על עיוור / גולדי זולדן

על עיוור / גולדי זולדן

על עיוור/ גולדי זולדן

בזמן שאחרות מתעמקות במדידת מספר הגרגירים המדויק שבמתכון,

היא – לא כל כך.

בזמן שאחרות תרות אחר מקש במקלדת,

היא – לא בדיוק.

יצאנו לחפש אחר נשים שפועלות ‘בשיטה עיוורת’. כאלו שהמילים זורמות להן מהמקלדת למחשב בקצב, שהסירים והתנורים מתמלאים ומתרוקנים במרץ, והתוצרים דווקא מצליחים,

ולא בלשון סגי נהור…

 

תור ארוך השתרך מעבר לדלפק המזכירה.

אימא לילד סמוק מחום קראה: “נו, למה התור לא מתקדם? כבר מאוחר!” אב נושא בידו פעוטה מייבבת זעם: “כמה זמן צריך להמתין כאן? זה נורא!” “כן. נפנה להנהלת הסניף. נדרוש לפטר את המזכירה!” החרו אחריו אנשים נוספים שחיכו בתור האינסופי. “מה ההמולה כאן?” הרעים קולה של המזכירה השנייה, שעמדתה הייתה סגורה עד כה. “רבקה, את זוכרת שאת כאן רק לניסיון, כן?” רבקה לא ענתה. עיניה היו נעוצות במקלדת שלפניה. ‘איפה הז’ הזו כשצריך אותה?’ שרה אחותה לחששה שם, מאחורי הכיסא, “אמרתי לך, נכון? אמרתי לך שכדאי להשקיע בשביל ללמוד להקליד בשיטה עיוורת. הביטי וראי את התור הארוך של האנשים הנרגנים המזדחל מעבר לדלפק. וכל זאת למה? כיוון שלא השקעת מספיק על מנת לקלוט את השיטה החיונית הזו”. וכאילו לא די בזאת, החל גם הטלפון משמיע קולו ברמה.

ואז כשנפנתה רבקה להרימו, היא פקחה עיניים. מבוהלת.

כן? כך עלול להיות עתידה? האם כך באמת יהיה עתידו של כל מי שלא למד כיצד מקלידים בשיטה עיוורת?

האמנם כך?

קראנו לשתי נשים שיספרו לנו איך זה להשתמש בשיטה עיוורת.

ועוד אחת, שלא, היא לא יודעת להיעזר בשיטה הזו, ובמה כן.

קדימה, שפרה רבקה ושושי, אנחנו מחכות לכן.

 

שלום! שמי שפרה ק’. אני אם למשפחה ברוכת ילדים ונכדים (לא מגלה כמה…), מתוכם אחד עשר נשואים. עובדת כגננת, ומבשלת בשיטה עיוורת.

אני רבקה ש’. נעים להכיר! כן, זו אני המזכירה מתחילת הכתבה… אם לשניים, גרה בצפון הארץ, מזכירה בקופת חולים כפי שאמרנו, ומקלידה בשיטה עיוורת.

ואני, שושי ו’, אם לשבעה ילדים כן ירבו. מנהלת חשבונות וסופרת, שמחפשת בלי סוף אותיות במקלדת…

 

אז באנה, ספרנה לנו, איך העובדה הזו מתבטאת בחיי היומיום?

שפרה: אצלי זה מתבטא בניסיון רב שנים בבישול למשפחה גדולה בלי עין הרע. ביומיום, כבר אין לי כל כך למי לבשל, כך שאני מכינה רק מספר מנות מצומצם.

אבל לכבוד שבת – זה כבר סיפור אחר.

החל מיום שני אני כבר מכינה רשימות, ביום שלישי שתי בנות הסמינר שלי עורכות קנייה מכובדת, וברביעי וחמישי אני מבשלת ומכינה את כל השבת. לשישי אני כמעט ולא משאירה כלום, כי אני אוהבת להתכונן לשבת בנחת, עד כמה שניתן. ליום שישי אני משאירה רק את הכנת האוכל שאותו אני אוהבת טרי ממש, כמו דגים וסלטים.

מובן שאיני זקוקה לספר מתכונים עבור מאכלי השבת השגרתיים שאני מכינה בכל שבוע. איני מגוונת כמעט באוכל הזה, מכינה מאכלים ביתיים ופשוטים: מקלפת, מכניסה לסיר ומתבלת, ממש פועלת על אוטומט.

רבקה: אני עובדת מול מחשב (ומקלדת…) במשך רוב שעות היום. אני מקלידה, מטבע הדברים, בפחות משליש מהזמן שאורך לחברותיי להקליד.

בנוסף, אני מקבלת מפעם לפעם עבודות הקלדה שונות, סוג של תוספת הכנסה… אם זה הולך בקלות, למה לא?

שושי: בעבודתי כמנהלת חשבונות, כמעט ואיני נתקלת במצב שבו אני איטית יותר מכולן. כולנו פחות או יותר באותו מצב. אבל כשאני מדברת עם חברותיי הסופרות (הדגולות…) – אני מרגישה קצת מוזרה. שמעתן על סופרת שמקלידה כל כך לאט?

לא שלא חיפשתי פתרונות! חשבתי להעביר את הדפים להקלדה, אך זה לא היה כל כך מוצלח. ניסיתי גם ללמוד הקלדה עיוורת, אבל איכשהו, זה פשוט לא נקלט.

מה שכן, אני חייבת לציין, שמהירות ההקלדה שלי השתפרה עם הזמן. אני עדיין נתקעת לפעמים ומחפשת תו במקלדת, אבל לרוב זה די זורם. יחסית.

 

מה הוביל אותך בכלל ללמוד שיטה עיוורת? מה דחף אותך לזה?

רבקה: האמת היא, שהחלום מתחילת הכתבה, הוא חלום הבלהות שלי, והוא זה שדחף אותי ללמוד הקלדה עיוורת. מגיל צעיר מאד חלמתי להיות מזכירה רפואית כמו אימי. תמיד דמיינתי את עצמי בחדר קבלה, מקבלת קהל, מדפיסה טפסים – בקיצור, מזכירה במשרה מלאה.

כשבגרתי, החלה אחותי הגדולה לעבוד כגרפיקאית במשרד פרסום. והיא החלה מטפטפת לי עד כמה חשובה ונחוצה השיטה הזו. התרחיש הזה, שבו אני ניצבת מול עדת פציינטים זועמת, ומחפשת נואשות אחר אות אבודה, גרם לי להתמיד בלימוד השיטה ובסייעתא דשמיא – להצליח. כמובן, איך לא? יחד עם אחותי…

שושי: אומרים שהצורך הוא אבי ההמצאה, לא? אז אותו צורך נואש דִרבן אותי ללמוד, לימודים שכשלו פעם אחר פעם.

עכשיו כבר די התייאשתי. ושוב אינני מנסה. ולמרות זאת אני חשה סוג של נחיתות מול חברותיי למקלדת…

 

“לפני עיוור… מכשול” איזה כישלון נצרב בך לעד?

שפרה: הייתה זו ‘שבת חופשה’ – כך קראנו לה. שבת רק עם הילדים שבבית בלי נכדים מתוקים ומרעישים, בלי בלגן אדיר במוצאי שבת. רק אנחנו עם עצמנו.

זו הייתה אמורה להיות שבת מדהימה, שקטה ושלווה.

והיא הייתה אכן שבת כזו, עד שהגיע זמנם של הדגים לעלות על השולחן. כשפתחתי את התבנית, התמלא כל הבית בריח מושלם. כמו בכל שבת, הנחתי לכל אחד ואחת את המנה שלו. ראש המשפחה לקח חתיכה ראשונה מהדג, ועצר. טעמתי גם אני מהדג שהיה מונח לפניי, מחכה לפגוש את הטעם המוכר – שכן כפי שאמרתי, איני נוהגת לשנות מתכונים – אך טעם הדג היה שונה מהרגיל, טעם חזק מאד ועוצמתי. לפתע הבנתי שאת כמות הדגים התאמתי למספר הסועדים, אך את כמות התיבול, לא כל כך…

איך הגבת?

שבת היום, אין כל כך מה לעשות. ניסינו איך שהוא לאכול את הדג כך ולהסתדר. נס שהבעיה קרתה רק עם הדגים…

רבקה: ערב אחד הייתי מותשת, אך מכיוון שהתחייבתי למורה אחת להקליד חוברת מסוימת עד למחרת בבוקר, התיישבתי למרות עייפותי הרבה להקליד.

הקשתי במהירות על המקשים, אצבעותיי מרחפות על המקלדת. שעה וחצי של עבודה מאחוריי. בסיפוק אני מביטה על המסך המלא בתווים שחורים, שמחר יתורגמו לכסף, כמובן. שומרת את המסמך בתיקיה הייעודית, אך המחשב טוען בתוקף, כי מסמך כזה כבר קיים במערכת. אני משווה בין הקבצים, ולחרדתי אני מבחינה כי הקלדתי חומר שהוקלד שלשום. ביקשתי לנפץ את המקלדת לרסיסים. די. אני עייפה. מה? עכשיו אקליד שוב, מתחילה, את התוכן הנכון???

איזו תקלה! מה עשית?

יש ברירה? הרי הבטחתי… התחלתי שוב להקליד, והפעם את הדפים הנכונים. נס שאני מקלידה מהר…

שושי: היה זה סיפור מרגש ונדיר, שעתיד היה להביא לחיבור חזק של הקוראים אליו. סיפור מהזן המשובח במיוחד. כשהקלדתי אותו, חיפשתי אות אחרי אות, תו אחרי תו. הייתי שקועה ראשי ורובי במקלדת, לא שמה לב לכך ששכחתי להפוך את המקלדת מאנגלית לעברית… כשגיליתי, היה זה מאוחר מידי. למעלה משלוש מאות מילים כבר כתובות על המסך. גיבובי מילים ללא פירוש באותיות לטיניות. איה כל המילים היפות שהקלדתי בעמל רב? ואני אנה אני באה?

אנה באת, באמת?

התחלתי מההתחלה…

איזו עוגמת נפש… לא קל להתחיל כך שוב מאפס.

יש לכן איזה שהוא טיפ קטן בשבילינו לסיום?

שפרה: לא תמיד צריך להיצמד למתכונים. לא כל מה שלשפית הזו היה נראה טעים – גם לך יתאים. הרגישי בנוח לשחק עם מרכיבים, תבלינים, להוסיף ולהוריד. אין כללים בבישול…

רבקה: להקלדה עיוורת יש שיטות וסגנונות רבים ושונים. אמנם כולם בנויים על אותו עיקרון, אך בכל אופן, בחרו את השיטה שהכי מתאימה ונוחה לכן.

שושי: גם אם כל הסביבה טוענת שאתן מוזרות, שונות וטועות – אל תיבהלנה. המשכנה עם האמת הפנימית שלכן. ככל שהמשפט הזה נדוש ולעוס, הוא נכון כל כך! זה מה שיהיה הכי טוב בשבילכן.

 

תודה רבה לכן. החכמתן אותנו רבות. שמחנו להכיר אתכן.

להתראות!

הקלדה עיוורת

כידוע, במאה העשרים ואחת, כבר אין כל כך צורך לטרוח ולהתעסק עם מקלדות מיושנות ועכברים מסורבלים. התקשורת עם המחשב מתבצעת באמצעות פקודות קוליות או מחוות ידיים, או על ידי שידור ישיר של רצונות וכוונות באמצעות גלי מוח… מושג כמו “הקלדה עיוורת” אינו רלבנטי בעולם ללא מקלדות.

אבל מדי פעם, מה לעשות, אפילו בעידן מתקדם שכזה, הטכנולוגיה מכזיבה. מערכת זיהוי הקול אינה מצליחה לנתח כהלכה את פקודותינו, ומצלמת הרשת אינה מסוגלת לפענח יותר מתריסר מחוות ידיים במקרה הטוב. והממשק המוחי הישיר למעבד? ובכן: הבעיה היא שקשה מאוד למצוא עבורו דרייברים עדכניים לחלונות, מכיוון שהוא פשוט עדיין לא קיים.

כך נוצר מצב, שאנחנו מזינים את כל המידע למחשב בשיטה שלא השתנתה בהרבה מאז העשור השביעי של המאה התשע עשרה. מה שכן, לפחות היה לנו הרבה זמן להתרגל. שיטת ההקלדה העיוורת שנמצאת בשימוש עד היום החלה לצבור תאוצה בסוף המאה התשע עשרה, ומאז היא מאפשרת לקלדנים ברחבי העולם להקליד עשרות מילים בדקה: כ-60 מילים בדקה בממוצע, וקרוב ל-100 מילים בדקה אצל קלדנים מיומנים במיוחד.

לפני הופעת השיטה העיוורת, קלדנים לא מנוסים היו עובדים בשיטת “איתור וניקור” שתי הידיים מרחפות מעל המקלדת וצדות מקשים בקצב איטי עד כדי בכי עם האצבע הראשונה, המושטת קדימה כמו מקור.

ניסיון רב מאפשר להגיע למהירות הקלדה סבירה בשיטה זו, אבל הקלדה עיוורת עושה שימוש בכל חמש האצבעות של כל יד, ומקצה לכל אצבע תחום מקשים מוגדר. השקעה של כ-10 עד 20 שעות בתרגול של הקלדה עיוורת יכול להכפיל ואף לשלש את מהירות ההקלדה שלכם, ולחסוך לכם מאות ואלפי שעות בהמשך החיים.

 

 

DVORAK נגד QWERTY

 בסוף המאה התשע עשרה, במהלך עבודתו על פיתוחה של מכונת הכתיבה המצליחה הראשונה, נתקל כריסטופר שולס בבעיה חמורה: פעמים רבות, כששני מקשים צמודים נלחצו בזה אחר זה, הם הסתבכו זה בזה ותקעו את כל מכונת הכתיבה. כדי לצמצם ככל האפשר את התופעה הזו, הסתמך שולס על ניתוח שכיחות של צמדי אותיות באנגלית, וניסה לפזר את האותיות על המקשים וכך להקטין את הסיכויים ששני מקשים צמודים יילחצו בזה אחר זה.

פריסת המקשים שיצר שולס עבור מכונת הכתיבה שלו זכתה לכינוי QWERTY, על שם שש האותיות בשורת המקשים הראשונה, והתוצאה המיידית שלה הייתה הקלדה מהירה יותר: מכונת הכתיבה לא נתקעה, ואפשר היה להקליד קטעים ארוכים ללא הפסקה. אבל שולס לא הביא אז בחשבון פתרונות חלופיים, שימנעו את בעיית המקשים התקועים במקום לנסות לעקוף אותה. דגמים מתקדמים יותר של מכונות כתיבה העלימו מהעולם את בעיית המקשים התקועים, ואז הפתרון של שולס הפך בעצמו לבעיה. שולס עצמו פיתח פריסה חלופית ויעילה יותר כשפריסת QWERTY האקראית הפכה ללא רלבנטית, אבל עשרות אלפי קלדנים כבר למדו לחיות איתה ואיש לא רצה להסתכן בהחלפתה.

בשנות השלושים של המאה העשרים, הגיע ד”ר אוגוסט דבורק והחל לחקור אפשרויות לפריסת מקשים חלופית – התוצאה היתה פריסת DVORAK. לפי ממצאיו של דבורק ושל חוקרים אחרים שהשוו בין פריסת DVORAK ל-QWERTY, הפריסה החדשה מאפשרת מהירות הקלדה מרבית גדולה יותר בכ-20%, דיוק גדול יותר בכ-50%, ומהירה יותר ללימוד בכ-70%. לפי דבורק, קלדני QWERTY מנוסים זקוקים לכ-50 שעות אימון כדי להגיע לאותה מהירות הקלדה ב-DVORAK, שאף נחשבת לבריאה יותר לידיים מכיוון שהיא מצריכה פחות תזוזות קיצונית של האצבעות.

בדיוק כמו שולס לפניו, דבורק נתקל בקשיים בניסיונותיו לשווק את פריסת המקשים ליצרני מכונות כתיבה – אז כבר נמכרו מיליוני מכונות כתיבה עם פריסת QWERTY, והסיכויים להביא לשינוי היו נמוכים עוד יותר. אבל כמה שנים אחרי מותו אימץ מכון התקנים האמריקאי את פריסת DVORAK כתקן, ומאז מכונות הכתיבה כבר פינו את מקומן לטובת המחשבים והמקלדות האלקטרוניות. היום, DVORAK מגיעה עם כל מערכת הפעלה, ואפשר להתחיל להשתמש בה בתוך פחות מדקה, אפילו בלי להפעיל מחדש את המחשב.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד