בס"ד

צרפה כליותי וליבי

ריח של טחב עמד באוויר. לא עמד, זז. כמו עכבר אפור ומבחיל שהתנחל בבית ומאיים על כולם בקיומו. אתמול הייתה רטיבות בתקרת חדר הילדים, היום התמרכז הכתם בתקרת הסלון. השתדלתי להתעלם מהריח שלא נבהל מפתיחת החלון ומכל האקונומיקה ששפכתי בכיורי המטבח. סתמתי את נחירי וטיאטאתי את הבית. נושמת אל תוכי את השקט הנדיר שמילא אותו מקיר אל קיר. שקט רך של שעה מאוחרת בלילה. של ילדים שסיימו את עמל יומם ופנו לאגור כוח, שקט של רעש תזזיתי הכולל קדיחות בלתי אפשריות ברוב שעות היום, הכאות פטיש, נפילות קרשים ומוטות ברזל ומילים גרוניות בערבית, שיצאו להפוגת לילה.

כמה קסום הוא השקט! אורח נדיר שהשכם בבוקר שוב יפנה את מקומו.

נשמתי עמוק את הריח הנורא, מכסה את ארוחת הערב בניילון נצמד. עד שאלעזר יגיע, עלול האוכל לספוג אל תוכו את הריח. התזתי מבשם בדים על המתקן לייבוש כביסה. תוהה אילו מבין חלקיקי הריח שמטיילים כעת בבית, ינצחו במערכה. העברתי ערמת מגבות אל הגיגית הכתומה שלנו וגררתי אותם אל ספת הסלון. פעם לא אהבתי לקפל כביסה. היום זו בשבילי שעת איכות מצוינת של עצמי עם עצמי. מפגש שקט עם המחשבות הקטנות של החיים, לפעמים עולות גם תפילות מתוך הגבעה שהולכת ומתפרקת לגורמים. כמו הפעם.

"התקופה הזו לא פשוטה לנו" אמרתי בשקט ושפריץ קטן לחלח לי את הריסים. "השכנים האלה, עם השיפוצים האלה שיצאו לחלוטין מכלל שליטה וסדר, העבודה הערבית שמתעלמת בבוטות מכל ההבטחות שכולנו חתמנו עליהם, הרעשים הבלתי אפשריים, הרעפים שנפלו במרפסת! הריח!!!" השפריץ בעיניים התגבר. נס שכולם ישנים. "השם, עזור לנו לשרוד את התקופה הזאת! בלי מריבות ובלי כעסים. בלי נזקים בגוף או בנפש. עזור לנו להמשיך לחייך את השכנים האלה גם כשכל כך קשה. אנחנו צריכים כוחות מיוחדים, השם, ורק אתה יודע מה עוד רובץ לנו על הלב, מלבד הצרה הזו".

הספה התרוקנה, המגבות טיילו אל הארון וניגשתי לפתוח לאלעזר את הדלת.

הוא כשל פנימה, חיוור מאי פעם ולבי נפל. "אתה מרגיש טוב? יש שינוי לרעה?" רצתי למזוג לו כוס מים. אולי קפה עדיף? אלעזר הביט בי במבט שלא הצלחתי לפענח. ראה את פני הדואגות ואמר. "פיזית – אין שינוי לרעה. אטול ידיים לארוחת ערב? נראה לי שאני רעב".

הוא לעס בשקט לחם עם סלט והחיוורון לא מש מפניו. "זו תקופה לא פשוטה, לא פשוטה בכלל" נאנח אלעזר. הסכמתי איתו. הגב שלי השתופף מכובד המשא. בפנים אכל בנו מתח נורא, ובחוץ – הבניה הבלתי אפשרית הזו. מעולם לא ידעתי עד כמה, בניה של שכנים יכולה להיות בלתי אפשרית. עד היום ההגדרה הזו הייתה שייכת בעיני, לאנשים שלא יודעים לפרגן… מי כמונו שמחים עם הרחבת הגבול של השכנים. מי כמונו יודעים עד כמה הסבל הזה הוא סבל, שלא רואים את סופו.

"הקדוש ברוך הוא החליט להעמיד אותנו בפני נסיון" אמר שוב בעלי. הוא לעס לאט לאט, כי גוש חסם לו את הגרון. "קרה היום משהו מיוחד? משהו שלא היה עד היום?" אספתי את שאריות הלחם מהשולחן. עיניו של בעלי עשו סיבוב מהיר על פני כל כתמי הטחב על התקרה, ועל המוטות שתלויים ועומדים סמוך לחלון המטבח. "קרה היום. ובבקשה אל תבררי אצלי שמות כי אני לא רוצה להכשל בלשון הרע" הוא נשך את שפתיו והסקרנות שלי בערה. הוא סיפר לי, תיאר בקול מרוסק איך פגש בכניסה לבניין את אחד השכנים 'הבונים', איך השכן הזה התנפל עליו בצעקות מחמיאות ואמר שהוא לא יודע לפרגן, ולמה הוא לא שמח ששכנים רוצים להגיע לדירה נאה שמרחיבה דעתו של אדם. איך הוא תוקע להם מקלות בגלגלים והולך להתלונן עליהם לממונים בעירייה.

נאלמתי. בעלי מעולם לא התלונן בפני ממונים בעירייה, לא דחף שום מקל בגלגלים. הוא נושך שפתיים כבר חודש שלם, עד זוב דם. ולמעט בירור קצר אצל רב השכונה, עד כמה עלינו לשתוק ולהבליג והיכן מוטלת עלינו חוברת העמידה על זכויותינו, הוא לא פעל כלום.

וכעת, מנה כזו לעת ערב! הוא המשיך ללעוס בשתיקה ואני ניסיתי לעכל את מה שעבר עליו. הייתי חייבת לדעת מה עוד נצעק שם באוזניו, עם שכנים נוספים היו נוכחים במעמד המפואר ובעיקר – מה הוא הגיב לו.

"הסברת לו שיש לו טעות? שהוא אולי בלבל אותך עם מישהו אחר? אמרת לו שאנחנו באמת באמת משתדלים לפרגן להם, אבל בתנאים הבלתי אפשריים האלה, כל הצלילות שלנו נעלמת?"

"לא הגבתי כלום" הקול של בעלי היה מרוסק, אף יותר מהפעם ההיא, שבה גילינו הכל. ההשוואה צמררה אותי. "ידעתי שאם אפתח את הפה, יצא לי משהו אחר" החיוורון על פניו העמיק. "אני אצא למרפסת, להרגע קצת" אמר. "אל תשכח להתפלל" אמרתי לו. "על הכל… זה זמן גדול". הוא יצא למרפסת ואני נשארתי לבדי במטבח. עם הכלים החלביים שמחכים לשטיפה שלי ועם המון מילים כלואות שרציתי לצעוק. אנשים!!!! האם אין גבול לרוע?

במקום המילים האלה יצאה לי צעקה אחרת, שקטה: "השם. מחר הבדיקה השישית במספר לשנה הזו. ומיד אחרי הבדיקה, אנחנו צועדים לקראת הניתוח הגדול. ואני כל כך פוחדת!!! לא כל הניתוחים מסתיימים בשלום, ועל אף שהרב פירר הרגיע אותנו ואמר, שהממצא הזה הוא שפיר, והניתוח יחסית פשוט, אני כל כך חוששת!"

פתאום נחלשו לי הידיים, הסמרטוט גלש על הרצפה, הרגשתי שהבטריה התרוקנה לי. נחתתי על הספה, חוזרת שבעה חודשים אחורה. איך הכל התחיל בחולשה כללית של בעלי, בדיקות פשוטות ורופא שמזמין אותנו למרפאה. הסיוט שגדל למימדים שחורים וגדולים והצמיח זרועות מפחידות, השבועות שלא הצלחתי לתפקד בהם, שיחות הייעוץ הארוכות וכל החבילה הזו שנקשרה היטב היטב, וברצון בעלי נותרה בגדר סוד. "התקופה הזו קשה, אבל היא תסתיים בכי טוב" אמר בעלי באופטימיות. "כל הרופאים אומרים את זה, ואני מאמין בישועת השם". הוא לא רצה להכנס לפה של אנשים, לא רצה להיות מושא לחסד ולחמלה, רק את רחמיו של השם הוא רצה. ואני הלכתי במתווה שהוא רצה, כיבדתי את רצונו וכשהכל חנק לי, למדתי לדבר עם השם. לפרוק את הכאב שהצטבר בתוכי, את המתח הנורא ובחודש האחרון – את הצרה הקשה שהשתלטה על הבניין שלנו.

מעולם לא האמנתי שאכנה שיפוצים של שכנים בכינוי צרה, אבל אחרי שרעפים נפלו אל המרפסת שלנו, הצנרת התפוצצה והבוילר שלנו הפסיק לחמם את המים, ידעתי שזו צרה צרורה.

יחד עם הנסיון נתן לנו השם כוחות מיוחדים. לבלום את הפה. לשתוק, לא להגיב ולא להתלהם ולהרגיע את הכאב שתסס בפנים בדרכים אחרות.

בעלי שב מהמרפסת והחיוורון לא היה לו עוד. הוא שקע באמירת קריאת שמע, ובצעדים תשושים התקדם למיטה.

מחר מחכה לנו יום עמוס. ההכנות לניתוח יעברו להילוך מעשי. אלף תהיות הצטופפו לי בראש. האם אצליח לשמור את הסוד גם בשלב הזה? ומי יהיה עם הילדים לאורך שעות הניתוח? מה הוא יגיד לחברותא ולראש הכולל? הרגשתי שהסוד הזה הוא טעות, וידעתי שאין סיכוי שאצליח, להניע אותו מהחלטתו הראשונית.

נרדמתי תשושה אל שנת לילה שקטה, שנקטעה מהר מדי. קונדו חפר לי אל תוך החלומות והבריח באכזריות את הלילה. נטלתי ידיים, שפשפתי עיניים. ידי לא היו מחוברות אלי לגמרי כשהלבישו את הילדים, הכינו תיקי אוכל והריצו אותם אל ההסעות. הן המשיכו לפעול מעצמן כשהכינו את תיק הנסיעה לבית החולים. זו בדיקה בסך הכל, איך ארגיש ביום שהניתוח בעצמו יגיע? לא ארגיש. כמו שעכשיו איני מרגישה. זה טוב שהלב נכנס למקפיא לעמים. הידיים פועלות ביתר יעילות. הראש חושב קדימה על הכביש. הנסיעה במונית לא אורכת זמן רב. אנחנו עוברים את שער הבידוק של בית החולים, לוחצים במעלית אל המחלקה הרצויה. הבעת פניו של הדוקטור שלווה כתמיד. צילומי כליות עם ממצאים חשודים הם דבר שהוא נפגש בהם מדי יום. "אני חושב שלא כדאי לחכות עם הניתוח" הוא המהם כשבדק שוב את הצילומים הקודמים. "ובכל זאת, נבצע בדיקת אולטרה – סאונד נוספת, כמקובל".

לא יודעת למה התכווץ לי הבטן כשהוא היה שם בתוך חדר הבדיקות, לא יודעת למה הלב שלי עדיין היה מאובן, ואפילו להתפלל לא הצליח. הרופא בדק את מסך המחשב, בחן את צילום ההדמיה. צמצם את עיניו. "הממצא התקטן משמעותית" הוא אמר אחר דקות ארוכות של אימה. "ומה זה אומר?" שאלתי בהיסטריה. "נמשיך לעקוב, בינתיים הניתוח בסימן שאלה".

סימני שאלה ליוו אותנו בצעדי ריקוד הביתה. אל רעפים שנופלים, אל ריח בלתי אפשרי של טחב, אל קונגו שדופק בעוצמה אל תוך המוח, אל נשיכת שפתיים ממושכת ושותקת, אל דמעות קטנות אל תוך הלילה, ובקשת רחמים מאבא.

בביקור הבא במרפאה, הפכו סימני השאלה לסימן קריאה ענק ומוחשי. "אין ממצא חשוד" אמר הרופא אחרי שניגב את משקפיו שלש פעמים, והזמין שלשה רופאים להתייעצות. "זהו כריש דם קטן בסך הכל. הוא נספג בעצמו ונמס".

"אין ניתוח?" שאלתי בהיסטריה.

הרופאים הביטו זה בזה. אחר כך בפניו הסמוקות של בעלי. הם הזמינו את רופא המחלקה שבדק שוב את התיק. "מר אלעזר" הוא אמר לבעלי וחיוך גדול חצה את פניו לשתיים. לא בכל יום הוא זוכה להית איש בשורה. "אתה בריא כשור, ואם אתה רוצה, אני יכול לחתום לך את זה כאן על מסמך… היה ממצא והוא איננו. לא יודע מי המיס אותו".

ידעתי שדמעות לאין סוף, שתיקה צורבת והתאפקות בלתי אפשרית, יש להם כוח להמיס.