קרוב אליך / ברכי זולדן
שקיעה מרהיבה צבעה בגוונים מלאי השראה את הרקיע הפרוש מעלי כשטיח רבגוני.
יום שישי, ערב יום הכיפורים.
כל לב יהודי רוטט עת בוא יום ה'. יום החיתום. עורג. וכוסף. וכמה.
הכותל המערבי הומה אדם.
עמדתי שם, ערב הסגר הגדול, בינות לאלפי השופכים שיח. רבבות הדופקים בתשובה.
ואני- עוד אחת כמו כולם. בת יחידה וקרובה. מתרפקת על האבנים העתיקות והכבדות. אותן הנושאות בחובן אלפיים שנות גלות וסבל. ובוכה.
יונה אחת צחורה פרשה כנף. התעופפה הרחק. נעלמת אט אט באופק הערפילי.
הרהוריי כבלו אותי אליהם כמגנט. סבבו כרשת ארוגה הדק היטב.
אין לדעת מתי נצא מהסגר. אין לדעת מה יהיה מחר. העתיד לוט בערפל, והפחד משתק.
וכמה טוב שיש על מי להישען.
מחשבותיי נשאו אותי הרחק. אל עברו השני והרחוק של המתרס. שם עומדים בנים נבוכים ומבולבלים. אבודים בתהום הנשייה. כמה אומללים הם, אלו אשר רחקו מאבא וירדו דרך המלך.
לבטח עומדים בצומת דרכים זו, ותהייתם עד מרום מגעת. 'איך ממשיכים מכאן?'
לבטח זועקים הם בדממה. סגר. מגיפה. קורונה. צרות. קשיים. שאלות.
ואינם יודעים שתשובה אחת לכל, תרתי משמע.
עודי מהרהרת באלו שלא זכו, מוסיפה דמעה או שתיים אל הסידור הסופג הכול בשתיקה מבינה, וכמו להוכיח את מחשבותיי –לכדה את עיניי צעירה ללא כיסוי ראש.
נדמית הייתה לי כעיוור המגשש באפילה. כאביון כוסף ללחם. וליבי בכה עליה.
היא הביטה כה וכה, נראתה כמהססת ואבודה. מנסה ללכת פה, אחר פוסעת שם. וכל כולה אומרת: 'הושיעו!'
שיערתי שאני יודעת מדוע.
מי לא אבוד בים הסער השוצף הזה?
מי לא מחפש אחיזה ומצוף?
ומי שאינו מחזיק בכוחות אחרונים בשובר הגלים האדיר, ודאי מכניעה הסערה את נשמתו הסוערה. אהה.
נסחפתי אחר כאבה, ולפתע הבנתי שלא בכדי לכדו עיניי את אישוניה המתרוצצים לכל עבר.
יש לי תפקיד. אולי אזכה להאיר את עיניה. להעניק לה משען ומצוף.
אבל איך עושים את זה?
אילו הייתה ניגשת אלי באמצע הכותל עוברת אורח מחויכת ושואלת לשלומי, סביר להניח שהייתי בוחרת מרצוני התוהה לעזוב את השטח…
ניסיון רב תעיות ותהיות בתחום הקרוב, הוכיח לי באין עוררין: הבא להיטהר מסייעים בידו.
וגם הבא לטהר.
מצאתי אותה פתאום עומדת לידי. מבקשת עצה. "לאן מגיעים מכאן?" הצביעה, ואני דימיתי לשמוע במילותיה שאלה ענקית. של מהות ורוח.
התעשתי במהירות והוצאתי מאמתחתי כרטיסים צבעוניים. הם תמיד מלווים אותי, בשליחות של אמת.
מבנה אבן נמוך וקרוב אל הלב, לכד את עיניה מהכרטיס. דיבר בלי מילים. הן נדלקו בבת אחת. שלהבת מקווה וביישנית החלה לרצד בהן. קבר רחל.
"את שואלת לאן מגיעים מכאן? זה בדיוק מה ששאלתי אותה אתמול. את אימא שלי ושלך. והיא הבטיחה לברר. לענות מהר. פנים מול פנים. אולי עוד היום." החרשתי. הפנים הקשוחות שלפניי השתנקו בנשימות מהירות. דומה שנפלו המחיצות.
"מיד אראה לך את הכוון אליו תפני, אחותי האהובה, אך קודם לכן אשמח להזכיר שם גם אותך, אם תסכימי כמובן."
העיניים רצדו בתשובה. שפתיים יבשות ציירו למולי חרש, משתוקקות, "רונית בת אסתר. ואל תסתכלי עלי ככה. צמתי השנה בכיפור אחרי שלושים שנה ריקניות. ועכשיו החלטתי, בזכותך. אני חוזרת הביתה. ה' שלח אותך לכאן, כמו מלאך משמיים. באתי לחפש פה היום תשובה. ומצאתי. אותך."
צעירה אחת נרגשת נפלה על כתפיי רפות. חבקתי אותה בחום. מצאתי לה תשובה.
כרטיס קטן אחד חייך לשנינו. העץ והקבר. ואימא רחל אחת שמבכה על בניה. שישובו.
♦♦♦
הסיפור הזה אמיתי לגמרי. אחד מני אלפים.
רוצה גם את להיות חלק? בשבילך בדיוק הוקם ארגון "לשם".
מוזמנת לפנות לנציגות הארגון ולקבל כלים והכוונה חיונית.
והסיפור הבא, יהיה אם ירצה ה', שלך.