המלחמה שלי להגשים חלום

תמיד הייתה לי תשוקה לכתיבה. כתבתי בבית הספר, כתבתי בסמינר, וניסיתי לכתוב בכל מקום שרק הסכים לפרסם את החומר שלי.

אני זוכרת את הסיפור הראשון שכתבתי, "ניחוח של אהבה". הלכתי פיזית למערכת עיתון המודיע כדי להניח את הדף המודפס ואת הדיסק בתא של עורכת "הבית שלנו". מחשב ומייל עוד לא היו לי, השתמשתי בשירותיה של קלדנית.

שבועיים אחר כך הסיפור התפרסם. זו הייתה התרגשות בלתי רגילה, לי ולכל המשפחה. זה היה חיוך מהשמיים.

אבל אחרי ההתחלה המבטיחה, ההמשך לא הגיע מעצמו. הייתה שנה שלמה שבה שום דבר לא הלך. עיתונים לא התייחסו לחומרים שלי, או שלחו רשימת הערות שאמרה במילים אחרות: אין לנו צורך באחת כמוך, שחושבת את עצמה לסופרת.

לאורך אותה שנה לא התייאשתי. דפקתי בשערי השמיים, כן, התפללתי על זה. הרגשתי שיש לי מה לתת לעולם, ואם הקדוש ברוך הוא נתן לי כוחות ורצון, אסור לי לכלוא אותם בפנים. במקביל המשכתי לדפוק על דלתות תיבות המייל של כל עורכי העיתונים.

ואז השיק עיתון המבשר את הגיליון הראשון שלו. יצרתי קשר עם צוות ההיגוי, ולאט לאט נפתחה הדלת. התחילו להתפרסם סיפורים קצרים שלי, ובשבת חג אחת ראיתי את שמי בעיתון.

לאט התחילו לזרום הצעות עבודה, וגיליתי משהו שהפתיע אותי: העיתונים לא מוצפים בכותבות טובות כמו שחשבתי. כמעט כל עיתון מגיע מדי פעם למצב של צורך דחוף בכתבה, בטור או בסיפור.

למה פתחתי את פוטש סקול

היום אני מגשימה חלום נוסף: להכשיר אתכן להיות הסופרות הבאות, שימלאו את הצמא למילה הכתובה, שגובר מיום ליום.

לא היה קורס לכתיבה יוצרת על טהרת הקודש, אז העזתי לקפוץ למים. פתחתי קורס שנותן ארגז כלים שלם לכל מי שרוצה להתפרנס מכתיבה, וגם למי שרוצה לקחת את התחביב שלה לרמה אחרת.

והיום, לא להאמין, מאות בנות כבר למדו בפוטש סקול. לראות בנות עוברות מתחביב למקצוע, עם הרבה נשמה, זה סיפוק שלא נגמר.

מה הבוגרות שלנו כותבות