פסנתר כנף \ אביגיל קייקוב

פסנתר כנף \ אביגיל קייקוב

בס”ד

פסנתר כנף/ אביגיל קייקוב

תמיד היא חלמה שבביתה יישמע קול הניגון של לימוד תורה שמתמזג עם צלילי פסנתר נעימים לאוזן. תמיד רצתה שילדיה ילמדו לנגן וינעימו את ביתם במנגינות קסומות.

כשנפגשה עם איתמר, היא הוקסמה מאישיותו העדינה, מיראת השמים שלו, ומרצונו – כמו רצונה – להקים בית של תורה ולשאוף כמה שיותר לעלות בדרגות העבודה והיראה. ואכן כעבור זמן מה הם חגגו את נישואיהם באושר.

באחת הארוחות שלאחר החתונה שחה תמר לבעלה על חלומה הגדול: שילדיה יהיו תלמידי חכמים וילמדו תורה במתיקות, ועם זאת שידעו לנגן, וכך ביתם יחוש אווירה מוזיקלית טהורה. בעודה מספרת בהתלהבות הרצינו פניו של איתמר. כששמה לב לכך תמהה ושאלה אותו מה לא בסדר ומדוע התעננו פניו.

איתמר ענה, נסער: “תמר, אני לא רוצה שילדינו ובכלל בביתנו – יישמע קול של פסנתר כלשהו! איני חושב שזה מתאים, וזה סתם יגרום לילדים להתגאות בכישרונם ופחות להקדיש את זמנם ללימוד התורה וללימודים בבית הספר”, פסק.

תמר לא חשבה כמוהו, ובנוסף הייתה לה תחושה שלא זה מה שמפריע לבעלה, אלא יש דברים עמוקים יותר שהיא אינה יודעת. בגבורה היא החליטה שתניח לחלומה, תכבוש את רצונה שילדיה ינגנו – ופשוט תמשיך הלאה.

אבל כשנמלא הבית בילדים מתוקים שגדלו והיו להם משאלות משלהם, הבינה תמר שזה יותר קשה משחשבה. מי שגרם לה להבין זאת היה בנה אבישי שניגש אליה בבקשה ללמוד לנגן בפסנתר. תמר לא ידעה מה לענות לו. מצד אחד היא שמחה שבנה ירש ממנה את הרצון והכמיהה לנגינה, ומנגד – הצטערה, כי ידעה שבעלה לא יסכים לכך.

אבל אז גמרה בליבה החלטה: היא תדבר על כך עם איתמר ותנסה להבין אחת ולתמיד מה מונע אותו מכך. מדוע הוא מתנגד כל כך שינגנו בביתם בפסנתר.

ובערב, כשביתם שקט וכל הילדים ישנו, ישבה תמר עם איתמר לארוחת ערב. לאחר כמה רגעים של שתיקה, שאלה אותו: “איתמר, אני רוצה להבין אחת ולתמיד: מה מונע אותך? למה אתה מפחד שילדינו ינגנו בפסנתר?” איתמר החוויר ואמר בקול שקט: “את צודקת. אני צריך לספר לך. כנראה הגיע הזמן”. הוא נאנח והתחיל בסיפורו:

במשפחתנו מאוד אוהבים מוזיקה. זה נמצא בראש מעיינינו – כמובן לא לפני לימוד התורה וקיום המצוות. כבר מגיל צעיר מאד התחלתי ללמוד לנגן על פסנתר.

בביתנו היה מונח באמצע הסלון פסנתר כנף שעבר במשפחתנו מדור לדור. אהבתי תמיד לנגן בו, ללא הפסקה. תמיד לפני שהלכתי לתלמוד תורה או לבית הכנסת כדי ללמוד – ישבתי וניגנתי מספר דקות, ואחר כך בזמן הלימוד – הזדמזמו באוזניי המנגינות הקסומות שניגנתי, דבר שהוסיף לי כח ומרץ רב ללמוד. ומה גם שעם הנגינה הרגשתי שאני מתחבר יותר להקב”ה, ולרוב ניגנתי ניגונים יהודיים מרטטי לב. עד גיל שש עשרה, שאז באחת השתנה הכול.

כמו שאת יודעת, עברתי תאונה שבגללה אושפזתי בבית החולים. ברוך ה’ ניצלו כל איבריי שנפגעו, אבל הרופא הודיע להוריי שאמנם אוכל לעשות הכול בידי ולתפקד כרגיל – אך לנגן לא אוכל. כשסיפרו לי הוריי בעצב על כך, הייתי המום ולא הייתי מוכן לעכל שיותר לא אוכל לנגן.

אחרי שיקום ממושך חזרתי הביתה, ומאז, בכל פעם שמישהו נגע או ניגן בפסנתר – הייתי נכנס לחדרי, מסתגר בו ואוטם את אוזניי עד שרעש הפסנתר נדם.

כשהייתי עובר ליד הפסנתר – הסתכלתי עליו בערגה ובגעגועים”. דמעות זלגו על לחייו של איתמר. “בסופו של דבר כשראו זאת הוריי, החליטו להוציא את הפסנתר מהבית כי הבינו שזה גורם לי צער וכך נמוג קול הניגון מביתנו ופסק לגמרי”.

תמר הקשיבה לסיפור, המומה כולה. היא ידעה על הפציעה של בעלה בנערותו, אך על הפסנתר לא ידעה דבר. היא הביטה בו ואמרה: “איתמר, יותר לא אטריד אותך בנושא זה. עכשיו כשאני מבינה, אני מצטערת שכעסתי ואולי שפטתי אותך קצת. אבל יש לי בקשה. בוא נעשה מאמצים וננסה למצוא את כל הדרכים שיכולות להחזיר לך את היכולת לנגן”.

איתמר חייך בעצב ואמר: “את חושבת שלא ניסינו? לא מצאנו שום דרך לרפא זאת!” “בסדר”, אמרה תמר, “אבל אני רוצה לנסות שוב. בבקשה איתמר”, אמרה בתחינה.

איתמר הנהן בראשו באיטיות וחייך.

כעבור שנה:

בביתם של תמר ואיתמר נשמעה שירת “היום יום הולדת” עליזה. אווירה שמחה שררה והילדים החמודים קיפצו ורקדו סביב אביהם שחגג את יום הולדתו. ולפתע קראה תמר בקול דרמטי: “וכעת הגיע העת להביא לאבא את המתנה!”

הילדים הנהנו בראשיהם בהתלהבות, ואימא המשיכה ואמרה: “כפי שכולנו יודעים, לאחרונה מצאנו ברוך ה’ רופא שירפא את ידיו של אבא ויחזיר להן את היכולת לנגן. ועכשיו סיימנו את סדרת הטיפולים ואבא שוב יכול לנגן! ולכן המתנה שלנו היא…

ובאיטיות הסירו הילדים ביחד אם אימם את הבד השחור, ולמול עיני כולם נגלה פסנתר הכנף של אבא.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד