צצצצצצצצצצצצ… זזזזזזזזזזזזזזזזזזז…..

יד עקוצה היטב התרוממה שוב בעמדת הגנה. שמיכת הפוך פתחה את פיה בצרידות מקורקרת: 'תנו קצת לישון!!! נודניקים!!!!!'

היד עצרה בחדות. רגע, מה השעה?

קפיצת צנחן מקצועית סיימה את נפילת האסימון. קרי: התחילה את המלחמה היומית. השעון מראה באדישות: 8:10.

שוב זה קורה לי.

אימא כבר בעבודה מזמן. כנראה התייאשה מקרב ההשכמה שלי. אבא בניסיונות שווא נואשים להעיר את שאר העדר. סומך על עזרתי(?!). הצילו!

השעון המעורר(?) מועף לצפרדע שברחוב במיומנות מרשימה. בוגד חסר בושה! (עוד מתנה 'איכותית ויקרה' מציבי. מחר אמצא אותו ב'הכל באגורה'!) הופס, השעון החטיא את מטרתו במילימטר קריטי. נחשו מי חטפה אותו על הנוצה המסורקת? נכון. לא יכלה מיסיס גיננדה בר- צחור, השכנה הנוצצת, לרדת אל המונית בעוד שנייה, שמא תפספס שעון יוקרתי אשר יירד אליה משמיים הישר אל נוצתה המתנפנפת מעדנות על כובעה האריסטוקרטי. בושות! מהיום אינני עוברת לידה. לא מתקרבת. גם אם כל השכנים האחרים יהגרו לאוגנדה ואבא ואימא לטורקמניסטן עם כולם ואנוכי אשאר לבד (סליחה?!) והטלפון – בכיור (תרגום: ז"ל). אני איתה גמרתי. נקודה.

המרוץ מתחיל ברגע זה (כבר דופק לי הלב על החשבון…).

משימה א': להעיר את כולם.

"שמוליק!! שמונה ורבע! שיפי, את מאחרת! שמוליק, ההסעה מצפצפת!! שיפייייי!!!!" אפס. נאדה. גורנישט.

זוג שמיכות הפוך ירדו ועלו באיטיות, זוחלות לי על העצבים. נשימות קצרות וענוגות עלו מהן. אוף.

ווליום מקסימלי בטייפ על השיר הכי מעצבן עזר רק לי – להתעצבן עוד יותר. ואילו הנערים – נותרו עמוק בארץ הממתקים או בעמק המסתורין. הלוואי עלי.

כשגם הדגדוגים ליד האוזניים השתלבו היטב בחלום, נשמע מהאזור שבו עמדתי (מי זה היה???) קול נהמה אשר הדהד מקצה העולם ועד קצהו והעיר את העכבר שחמק ממני אתמול בצהריים (בינתיים רק אותו. אימא'לה!!!).

"שמוליק ושיפי, לקום הרגע! מי שלא קם – ירגיש את ה'נעגל- וואסער' מקרוב מאד, שמעתם?" האיום הועיל כנראה, עובדה ששניהם נמצאו טובלים בקערה כחלוף שנייה בדיוק. בעיניים חצי עצומות. מה לא עושים כדי להקדים את החופש והים. טוב, בקטנה. 

העובדה שהיה עלי לשלח מעם הדלת את השכנה ה'מתעניינת' לפשר זעקות הקרב, גרמה לי למצוא בשובי לזירה את מחברת גאומטריה בתפקיד אניית מפרשים. מחר המבחן, תודה ששאלתם.

רק אחרי שנפרדתי בצער רב משארית חסכונותיי הדלים בהבטחה לכלוב ושני אוגרים (בררר…), הסכים שמוליק – הצוללן המוכשר – לצאת סוף סוף מהמים.

שיפי עדיין לא. נעלמה הילדה. לכו תדעו לאיזו מרפסת צנחה כדי להמשיך לישון.

ההסעה הזועמת קיבלה לידיה כושי רטוב וצוהל. כמעט יודע להכין שוקו לבד, כמעט… בפעם הבאה מומלץ להשגיח על השף בשבע עיניים. בעצם עדיף להכין לבד.

אופס. הכושי שכח על השולחן במטבח את הלחם הקפוא שדליתי מהמקפיא. כמה נחמד. שוב ילקק שוקולד למריחה בחדר המורים המצקצקים ויפרנס ברווח את דוקטור גבאי, רופא השיניים.

רחש לחש העיר אותי משרעפיי. "זוזי".

גוש אפרפר מזונב חצה בהיסוס את הסלון. התאבנתי אל הקיר וחייגתי ברעד 103. "חילוץ והצלה, שלום".

"בואו מהר", קרקרתי. "יש פה חיה ענקית שרודפת אחריי ומאיימת עלי. היא לכדה אותי בינה לבין הקיר. רחוב—"

צליל ניתוק מלגלג השיב לי מעם המכשיר, והשעון הבהב מן המסך באלם קול: 8:25.

במשך שישים השניות שחלפו מאז, הספקתי: למצוא לשיפי את החולצה, לגלות שהיא מקומטת עד אימה, לגהץ אותה, לקצר אותו (את המגהץ, לא את החולצה), להלביש אותה, ולשלוח את הנערה אל מקום מבטחיה במראה נהדר ומצוחצח, כשהיא חגיגית וזוהרת (רק נעלי השבת נמצאו. מתחת למגירה הכי פינתית במדף התחתון מתחת לכיור. אני זחלתי).

נותרו שתי דקות. ואני ח-יי-ב-ת להיות היום בזמן בסמינר.

ולא הכנתי מערכת.

וגם שיעורי בית בתחביר, כמובן. הלא מחקריי הוכיחו שיש לזה זמן בשפע בבוקר.

מבט מרפרף קצר על המערכת גילה לי שבשיעור הראשון מתעתדת להיכנס לכיתתנו מעדנות ומהוקצעות המורה פוגל. סגולה ליום מוצלח שתהא אחריתו מוצלחת עוד יותר. זכר תחילת השיעור הקודם צף ועלה בזיכרוני.

"האיחור הבא, הרבנית קרוידנקריץ, יפגיש אותך עם חדר המנהלת מצידו הפנימי!" קולה החד והמונוטוני של פוגל מהשיעור שעבר חדר למוחי באזעקת אמת. היא זעמה עלי, ובצדק, וזאת כי הרביתי לאחר, ולא בזבזתי ולו יום אחד ללא שימוש בפוטנציאל הגלום בחדר המאיים. כמעט פתחתי את פי לענות לה שהנני מכירה את החדר מכל צדדיו אף טוב יותר ממנה, אך חששתי פן יבולע לי (או לטופי שבפי) והיה זה סופי בהחלט.

אינני מעוניינת לשחזר את ההצלחה, באמת תודה.

איש אינו יודע מה בדיוק הזזתי ואיך. מה שברור הוא שחלקי הדפים שמילאו את שדה ראייתי היו בעבר ממש מחברות, שכנו באופן ארעי על המדף, וגם מצאו דרך לצאת משם, בעזרתי הנדיבה. עודי עומדת ואומדת עד היום הזה את המרחק בינינו. משהו כמו חצי רגל. אה, יד. אז גם מערכת לא תהיה היום.

איכשהוא  בסוף כל הסופים מצאתי את עצמי מאחורי דלת טרוקה. רועדת מקור ומאימה, ונוטפת מגשם שהחליט להפתיע. חשב שהוא הראשון שהבריק היום.

גזר דיני ללא פתק יהיה, מן הסתם, להיכנס אל הקודש פנימה. לתוך החדר הנורא השוכן ליד המזכירות. לא רוצה להיזכר מי יושבת שם. והלא כבר אמרו: לא פותחים פה לשטן. הוא לא רופא שיניים.

משהו טרטר לי בתיק. אויש, השעון המעורר הרזרבי, מוכן למקרי חרום שכיחים למדי, אם אירדם בטעות על התיק במהלך הכנת מערכת או משהו כזה. אין אמון בשעונים. נזכר עכשיו להתעורר.

מלאת מחשבות והרהורים כיאה לחרוצת הכיתה הנושאת בתואר סגנית דייקן שוויץ, שליתי משהו שנראה כי היה פעם דף ממו. נו, שיהיה.

וכך רשמתי: (בשינויי עריכה שוליים ביותר, כמו שגיאות כתיב איומות וד"ל. ב.ז.)

לכבוד המורה הנכבדה.

מילי תחי' מאחרת באשמתה הבלעדית כיוון שלא התעוררה בזמן.

מחר, אי"ה, תעלה על משכבה בשעה שפויה יותר (זו מילה מספיק בוגרת? מקווה),

ויאיר לה השחר באור אחר. מוקדם ושונה.

אור של השכמה והפנמה.

כי האור מתחיל בלילה.

החותמת באסימון נפול (זה נשמע טוב, נכון?), 

מילי.

עד כאן לפתקה טבא.

טמנתי את ההוא המעורר עמוק עמוק בבלגן שבתיק.

אולי מחר הוא יעיר אותי.

אולי.

ואולי בדרך האיר גם אתכן.

בוקר טוב!