בס"ד

פעם קראו לו אהרון

"היום אני משתחרר, כן?" שאלתי בעיניים מצפות את הרופאים שבאו לבקרני בבוקרו של יום שישי. כל כך רציתי להיות בבית בשבת, עם האוירה הקדושה והריחות המוכרים. מי אוהב בית חולים? "לא היום, ביום ראשון. אתה צריך כאן עוד יום של מעקב" אמרו הרופאים אחרי דיון קצר ביניהם, ועיון בגליון הרפואי שלי. ומול פני המתכרכמות והולכות אמר רופא שמנמן. "הבית לא יברח לך, יא חביבי".

הנהנתי לאט, מנסה להשלים עם גזר דיני. הבית לא יברח, נכון. והשבת, מה תהא עליה? איך ארגיש אותה עוטפת את נשמתי בין כותלי בית החולים, מסובב ביהודים רחוקים מהתורה במקרה הטוב, או בבני דודים ניני ישמעאל במקרה הפחות טוב?

עצב קל אפף אותי, כשטיילתי במסדרון. סמוך לתחנת האחיות הייתה המולה של פרוצדורת שחרורים. נראה היה שבית החולים מתרוקן ממחצית אנשיו ואני הוא אחד מאלה שהתמזל מזלם להישאר בו, לשבת שלמה שלא תחזור…

נכנסתי לחדרי לנוח. שאר המיטות בו היו מסודרות וריקות. האח שנכנס לחדר בחן אותי לרגע ארוך. הוא לא חבש כיפה לראשו, ובכל זאת, בהבנה יהודית מתחשבת מאד, הוא אמר: "לפי ה'חוק' היבש הייתי אמור לפנות את המיטה שלך ולומר לך לעבור לחדר אחר, מאויש, כדי שהחדר הזה יישאר פנוי לגמרי. אבל אני חושב שאתה תיהנה יותר להשאר כאן לבד. שבת עכשיו, אתה וודאי רוצה להתפלל את התפילות 'שלך', לשיר את הזמירות 'שלך' ואפילו לאכול סעודה" עיני נדלקו. התרגשתי מההבנה שהאח הפגין כלפי ואמרתי לו תודה.

עמדתי סמוך לחלון. שמש כתומה ירדה לטבול במי הכינרת. השבת, קטיפתית ויפה, ירדה גם על בית החולים.

קיבלתי אותה בתפילת קבלת שבת לוהטת. התפללתי ערבית, שרתי בהתלהבות 'שלום עליכם' והרגשתי בכל חושי שאינני לבד. הייתי עטוף במלאכי השרת ובשבת שמילאה לי את כל החושים, היו רגעים שהרגשתי בשטיבל החסידי שלנו.

קידשתי על היין. ביצעתי 'לחם משנה' ושרתי זמירות. התווים הקדושים מלאו את החדר והתפזרו גם מחוצה לו. לדגים היבשים היה פתאום טעם של בית. בעודי שקוע בשירת 'מה ידידות' עלתה דפיקה עדינה מהדלת.

יהודי מזוקן עם חיוך חם עמד במפתן. "אני רואה שאתה כבר נמצא עמוק בתוך סעודת השבת" אמר. "למה לא באת לבית הכנסת? קומה אחת מתחת! יש תפילה במניין, סעודות שבת…" נבוכותי. "לא ידעתי שיש כאן יהודים נוספים משלנו" התנצלתי. היהודי נפרד ממני לשלום לא לפני שעדכן אותי בזמני התפילות והסעודות בהמשך השבת, והזמין אותי בחום להצטרף.

היהודי התרחק, ואני המשכתי בשירת 'מה ידידות'. עברתי ל'קה ריבון עלם', אחרי שעה ארוכה של שירות ותשבחות בירכתי ברכת המזון. הייתי עייף, הגוף שלי עבר משהו בימים האחרונים… גם ניתוח אפנדיציט אינו סוכריה. אמרתי קריאת שמע שעל המיטה ועפעפיי נשמטו.

עמוק בתוך הלילה הופרה שנתי העמוקה. גלגלים שקשקו, אורות הודלקו ושני חולים נאנחים ומיוסרים הוכנסו למיטות הסמוכות לי. הראשון נאנח וביקש גלולה נגד כאבים בעברית, וזה שהגיע מספר דקות אחריו, עשה את זה בשפה גרונית עמוקה. ערבית.

לבי צנח לו לאט לכיוון הרצפה.

את המשך הלילה ביליתי בנים ולא נים, מבכה את השבת השקטה שנלקחה ממני. בוקר טברייני הציץ מהחלון. "בוקר טוב, אחי!" אמר 'שכני' החדש לחדר. "בוקר טוב, שבת שלום" עניתי לו. האיש הצעיר נבוך לרגע. "ש… שבת שלום" הוא אמר אחרי רגע. "יצא לי מהראש ששבת היום". התנצל, והתנער מיד. "אל תראה אותי ככה. כשהייתי ילד הלכתי לפעמים עם סבא שלי לתפילות. אני זוכר טוב את 'יקום פורקן', ואת 'אנעים זמירות'". בדקתי את האיש, מקווה שהתדהמה לא משתקפת על פני. הצעיר הזה, שהתלבטתי בתחילה אם הוא יהודי בכלל, מגלה בקיאות בתפילות השבת… איך ומתי התרחק כל כך?

בעוד חמש דקות מתחילה התפילה. התארגנתי מהר, הנהנתי לו לשלום. ברכתי אותו שוב בשבת שלום, והלכתי לכיוון בית הכנסת.

היהודי החייכן שפגשתי אמש כבר ניצב ליד העמוד, מוכן ומזומן לתפילה. "שלום עליכם" הוא הושיט לי את ידו. "טוב שבאת" הוא סקר את תכולת החדר הלא גדול, ופניו התכרכמו קמעה. "יחד איתך, אנחנו תשעה. אם היה לנו עוד אחד, עשירי למניין, זה יכול היה להיות מושלם!".

"יכול להיות שיש לנו" אמרתי, נזכר בפניו הנבוכות של שכני לחדר. יהודי, שאפילו את שמו איני יודע.

מיהרתי חזרה אל חדרי. "שבת שלום" אמרתי לשכני לחדר, שבהה אל תוך המכשיר שלו. הוא טרק אותו, פניו נצבעות באדום. עמדתי לצידו, מהסס. "אתה צריך משהו?" הוא הביט בי, והכניס את הטלפון לתוך מגרת הארונית. "כן. אני צריך ממך טובה כלשהי" אמרתי לו. "ואפילו את שמך אינני יודע".

"קוראים לי ירון…. פעם קראו לי אהרן… אתה יכול לקרוא לי איך ש'בא לך'". הוא הושיט את ידו.

"אהרן? שם יפה" אמרתי סתמית. "יש כאן בית כנסת קטן, וחסר לנו עשירי למניין התפילה… רוצה לבוא?". האיש גירד במבוכה את מצחו, עיניו התרוצצו. "זה יהיה חסד גדול. ואחרי הכול, אף אחד לא מכיר כאן את אף אחד… אני חושב שתרגיש בנוח". עזרתי לו להחליט.

"בסדר" האיש רכס את נעליו לאט. "אם יעזור לכם שאהיה צענטער, אני אהיה צענטער". נדהמתי מהמילה האידישאית העסיסית שיצאה מפיו, יחד צעדנו לכיוון בית הכנסת.

הגשתי לו סידור. בהתחלה הוא בהה בו, כאילו לא יודע מאיזה כיוון להסתכל עליו. בהמשך ראיתיו משתלב בתוך התפילה כזקן וכרגיל, ונגינת התפילה שלו הזכירה תפילה ישיבתית מוכרת.

עם סיום התפילה נערך קידוש במקום. ירון היה חיוור, ועמד כבר עם רגל אחת בחוץ. המזוקן החייכן לא נתן לו ללכת. "תצטרף אלינו לסעודת השבת?" הציע לו בחום. האיש התפתל. "יש לי בעיה קשה במערכת העיכול, כבר ארבע שנים, מאז תאונת האופנוע שעברתי…" הוא גנח, "בגללה אני בעצם כאן. יש לי בעיות קשות בכל מערכות הגוף. מערכת העיכול שלי בדרך כלל משתוללת. כמעט כל דבר מאכל שבא אל פי, יוצא החוצה בהקאה. כבר ערכו לי המון בדיקות, כבר דקרו אותי בכל הגוף… לא מצליחים לעלות על הבעיה". רק עכשיו שמתי לב לפניו השדופות והחוורות. החמלה ההיא שטפה אותי שוב. "נתפלל עליך" אמרתי לו, ומעגל אוהד סביבו ביקש את שמו המלא לתפילה. "אתה תראה ישועה, בעזרת ה'. שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבוא" אמר לו החייכן, "ואגב, קוראים לי תנחום".

ירון המשיך לעמוד על המפתן בתנוחה ביישנית ויהודית כל כך. "כדי להצטרף לסעודה, הגוף לא חייב לאכול" אמר לו תנחום. "יהיו שירים, דברי תורה… הנשמה שלך תיהנה, ר' אהרון". ירון גיחך וצעד איתנו אל חדר האוכל שהוקצה לנו. עיניו מצמצו מול שולחן השבת האוטנטי שהמתין לנו ערוך בטוב טעם.

ר' תנחום ניהל שולחן שבת מלכותי. זמירות השבת איחדו את כולנו, עשרה יהודים מכל קצוות העם. האווירה הלכה והתחממה. משירי שבת מוכרים עבר ר' תנחום לשירי רגש איטיים, ומשם לשירי נשמה.  בתחילה הביט בנו ירון כתרנגול כפרות בים כנרת, ולאט הוא נסחף פנימה וקולו הנעים נסק מעלה.

הסעודה הסתיימה. "היה נחמד, אני חייב לזוז" אמר ירון סתמית. הוא התקדם אל הדלת, ונעלם לחדרנו המשותף מבלי לחכות לי.

את המשך השבת מלאתי בלימוד, ככל שחולשת הגוף אפשרה לי, ואילו ירון היה שקוע בענייניו.

השבת חלפה מהר. בבוקרו של יום ראשון קמתי בהתרגשות והודיה. הרגשתי הכללית הוטבה עד מאד, והידיעה שהיום אני משתחרר לביתי ולסביבתי המוכרת והאהובה, הטיבה איתי מאד.

'אולי יש ניצוצות שעלי להעלות כאן' אמרתי בלבי. כשעמדתי מול החלון, משקיף אל נופה הקסום של הכנרת. "אתה יודע למה קוראים לטבריה כך?" שאלתי את ירון, שהביט בי שותק. "בגמרא כתוב, שזה מפני שטובה ראייתה. תראה את הנוף…." ירון הקשיב. "הגמרא…. כל כך הרבה זמן לא פתחתי אותה…" אמר בעצב. התחלתי להתפלל תפילת שחרית. הנחתי תפילין, חלצתי אותן. השארתי אותן לרגע על ארונית הלילה, מחפש את הנרתיק.

עיניו היו ממוגנטות אל התפילין. שתקתי, חיכיתי שיפצה את פיו.

"שנים לא הנחתי תפילין" אמר קולו הרועד.

"אני יכול להשאיל לך אותן, אם אתה רוצה" הצעתי לו. פניו הכחושות סמקו מאד. "אם אתה צריך עזרה, אני כאן" אמרתי.

"אני מסתדר" אמר ירון. עטף את ידיו ברצועות הקדושות. עפעף, וקולו עלה וירד כשאמר 'שמע ישראל'. אחר חלץ את התפילין ונשכב במיטתו, מותש. "אני מבין שאתה משתחרר היום" אמר לי ובעיניו ניצוץ קטן מקנא. הנהנתי. "שתהיה לך רפואה שלמה" אחלתי לו בחום. "אמשיך להתפלל עליך, בעזרת ה'".

אחר רגע של מחשבה, שרבטתי לו על דף קטן, את שמו וכתובתו של אחד מצדיקי הדור המתגורר באזורנו. "לפעמים יש ליהודי שאלות, בענייני רפואה או דברים אחרים… קח, שיהיה לך. זה צדיק גדול" אמרתי לו, לפני שדרכינו נפרדו.

חזרתי הביתה, למרוץ החיים הרגיל.

שבועיים חלפו. הלכתי לאטי ברחובה של טבריה, נוטף אגלי זיעה, החורף הטברייני הוא לא באמת חורף. "הי אתה!" שמעתי קול מאחורי. סובבתי את ראשי כה וכה. ראש מוכר הציץ מחלונה של מכונית. בהבזק שנייה נזכרתי בו. ירון!

"מה שלומך?" הושטתי לו יד. "כנס ואקח אותך טרמפ, לאן שאתה צריך" פתח לי ירון בנדיבות את הדלת. "אני בסך הכל בדרך הביתה, שני רחובות מכאן" אמרתי לו. ירון התעקש להסיעני, והמזגן הנעים שנשב מהרכב, בהחלט קרץ גם לי.

"מאז המפגש איתך אני לא אותו בן אדם" אמר לי ירון. "ואם היה צריך משהו שירסק לי את כל המחסומים, אלו היו התפילין שלך…" בהיתי בו. לא מאמין מה עשה לו, המפגש האקראי איתי בחדר ההוא, שכל כך רציתי להיות בו לבד… "מאז אני מאזין להרצאות חיזוק שעות על גבי שעות. זה עושה לי משהו". הרכב עצר סמוך לביתי, הסיפור של ירון טרם נגמר. "והפתק ההוא, שנתת לי, זוכר? הוא הציל לי ת'חיים".

"הציל?" נשמע שירון הגזים בביטוי הרגשני הזה. "הייתה לי בעיה רפואית כלשהי, שגרמה לי לכאב עצום בכתף. כבר לא יכולתי לסבול. הרופאים המליצו על ניתוח. לפני ההכרעה נזכרתי בפתק ההוא, שנתת לי, וקבעתי פגישה עם הצדיק ההוא.

הצדיק ראה אותי. חייך אלי. ליטף אותי. בירך בחום גדול ואמר שאין צורך בשום ניתוח.

באותו לילה קמתי שטוף בזיעה. כל הגוף שלי הזדעזע. מאז פסקו הכאבים, לגמרי. ומאז אני מניח תפילין בכל יום". התרגשתי בשביל ירון, בשביל עצמי. חושב על התזמון המדויק שבו מסדר הקדוש ברוך הוא את ברואיו, על ימינו הפשוטה לקבל שבים, ועל הנשמה היקרה של ירון, שלא הסכים לוותר עליה.