו אף פעם כנפיים".

"יש לי רעיון", מציעה השכנה החביבה. "יש לי הרבה זמן פנוי, כל ילדיי ברוך ה' נשואים מזמן. מה דעתך שנבשל ביחד? יש לי מתכון נפלא לכנפיים".

"לא הייתי רוצה להפריע", מחתה שירה.

"מה פתאום", השכנה מתעקשת. "את גומלת עימי חסד וממלאת את היום שלי בעשייה מבורכת".

גברת קאופמן ליוותה את שירה לביתה, וביחד החלו לעמול במלאכת ארוחת הצהרים. הדירה הקטנה התמלאה בריחות נעימים, והשכנה נפרדה משירה בחיוך רחב.

"נהניתי כל כך!" קראה גברת קאופמן. "אבוא גם מחר!" שמחה כאשר לא נשמעה שום התנגדות מצידה של שירה.

 

מוטי סיים את אמירת פרשת המן ועמד לצאת לביתו. על כנפי הדמיון, לחש לעצמו פעם ופעמיים.

שירה שמחה לראות אותו, כהרגלה, והזמינה אותו לסעוד את ארוחת הצהריים.

מוטי מביט בצלחת ונדהם.

אולי הוא באמת נמצא למעלה, בכנפיים הרחבות והחזקות של הדמיון.

האורז היה הראשון לתפוס את מבטו: אורז אחד אחד, לבן ורך ואוורירי.

"לא ידעתי שקודם מרתיחים את כמות המים המתאימה לכמות האורז ורק אחר כך מוסיפים את האורז", שירה מפטפטת. "ולא ידעתי שלא מבשלים שני קישואים בסיר ענק מלא במים.. ו-"

מוטי מביט בשעועית הירוקה המאודה קלות ברוטב עגבניות. עיניו נפקחו למלוא גודלן כשהבחין בכנפיים המונחות על הצלחת – רכות, מטוגנות קלות, ברוטב פטריות עם ריח כמו נלקח ישירות מגן עדן.

"למה הכנת כנפיים?" מסתקרן מוטי.

"ביקשת".

"אני?" תמה.

"כן!" הדגישה שירה. "שמעתי אותך לוחש 'על כנפי הדמיון', והבנתי שרצית לאכול כנפיים ברוטב דמיוני ומקסים. האמת היא שלא ידעתי איך להכין אותן ופגשתי את השכנה המבוגרת מהכניסה הסמוכה שהציעה לעזור לי לבשל. גם מחר ניפגש, כי היא טוענת שיש לה יותר מדי זמן חופשי והרבה רעיונות לבישול…." שירה פולטת צרורות של מילים בלי עצירה.

מוטי עדיין לא קולט אם הוא עדיין למעלה, נוסק על כנפי הדמיון, או במציאות, נמצא למטה עם כנפיים טעימות ברוטב דמיוני?

"וואו, שירה", מוטי מצליח לשתף. "ממש יפה. תודה!"

הוא מהרהר במילים הקדושות של פרשת המן, ומודה למקור כל הברכות שפרש את כנפי השכינה עליהם במציאות החדשה.