פרישת כנף/ חיה רוטנברג

שבט תרנ"ב

העיירה אינה אותה עיירה, הבתים אינם אותם בתים, הדשא אינו ירוק כמקודם וציוץ הציפורים גם הוא שונה מתמיד. דרכי וולוז'ין אבלות. הישיבה המעטירה על עשרות תלמידיה ושעות התורה הרבות – נסגרה על מנעול ובריח. שוב לא נשמעים קולות התורה בכל שעות היום והלילה בישיבה שזכתה ביושר לכינוי "אם הישיבות"; שוב לא נראים בחורי ישיבה חינניים בשביל המוביל לבניין כשגמרא בידם ופיותיהם מלמלים סוגיות.

חורבן בית שלישי, רגשו כולם. הרבנים ציוו לסגור את הישיבה תחת שכבר לא יהיה עם מי ללמוד. המשכילים דרשו להחדיר שם שעות של לימודי חול, והרבנים רואי הנולד פסקו: שתי שעות של חול, דרכו של היצר הרע להרחיבן, עד שיוותרו רק שתי שעות של קודש. ר' יוסף דב סולובייצ'יק קרא בחרדת קודש צו סגירה, ויגון כבד ירד על עיירת וולוז'ין הדגולה.

אדר תרנ"ב

פרלה גוררת את רגליה התשושות בעייפות. בעל העגלה לא יכול היה להגיע לסמטה הצדדית ומלאת הביצות שבו היא גרה. הוריד אותה ברחוב הראשי, וכך, ברגליים פצועות, ברעד בלתי נשלט ובלב הומה התרגשות, שמה פעמיה לבית. לבית שלה!!! המילים רוקדות בתוך הלב, ניתנות למישוש. כבר שנה שלמה לא ראתה את הבית ואת קירותיו הדולפים, את גגו השבור. את טאטי, מאמי, דוד, יענקלע – אוי כמה שהיא מתגעגעת. לא הודיעה להורים במדויק את מועד בואה, לא רצתה לגרום לאכזבות. המברק היה מתומצת. גמרתי עם טיפולים, בקרוב אגיע, פרלה.

ה'קרוב' הזה היה עוד שלושה חודשים של סבל ובדידות קשה, ונסיעות מתישות עם רגל בשלבי החלמה. גרמניה רחוקה, ולא רק פיזית. האנשים בה כל כך שונים מאנשי וולוז'ין! שם, היכן שרגלה מצאה מזור, נסדקה לה החומה שוולוז'ין שמרה סביבה.

פרלה מסתכלת סביב: שעת ערב שקטה, מעטים האנשים היוצאים לרחוב, אבל פה, בסוף הרחוב נמצא הבית שלה! היא אינה מסוגלת להגיע עד לשם. פסיעה, פסיעה, הלב משתולל בפראות. היא ניצבת ליד הדלת, מקולפת ושרוטה כמו שהייתה.

בכוחות על-אנושיים היא שולחת יד. טוק טוק טוק. ילד חינני, טוהר פנים, פאות פחם, עיניים שחורות. עומד בדלת, מתבונן בה. וועמען זוכסטו? הוא שואל בתמימות.

יענקלה!!! היא צורחת, נכונה לחבק אותו, לכרבל בתוך חיקה. כמה הוא גדל! אבל הוא לא מכיר אותה, בורח לבית. ובמקומו מתקרבים לדלת…

טאטי! מאמי! דמעותיה זולגות בלי שליטה. אמא נושקת אותה, עיניה מצטעפות. פרלה שלי, כל כך חיכיתי לך! לא ידענו מתי תגיעי. כל כך התגעגענו.

אבא גם הוא בצד, נרגש עד עומק נשמתו. את פה! דאגנו לך כל הזמן, רצינו כל כך להתאחד, אין לך מושג עד כמה.
ובצד מסביר דוד ליענקלע: זאת פרלה שלנו, שנסעה לגרמניה, זוכר? הרגל שלה נפצעה והיא נסעה רחוק רחוק. עכשיו היא חזרה.

כושלים פנימה, אבא, אמא, בת ושני בנים. היא מותשת מהנסיעה, היא שיכורה מהחמימות. היא מבולבלת. שנה הייתה בגרמניה. שנה שלמה. טאטי, מאמי, אתם יודעים מה זו שנה? כמה אפשר להספיק בזמן זה? להכיר אנשים, לבקר במקומות, לשמוע דעות. זה מחלחל, זה מטייל בראש וזה אצלי. פרלה שלכם, שכל כך שמחתם שחזרה, שלמה בגוף אחרי התאונה הנוראה, אבל לא יודעת בעצמה אם גם שלווה בנפש.
עכשיו היא צריכה מיטה, מחר תחשוב. איזו מילה מרגיזה זו, מחר.

—-

קרני שמש ראשונות הולכות ומבצבצות מבעד לחלון. פרלה ממצמצת, מנסה לקלוט היכן היא. לא וילון ירוק של בית חולים, גם לא הבית של לוסי. היא נזכרת פתאום, זה הבית שלה, האהוב והמוכר.

היא קופצת מהמיטה, נוטלת ידיים ומוכנה להתלבש. אמא מחכה לה כבר, מרתיחה מים בפרימוס ומגישה לה כוס תה. פרלה שותה באיטיות. תה של אמא. כמה זמן כבר לא היה לה! אמא מחייכת אליה. "רוצה לצאת לטייל היום? לפגוש את העיירה שזמן רב לא ראית?"
בטח שהיא רוצה. הצמה שלה כבר קלועה והשרוכים קשורים. אפשר לצאת. משב רוח קריר מקדם את השתיים בצאתן, פרלה מהדקת מעיל, הולכת אחרי אמא בשקט, נושמת נופים.

פה הבית של האלמנה גרינהויז. תמיד הייתה מביאה לה לעקלך לעקאך? לפורים, ואין לה כוח לשאול את אמא האם גב' גרינהויז עדיין חיה. פה השוהל בו אבא מתפלל ופה, פה הישיבה.

הישיבה!

פרלה נעצרת. שעות היא עמדה פה. שעות. מוקסמת מקולות התורה העולים ומתפשטים בחלל, טווה חלומות מאושרים על בית של תורה עם וולוז'ינער בחור. וכעת הבניין דומם. שום קול אינו בוקע מתוכו, שום בחור אינו נראה באופק. "את מסתכלת על הישיבה?" אמא שואלת בקול עצוב. מיתרי הלב בוכים. "הישיבה נסגרה לפני חודש".

אבל למה?

"בואי נמשיך בדרך, אסביר לך". אמא צועדת לאט, פרלה נשכרת אחריה. "המשכילים הגיעו עד לפה והם לא שקטו. הם עירבו את השלטונות ודרשו שעתיים של לימודי חול בישיבה או סגירה מוחלטת. הרבנים דנו לכאן או לכאן, ולבסוף קם ר' יוסף דב סולובייצ'יק וכשדמעות בעיניו הצהיר: "אמנם קיבלנו פיקדון את התורה כדי למסור אותה לדור הבא. אם אפשר לנו לקיים ישיבות לפי הדרך המסורה בידינו מאבותינו – חייבים אנו לקיימן, אחרת – אין האחריות מוטלת עלינו. יבוא נותן התורה וידאג לקיום תורתו". כל מילה שותתת דם, כאב ואובדן.

אבל למה? הצעקה בוקעת מגרונה ממעמקי נפשה השסועה. הרי המשכילים הכריחו רק שעתיים של לימודי חול, שעתיים! וכל יתר השעות מוקדשות לקודש. מה עם כל אותן השעות שהבחורים היו יכולים לשבת וללמוד בהן, וקול התורה היה הולך ומתפשט בהיכל? מה עם כל אותם הבחורים שהיו יכולים לשבת ספונים בעולמה של תורה, ועתה נזרקו ממקור חיותם? למה לסגור ישיבה?

אמא מצווה עליה לשבת על אבן שניצבה בפינה, מתיישבת גם היא ומביטה לתוך עיניה החודרות של פרלה. "את יודעת מה החפץ חיים אמר על כך? שאם היו מנהיגים בישיבה שתי שעות של חול, היו נשארות בסוף רק שתי שעות של קודש. כי כך דרכו של היצר הרע. אבל מכיוון שהחליטו לעמוד כעמוד ברזל ולא להתפשר כלל, מצאה לה התורה נתיבים ושבילים במקומות אחרים. כי תורה מעבירים רק בטהרתה! את מבינה, יקירתי?" אמא מדברת בקול רך אך תקיף. "לפעמים צריך דווקא לפרוש כנף ולנדוד, כדי להגיע לחיי רוח אמיתיים".

—

פרלה

כולם נמים את שנתם בשלווה. רק אני איני מוצאת תנומה לעפעפיי. המיטה רכה ומפנקת כמו שיש רק בבית, אבל אני לא מוצאת מנוחה.
פעם, לפני המבול, לפני התאונה, היו לי חלומות, תקוות כמוסות, שאיפות גבוהות. רציתי, באמת שרציתי, בכל מאודי רציתי בית של תורה אמיתי, של חיי נצח, של חיים מתוקים בזה ובבא.

כל אימת שעברתי ליד הישיבה, ניצת בי הלפיד, הבעיר את נשמתי. עם בחור מוולוז'ין אפשר להקים בית כמו שאת שואפת. כאן, היכן שקול התורה אינו נודם לרגע – נמצא האושר שאת מחפשת. לילות ארוכים הקדשתי לתפירת וילונות. מכרתי אותם והכסף שצברתי פרוטה לפרוטה הצטבר בקופסא החומה. הנדן. מחכה לרגע, לזכייה הגדולה.
ואז הגיעה התאונה, ואיתה רגל שסועה. הפתרון היה גרמניה. שם בבית החולים הגדול, עם הרופאים המומחים, יוכלו לרפא את רגלה. יעצו ידידים ומשפחה.
לאבא ואמא לא היה כסף. אבא מלמד, אמא כובסת. שניהם עובדים קשה ביגיעת כפיהם ואינם משופעים במטבעות מצלצלות. הדרך לגרמניה ארוכה ויקרה. אבא ואמא לא ויתרו ורצו בשבילי את הטוב ביותר, ויום אחד ניגשה אלי אמא. "בשבוע הבא את נוסעת לגרמניה". אבא ואמא השיגו את הסכום הדרוש לנסיעה, אבל רק בשבילי. הם נשארים בבית.

וככה יצאתי לדרך, נערה צעירה, צולעת, לגרמניה הרחוקה והגדולה לטיפולים ולתרופות. לבד. לבד. לבד. בלי אבא בלי אמא בלי דוד, בלי יענקלע. ירדתי בתחנת הרכבת כשדמעות בעיניי. לא יודעת לאן לפנות, היכן ללכת. הדבר היחיד שרציתי היה לעלות על הרכבת ולהפליג בכיוון הנגדי לוולוז'ין, לטאטי ולמאמי.
כך עמדתי ברציף ההומה, חלשה וסחוטה, כשהדמעות מרטיבות את שמלתי המלוכלכת, ופתאום משום מקום צצה לצידי נערה, נראתה בגיל זהה לשלי. גבוהה ותמירה, שמלתה הייתה צבעונית ומגוהצת, וראשה אסוף במין תסרוקת משונה. "את פרלה?" פנתה אלי בקול נעים.
עניתי ב'כן' חלש. "בואי, מחכים לך. אני לוסי מרגרטן, בת דודה שלך. נכדה של פעטער יוסל". ריבונו של עולם, כך נראית נכדה של דוד יוסל הצדיק?
היא נטלה את המזוודה ואני הלכתי אחריה. היא לא נראית כמוני. היא דמתה יותר לגיטה מוולוז'ין, שכולם התרחקו ממנה כי בביתם לא הקפידו על כשרות. רציתי לתפוס את המזוודה ולרוץ, לרוץ, לרוץ; אבל לא יכולתי. הייתי עם רגל שלא צייתה לי, ונערה שפיה נטף צוף.
ואני הייתי כל כך חלשה וכל כך בודדה. טאטי! מאמי! מה רציתם שאעשה? לא ידעתם שמשפחת מרגרטן נתפסו ברשת ההשכלה. אחרת לא הייתם שולחים אותי לשם! אבל הייתי צריכה מישהו שילווה אותי לבית החולים, יניח רטייה על פצע, יחבוש את הגעגועים. ורק אותם היה לי. והם היו כאלה נחמדים ולוסי הייתה החברה הטובה שלי. שנה שלמה גרתי בבית חולים ולחילופין אצלה. שנה שמעתי את השירים, את הסיסמאות, את האידיאולוגיות שמאחורי.
לוסי משכה אותי למפגשים. לא יכולתי לסרב. טאטי! מאמי! לא יכולתי. הן היו כל כך נאמנות אלי, ואני אסרב? הגעתי הנה רק לביקור קצר בעצם. לוסי כבר רשמה אותי לאוניברסיטה יחד איתה. אמרתי לה, רק אגיד שלום לטאטי ומאמי שלי ולוולוז'ין, ואחזור אלייך.

לוסי מחכה לי. העולם הזה קורץ לי. תכננתי להיות פה חודש אחד ולחזור…
אבל היום הלכתי לטייל וראיתי את הישיבה, ומשהו החל לקפוץ בליבי. החלום שלי. הנדן! רוצים להגיד לי מאוחר מידי. אני כבר לא פרלה של וולוז'ין. אני כבר פרלה של גרמניה. פרלה אחרת. החלומות שלי אחרים, וגם הרצונות. גרמניה השפיעה עלי. בליבי כבר אמרתי שלום לוולוז'ין, לבחור שעתיד היה להיות לי לחתן, ועתה…

אבל אז אמרה אמא שהישיבה נסגרה. תמיד ידעתי שישיבה היא הדבר הכי קדוש שיש. איך רבנים לוקחים אחריות וסוגרים מקום תורה? אבל החפץ חיים צעק בחרדת קודש, בלהבת אש שביטולה זהו קיומה. כן, סוגרים מקום תורה! סוגרים ישיבה! בשביל שלא תשתכח תורה מישראל…

וולוז'ינער כבר לא יהיה לי, החלום התמוסס עם אדי הרוח, אבל אני ארקום אותו אחר. בחור מראדין, מיר, סלבודקא ובית של תורה אמיתי שבו לא רק ראש המשפחה יושב ולומד, אלא גם האמא רוצה לחיות חיים נעלים, מרוממים.
פרשתי כנף מוולוז'ין, אבל הרוח תמשיך ללוות אותי לעד. ולוסי תמשיך להמתין ברציף הרכבת…