צל”ך נאה / ברכי זולדן

צל”ך נאה / ברכי זולדן

בס”ד

צל”ך נאה

צל”ך- צריך לומר לך?● אם אינך חייה באי בודד, כנראה שלא צריך לומר לך על מה נדבר היום…●מילה פה, מילה שם ובקיצור: מה אומרים עכשיו?● אם גם את נתקלת בשאלה הזו אינספור פעמים, הכתבה הזו נכתבה עבורך!● שאלנו בשבילכן, ושבנו עם תשובות מרתקות● כתבה שהיא נכס לחיים

מי שתמיד שולפת תשובה, היא מוכנה לה בכיס בלי מחשבה—

מי שמשפט שנון והברקה, נוחתים אצלה בפה אחת לדקה—

מי שכל שיחה מהפה לה קולחת, ואף פעם לא חיפשה אחר תשובה מוצלחת—

ש-ת-ק-ו-ם!

ו—-

מי שמתקשה לחשוב שניה לפני, ומילים לה מהפה חומקות כל מיני—

ש-ת-ש-ב…

שתשב, על הספה או על כיסא מזדמן, לא משנה איפה ומתי. העיקר שהכתבה אצלך ביד, וכמה נקודות למחשבה בדרך…

מי אמר?

“מרוב חששות של ‘מה יגידו’ על כל מילה שלי, אני חושבת אינספור פעמים לפני כל משפט ומתחרטת עוד לפני שאמרתי אותו”. (ב. פוקס, אם צעירה)

“מישהו יכול ללמד אותי מה אומרים בכל סיטואציה? אני מוצאת את עצמי מסתבכת עם תגובה מתאימה כל פעם מחדש. לא יודעת מה תגרור אחריה כל אמירה שלי, ואם בת שיחתי תהנה לשמוע אותה”. (ר. נ., מצפון ארצנו)

“אם את פותחת קבוצת תמיכה תצרפי אותי דחוף!  שבוע שעבר פלטתי לשוויגער מילה לא במקום, שהתפרשה גרוע הרבה יותר משדמיינתי… היא נפגעה ולא מוכנה לדבר אתי. אני אובדת עצות!” (זוצ”ית טרייה מהדרום)

אז באמת, איך יודעים מה לומר?

רגע לפני שקבוצת התמיכה שלנו נפתחת, ואת מוצאת שם את כל מכרותייך (כי בינינו, אין מישהי שלעולם לא התחרטה על מילה שאמרה או לא…), הבה נאזין לכמה סיפורים מהשטח…

אמרתי לך!

או: מה שאמרתי בלי לחשוב

מירי, גננת בגן חינוך מיוחד מספרת:

בבוקר הראשון ללימודים ערכתי הכרות עם אימהות ילדי הגן. אחת מהן גוללה באוזניי את מסכת וועדות הקבלה המתישות בהן עברה עד לקבלת בנה למסגרת חינוך מיוחד. היא סיפרה שהוועדות פסלו שוב ושוב את התאמתו, ואני הגבתי לה בספונטניות: ‘לעיתים דווקא אלו שהכי זקוקים למסגרת, לא מקבלים אותה…’ את אשר גיליתי בימים הבאים לא הייתי מדמיינת בחלומות הכי שחורים… הילד התגלה כזקוק לתמיכה רבה יותר משאר הילדים, לקויותיו היו מורכבות והוא סבל מבעיות שונות. המשפט ההוא שפלטתי, הלך אתי לכל מקום ולא נתן לי מנוח. פתאום הבנתי כמה משפט תמים שנפלט בלי כוונה יכול להיות הרסני… כשנקיפות המצפון איימו לשבש לי את שלוות נפשי, החלטתי לשוחח עמה בארבע עיניים ולהתנצל. היא סלחה בקלות לאחר שהבינה את טעותי, אך מאותו היום אני חושבת חמש פעמים לפני כל משפט היכול לטמון בחובו צומת מסוכנת…”

הרב א. אסקל, פסיכותרפיסט ויועץ רב תחומי, מביט על המקרה בעין מקצועית: אנו מזהים באופן ברור שמירי הינה אישה רגישה במיוחד ולכן כנראה גם בחרה להיות גננת לילדים עם צרכים מיוחדים. חני אמרה משפט שהתברר כ’לא במקום’ מתוך רצון להזדהות עם הקשיים שאם הילד סיפרה עליהם. היא הפגינה אמפתיות, שהיא ההפך מחוסר טאקט, ובכל זאת התחרטה על מה שאמרה, ובצדק. אך שוב, בגלל רגישותה הגבוהה, גם ידעה לפתוח את העניין עם אם הילד ולקבל את התנצלותה. ובעיקר, מתוך רצון שלא לפגוע, היא למדה משהו לעתיד. מקרה זה מראה כמה מילים עם כוונות טובות, לעיתים מתבררות כמזיקות או פוגעות, אך ביכולתנו לשנות את התוצאות.

 

על לא דבר

או: מה שהרסתי בפזיזות

רוחמה, מעצבת ברים:

הייתי נערה קלת דעת ושובבה. אי אז, בשלהי התיכון, ביקשה ממני הרכזת החברתית לחבר המנון קצר למחנה החורף הקרוב. הייתי ידועה בכישרון כתיבה מזהיר, ובקשות כאלו היו אצלי דבר שבשגרה. כשסיימתי לכתוב את ההמנון, ביקשה מורה מצוות הסמינר לעבור עליו ולתקן שגיאות. נתתי לה בשמחה, אך בפועל היא שינתה את ההמנון מן הקצה לקצה. בפרץ של כעס ילדותי, החלטתי להעניש את  עצמי ולהעדר מהמחנה. המחנכת המסורה שלי ששמה לב להיעדרותי, מהרה לחייג למספר הטלפון בבית. הרמתי את השפופרת, ושמעתי אותה שואלת בדאגה: ‘רוחמי נמצאת?’ מיהרתי לענות לה, רוח שטות מדברת מגרוני: ‘לא, היא לא בבית’… כמובן שלשקר אין רגליים, והוא גם לא ההין להצמיח עד שהסמינר גילה ש’הערמתי’ עליו. יותר מהעונש, צרוב בנשמתי משפט אומלל שאמרתי ולעולם לא יכולתי להשיב…”

הרב אסקל מסביר:

למרות שהמקרה הובא כאן באופן מאד חלקי, תחושתי היא שמדובר בספונטניות שמביאה בסופה הרבה חרטות. זוהי האימפולסיביות, תגובה רגשית ללא מחשבה, והמחשבה מעוררת את המצפון באיחור פעם אחר פעם. זוהי כמובן התנהגות המונעת מתוך דחף, מה שאנו קוראים ‘תגובה מהבטן’. ועל כגון אלו נאמר בבדיחותא, המצפון הוא כמו משטרה- תמיד מגיע אחרי האירוע…

האימפולסיביים צוברים המון קילומטרז’ של תיסכולים אישיים, כי הם מוצאים את עצמם כל הזמן בסיטואציות שלא היו רוצים להיות. הם מגיעים הרבה פעמים לטיפול, לאחר שכבר פיתחו תיוג אישי שלילי, ומצב רוחם נוטה להיות ירוד מרוב ביקורת עצמית.

מומלץ לאנשים שמוצאים את עצמם תחת הכותרת הזו, ללמוד לקבל את עצמם כמות שהם, תוך כדי אמונה ביכולות וביעילות עצמית. בעבודה קשה אך רווחית ומועילה לאורך שנים בס”ד, תחפש רוחמה את הכוחות שיעזרו לה להיות שקולה יותר מצד אחד, ומצד שני, יועילו לה לצאת ממצבים פחות נעימים. ואין חכם כבעל הנסיון…

אין מילים

או: מה שלא אמרתי

שרה’לה, מתכנתת:

הכרויות מביכות אותי. אני סולדת ממפגשים ראשוניים ומנסה להמעיט בהם, אולי בעקבות חוויה לא נעימה שזכורה לי מילדותי. כשעליתי לכיתה ט’, שובצתי בכיתה שלא הכרתי בה אף אחת. הייתי רגילה למעגל חברתי אוהד, והבדידות הייתה לי זרה וכואבת. מבחינתי לרכוש חברות חדשות פתאום, היה קשה יותר מלשבור קירות בטון. בנות כיתתי היו ברובן בנות אותה כיתה בבית הספר, ואני מצאתי את עצמי בודדה מאוד. אני זוכרת את ההפסקה הראשונה של שנת הלימודים, כולן נעמדו במעגלים ושוחחו זו עם זו, ואני נותרתי בצד מבוישת. ראיתי את כולן מדברות וסוערות, רציתי בכל מאודי להשחיל מילה או שניים אך פתאום נתקלתי במחסום ה ‘מה אומרים עכשיו?’ לא ידעתי מה ימצא חן בעיניהן, מה מתאים כעת להוסיף לשיחתן הסוערת. כך נותרתי עד סוף ההפסקה, תוהה ומבולבלת. מני אז, הבנתי שאין לי צורך לרצות את כולן. אני אומרת מה שעולה במחשבתי, כמובן לאחר שווידאתי שהדברים לא יגרמו נזק ואין בהם איסור. למדתי שמי שבטוחה בעצמה ובמילותיה- זוכה לקשב ולהבנה”

הרב אסקל מרחיב את הדברים:

מקרה זה מייצג את החשיבות הרבה שמיחסים מתבגרים לנושא החברתי, הרגישות הגבוהה מביאה איתה גם בעיות ולפעמים סגירות וחוסר ביטחון.

מעבר לסביבה אחרת, ובמיוחד לסביבה מגובשת אחרת, מעצימה את תחושת חוסר הביטחון. עד כאן הכל נורמלי. ישנם ילדים שנשארים עם הסגירות ואפשר לשמוע מהורים הרבה פעמים על ההבדלים המדאיגים בין ‘הילד של אחרי המעבר’ לבין ‘הילד השמח שהיה טרום המעבר’. אך ניכר ששרהל’ה לא ויתרה לעצמה ולא נשארה תקועה עם תחושת הבדידות, היא פיתחה יכולת להיות אותנטית כמובן במסגרת המותר, כפי שציינה. עם זאת ניכר שהיא סוחבת את החוויה הלא נעימה עד היום מכיוון שהיא ממעטת במפגשים עד היום. אם הסלידה ממפגשים והיכרויות מפריעה לה בחיים או גורמת הפרעה לסביבתה, מומלץ  לה לפנות לטיפול שם תלמד יחד עם המטפלת להפסיק להימנע ממפגשים בלתי נעימים, ולצבור את החוויה המתקנת ואת הביטחון תוך כדי עשייה.  

 

דבר ראשון

או: מה שהתפללתי ושלא

חווה רחל כהנא, ישראלית טרייה:

“בימי הבראשית שלי בארץ, כמו כל אמריקאית מדורי דורות ש’טועמת’ את ה’עוקץ’ הישראלי, חוויתי אינסוף אי הבנות מביכות. היו אלו ניואנסים שלא הכרתי, יחד עם השפה הזרה לי שהפכו את ההתאקלמות לקשה מאוד. אבל יותר מכל, אני זוכרת את מה שקרה לי באותו היום, ליד הכותל המערבי. הייתה זו שעת בין ערביים קרירה, עת עמדתי בפעם הראשונה לחיי ליד שריד בית מקדשנו. הרטבתי את הסידור בדמעות חמות, כשלפתע נגעה יד קלות בכתפי. התנערתי בבהלה, מגלה מולי אישה מבוגרת עטוית צעיפים צבעוניים לרוב. לא הספקתי להתאושש מהמראה הבלתי מוכר והיא פנתה אלי בחיוך רחב, כשמבטאה הגרוני מעמיק את הבלבול שחשתי: “גיברת, קחי תהילים. תהילים המחולק לזכות כלל ישראל! לא מספיק להתפלל רק על עצמך, נשמה, תני גם משהו לעם ישראל!” ובמילים חמות אלו היא פנתה לאישה הבאה, מותירה בידיי ההמומות ספרון תהילים קטן.  הבטתי אחריה כמה שניות בפה פעור. מילותיה הלמו בי, מעלות בי דמעות של עלבון. ‘מהיכן לך שלא התפללתי מספיק?!’ כמעט קראתי אחריה. לאחר ששב אלי כושר הדיבור, חייגתי הביתה והודעתי שאני עולה הרגע על מונית לכיוון הבית. בעלי נזעק בבהלה לפשר ההודעה הדרמטית, וברר מה קרה. ספרתי לו על המאורע האומלל, והוא צחק דקות ארוכות בלי יכולת להירגע… לא הועילו ההסברים על הנוהג הישראלי במקומות הקדושים לחלק ספרי תהילים לכל המעוניינות בכך. עד היום איני מבינה איך העזה אישה בלתי מוכרת לפנות אלי ו’להתערב’ לי בתפילות…”

הרב אסקל מוסיף:

נשים המגיעות ממנטליות זרה, יתקשו להתאקלם באזור שונה. הקושי העיקרי, לבד ממחסום השפה הוא הניואנסים. זהו שם כולל למכלול מנהגים ותרבות, שאינם כתובים בשום מקום ונלמדים תוך כדי חוויה והתנסות.

המקרה של גב’ כהנא מוכיח לנו כמה אי הבנות נגררות אחרי הניואנסים החסרים, וכמה עוגמת נפש.

אין לכך עצות פלא, אין גם טיפול. כאן, אין מנוס אלא ללמוד את הניואנסים צעד אחר צעד. לא להיבהל מנפילות, מחוסר טאקט שנגרם כתוצאה מאי הידיעה, ופשוט להתאזר בסבלנות. וכבר אמרו לנו חז”ל: ‘אין חכם כבעל הניסיון’…

 

שום דבר

או: מה שהבנתי באיחור

חיה, מדריכה פדגוגית:

בערב השתלמות אחד בו השתתפתי, הועלתה סידרת הרצאות אל תוך הלילה. ישבתי מותשת, לאחר יום עבודה ארוך, על אחד הכיסאות בפאתי האולם, ודפדפתי בתוכניה בעייפות. עיינתי בהרצאות הצפויות לי בהמשך הערב, כשאישה צעירה מתיישבת ליידי וסוקרת את התוכניה יחד עמי. שמחתי שסוף סוף יהיה לי על מי לפרוק את היום העמוס שעבר עליי, וסיפרתי לה על הרצאות האינסופיות הצפויות לנו הערב. הראיתי לה את התוכניה והוספתי בבת צחוק: “ראית את נושא ההרצאה הבאה? נדוש וחסר טעם. מעניין מי הצעירונת שתעביר אותו. עוד איזו חסרת ניסיון…” החיוך ששכן על פניה קפא והפך בן רגע לחיוורון עז, היא פלטה משהו על רגישות למזגן ונמלטה לצד השני של האולם. נותרתי המומה ומבולבלת על הכיסא, כשקורי השינה כובלים אותי אליהם בלאות כמו להכעיס. ניסיתי להבין מה עוללתי, אך העייפות הקשתה עליי להסיק מסקנות. כשהבנתי מה עשיתי, היה כבר מאוחר מדי… המרצה הבאה שפסעה לבמה הייתה— בת שיחתי הצעירה, בכבודה ובעצמה…נקל לתאר את התדהמה שהלמה בי עם כל מילה שהתפזרה בחלל האולם, והתחלפה עד מהרה לבושה משתקת. לאו דווקא מאחר וההרצאה התגלתה כמרתקת… את הערב ההוא סיימתי במסע התנצלויות (בלתי) משכנע, ומסר עצום לחיים…”

הרב אסקל מסביר:

מובא בחובת הלבבות, שער חשבון הנפש: ‘בן סירא אמר רבים יהיו דורשי שלומך גלה סודך לאחד מאלף…’ ישנם אנשים שאינם משתמשים בעצה הבסיסית הזאת, מגלים את צפונות לבם ורגשותיהם גם לכאלו שאינם מספיק קרובים אליהם ובכך נכשלים לא מעט. אולי מדובר בטיפוס מוחצן מאד וספונטני, בדרך כלל אנשים אלו מספיק פקחים על מנת ללמד את עצמם דרך ניסיון אישי מה טוב לומר ולמי ומה לא. יש כאן גם עוון חמור של לשון הרע, ועליו כבר אמרו חז”ל: ‘שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו’…מעט מחשבה לפני כל אמירה, חוסכים נזק עצום בעתיד. כוח הדמיון שניתן לנו הינו מתנה אלוקית, וגם בה ניתן להשתמש לצורך זה. אם נדמיין מה יכולה לגרור כזו אמירה, נעדיף לא לומר אותה…

פסיה, מעצבת גרפית:

“אני מאובחנת כסובלת מבעיית קשב וריכוז קלה, שאינה אמורה לפגום בתפקוד היומיומי. אך במציאות, אני מתמודדת עם תופעת לוואי חסרת רסן, תרתי משמע. פליטות פה איומות פוגשות אותי כמעט בכל שיחה, גורמות לנזקים ועלבונות ומתסכלות אותי, כמובן. רוצות דוגמא? בבקשה. לפני כמה ימים פגשתי חברה בחנות בגדים. היא מדדה שמלה יפהפייה לשבת, והתעניינה לדעתי עליה. הגבתי בספונטניות: ‘היא לא עומדת עלייך טוב, אולי הסגולה תרזה אותך יותר..” נשכתי את שפתיי בחרטה כשהיא יצאה מהחנות בלווית ‘שלום’ רפוי. באותו הרגע עלו בזיכרוני אינספור מקרים בהם מילה שפלטתי בלי לשים לב, גרמה לתסבוכות מצערות. ואחר כך יאבחנו אצלי בעיה ללא קושי תפקודי…”

הרב אסקל מנקודת מבטו המקצועית:

אימפולסיביות שפירושה תגובה נמהרת וחסרת מחשבה בסיסית, כמו זו המתוארת כאן, היא תוצאה ישירה של בעיית קשב וריכוז. בעבר היה מקובל לשייך אמירות של חוסר טאקט לתסמונת אספרגר- אוטיזם קל, אך כיום נוכחו החוקרים לדעת, כי לפחות בהגדרתה אימפולסיביות נגררת מבעיית קשב וריכוז(ADHD) ואפילו קלה. ההתמודדות עם פליטות פה בחיי היומיום הינו קשה ומורכב, אך ניתן בהחלט להתגבר עליו בעזרת עצות שונות. יש המציעים ללמוד כישורי חיים, ככלי להתמודדות ולהטמעת ההתנהגות בחברה, ופשוט לתרגל את הלימוד בחיי המעשה. ניסוי וטעייה הוא כלי נפלא להסקת מסקנות, כפי שפסיה למדה לזהות במקרה שלה. צורת ההתמודדות הנפוצה כיום, היא ללמוד את ההתרחשויות ואמצעי התגובה עליהם בצורה של הבנה, ולא בצורה של תחושה. לפני כל תגובה, כשתשאלי את עצמך: ‘מה בעצם קורה כאן? מה בת שיחתי תאהב לשמוע?’ התגובה תהיה קלה ובטוחה יותר.

 

הוא הדבר

או: מה שהרווחתי בטעות

יש גם מקרים הפוכים, ולא כל מילה גורמת לנזק בלתי הפיך.

העברנו את המיקרופון לכאלו שמילים קטנטנות וחסרות מחשבה השפיעו עליהן לטובה ולברכה…

שיינדי, מאבחנת בתחום התפתחות הילד:

“לפני מספר שנים הגיעה אלי אישה צעירה וביקשה אבחון עבור בנה הפעוט. היא הייתה נראית לחוצה מאוד, וכשתהיתי לפשר דחיפות האבחון סיפרה לי שהגננת הפנתה את בנה לטיפול דחוף. היא טענה שהילד מציק לחבריו ומקשה על התנהלות הגן התקינה. בתחילה, כך הסבירה לי, נפגעתי מאוד מדבריה נטולי הכפפות של הגננת. ‘היא הורתה לי למלא טפסים ולפנות לייעוץ דחוף, למען תשוב השלווה לגן…’ סיפרה במעט כעס. ‘לאחר שהגננת פלטה את הדברים באי שימת לב, נראה היה שהיא מתחרטת על ההתפרצות, אך אני כבר החלטתי לקחת את הילד בידיים. עדיין נותרה לי פגיעה קלה מדבריה, בפרט שהם הגיעו בשבוע הראשון ללימודים…’ השתדלתי להרגיע אותה, ופניתי לאבחון. הטיפול בילד היה מהיר וממוקד, ותוך כמה פגישות ראיתי שיפור ניכר. בפגישה האחרונה, הודתה לי האם בדמעות וסיפרה שהגננת התקשרה לבקש את סליחתה על המילים הקשות שהטיחה בה, מיד עם תחילת שנת הלימודים. ‘לא רק שקיבלתי את התנצלותה’, סיפרה האימא וברקים בעיניה, ‘אלא רצתי וקניתי לה זר מרשים אותו הביא בני למחרת לגן. על הפתק שצירפתי לזר רשמתי ביד רועדת: ‘אף פעם אל תתחרטי על מילה שסייעה למישהו. לכל פרח יש מלאך שלוחש לו גדל…’

לעיתים גם מילה שיכלה להרוס, נבנית ומצמיחה. גם אם טעית בלי משים, כוונה טובה מלווה בתפילה יכולה להפוך את הנזק לבניה.

למילה יש כוח, וכשתשכילי לומר אותה בזמן ובמקום הנכון, מה רב יהיה שכרך.

דבר דבור

או: מה שגילו שלושת השניות

במחקר מעניין שנערך באוניברסיטת הווארד בארה”ב, התבקשו הנסיינים להמתין שלוש שניות לפני כל אמירה, ולו הפעוטה ביותר.

המחקר התפרס על פני מספר שנים, ותוצאותיו הציגו תמונה חד משמעית: יותר ממחצית הנסיינים הודו, כי במרבית הפעמים לאחר שהמתינו שלוש שניות- נותרה המילה שעמדה על לשונם עמוק בפנים…

כשיבקשו לנמק זאת, הם השיבו תשובות מגוונות. המשותף שבכולן הייתה העובדה שהאמירה נותרה בלתי רלוונטית. יש שהתחרטו על מה שרצו לומר, יש שלפתע הבינו שהמילה אינה במקום, ויש שפשוט שכחה חמתם במשך שלושת השניות הללו, ואמירה שעמדה להם על הלשון נותרה שם מבוישת….

למסקנה ה’חדשנית’ הזו הגיעו כבר חכמינו זיכרונם לברכה, אלפי שנים לאחור. כשציוו אותנו לבלום פינו בעת חימה, הגיעו למסקנה הזו בדיוק. איך התבטא הרב שטיינמן זצוק”ל בלשון קדשו? ‘מעולם לא התנחמתי על מה שלא אמרתי’…

מילה שנאמרה, היא כמו חץ שלוח. מרגע שליחתו לאוויר העולם, אינך יודעת במי יפגע ומתי. בלשון צחות היו אומרים: ‘עדיף לסמן את המטרה קודם ששולחים את החץ, כי כשאין מטרה הוא וודאי יחטיא’…

את בוודאי נזכרת כעת באינספור המקרים שהוכיחו לך מה רב כוחה של מילה, ועד כמה, למרבה הצער, לא ניתן לעצור מילה שנאמרה. לא בכדי הודו הנסיינים כי העדיפו את השתיקה על הדיבור, לאחר מחשבה קצרה.

ואיתא במסכת מגילה (י”ח, ב’): “שתיקה בסלע, מילה בתרין”- אם תרצה לקנות הדיבור בסלע, עדיף שתקנה השתיקה בשני סלעים. שהשתיקה מעלתה כפולה מהדיבור…

הבאנו לך חומר למחשבה. מחשבה שרק אחריה תדברי.

מודה לך שבאת לדבר על זה, ולא על לא דבר….

 

 

 

לדירוג הפוסט!

1 / 5. Vote count: 1

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד