האוזניות של הנייד היו תקועות לי באוזניים, בשיחה מרפרפת עם אחותי. הידיים קיצצו בצל למנה העיקרית לשבע ברכות המרכזית של ציפי, ורגל ימין הזיזה הצידה חפיסה ריקה של איגלו. חסר לי שמישהו יחליק כאן ויפול, שה’ ישמור.
בתוך כל זה תקעה לי יד קטנה פתק אל תוך העיניים. הזזתי אותן הצידה מאדי הבצל, אמרתי לאחותי רק רגע והסתכלתי על בעלת היד. “אפרת! מתי חזרת מבית הספר בכלל? לא שמתי לב שכבר אחת ועשרים! קחי לך איגלו מותק ואפילו שתיים, אני כבר מביאה לך משהו לאכול”.
“ולא ראית את הפתק, אמא” אמרה אפרת ואת העיניים שלה לא הצלחתי לראות, כי הן היו תחובות עמוק בתוך הפריזר, מגששות אחר איגלו אדום. הפתק! שטפתי את ידי מניחוח הבצל, מנמיכה את הלהבה ומתכופפת אל הרצפה ואל הפתק שהספיק להתקמט, לאסוף כמה כתמים בדרך וריח של בצל של שבע ברכות. “אסיפת הורים!” אמרתי לילדה הקטנה החנוטה בתוך חולצת תלבושת שלא הספקתי לגהץ. “כדאי שתחליפי תלבושת” הזכרתי לה בטון של ‘לא נורא אם לא תשמעי בקולי, יש דברים דחופים יותר בחיים’, משווה בלבי לרגע קטן את הטון הזה לטון הברזל שבו ביקשתי מהגדולות להחליף – ברגע זה – את מדי בית הספר לבגדים קלילים ולא קמיטים.
נו, וזה לא ההבדל היחיד בגידולן.
“בטח לא תוכלי לבוא לאסיפת הורים שלי” אמרה אפרת בהשלמה מתוך המציצות של האיגלו, העיפה מרושלות את הילקוט לפינת הסלון והלכה לה לשכב אפרקדן על הספה.
“זאת אפרת, יש לה אסיפת הורים בבית הספר” עדכנתי את רותי אחותי שמעבר לקו, מחליקה את הפתק ומתייאשת מנסיון השיקום שלו, תליתי אתו גבוה על דופן המקרר. שלא אשכח את התאריך.
“לא יודעת למה היא בטוחה שלא אבוא לאסיפת ההורים שלה”. הידיים המשיכו לקצץ את הבצל, אני חייבת לעמוד ביעדים שהצבתי לעצמי בנוגע להכנת השבע ברכות. לא יכולה ליפול אליו לא מאורגנת, כמו שנפלתי אצל רחלי. אם אני רוצה לנשום בצורה סדירה במהלך ימי השמחה, אני חייבת להלחיץ את עצמי חודשיים לפני. אפרת חזרה הביתה? לא נורא שתנוח קצת על הספה. אם אפסיק עכשיו באמצע יגדלו הסיכויים שאשכח מהמשימה. “ככה זה עם בנות זקונים” נאנחה אחותי בהשלמה. “ביננו היא בטח צודקת. תבדקי בלוח, תיכף תמצאי איזו חתונה או אירוסין או בר מצווה מחוץ לעיר שאת חייבת לנסוע אליה, כדי לא להסתבך בקשרים עם מחותנים או בני משפחה אחרים…”.
חייכתי אירונית. לא ניגשתי אל הלוח לבדוק מהסיבה הפשוטה שאין לי לוח. רק אתמול גזרה אותו אפרת לפיסות פיסות, שולה מתוכו את אותיות האלף בית לפי הסדר. ואני בעייפותי, לא אמרתי לה כלום, שמחה בסתר לבי בתעסוקה הלא מאד מזיקה שהיא מצאה לעצמה.
“בכל אופן, אין לה אמון במערכת” אמרתי אל תוך אדי הבצל, נותנת להם להרטיב את עיני. עכשיו זו כבר לא רק עייפות מעומס החיים ולא רק אדי הבצל. “דברי אתה על זה” המליצה לי רותי. אמרתי לה שהיא צודקת וניתקתי מיד את הטלפון. את זמן האידוי הזה אני יכולה לנצל בשיחה עם אפרת. מתי דיברתי אתה בכלל בפעם האחרונה.
“אפרת!” קראתי אל תוך השקט של הסלון. מציצה אליו. רגליה של אפרת היו מורמות בקצה הספה מעשה נערה עייפה מאד, והיא דפדפה בספר ילדים.
“מה!” אפרת לא הרימה עיניים מהספר.
“אני רוצה לדבר איתך!” אפרת קפצה מהספה ומיהרה אל המטבח, מבוהלת מאד. “זה עונש?” היא שאלה בפרצוף מתוק ואני התכופפתי לנשק אותה. היא ניגבה את הלחי הלחה שלה והתקרבה אלי לאט. ריבונו של עולם, ממני הילדה כל כך חוששת? אולי היא עשתה משהו רע בבית הספר?
“אני סתם רוצה לדבר איתך, תוך כדי שאני מכינה כאן מנה לשבע ברכות של ציפי” אמרתי לילדה והזמנתי אותה קרוב אלי. “אה, ידעתי שאת מכינה משהו לדברים של ציפי” אפרת אמרה והקול שלה היה מאוכזב או עצוב או אדיש או הכל ביחד. “אולי בערב תעזרי לי לקפל מפיונים” אמרתי לה, נזכרת במשימה יומית נוספת שתכננתי להיום. “אני לא יודעת לקפל מדויק” אפרת הרימה כתף סרבנית. “בטח כשאלך לישון את תפרקי את הכל ותקפלי מחדש”. הסתכלתי עמוק לעיניים של אפרת, מנסה להזכיר לה שכך לא מדברים לאמא, גם אם היא מאד עמוסה ועייפה ואין לה מספיק פניות אליך. הסתכלתי ולא אמרתי כלום, מסכנה, הילדה סובלת מספיק.
“את יודעת שעוד חודשיים החתונה של ציפי” ניסיתי לעודד אותה. “ואנחנו נשכור לך שמלה הכי יפה והכי מפוארת, עם תחתית מנפחת ענקית. כולם יראו שאת אחות של הכלה”.
“גם הילדות של רחלי ילבשו את השמלה הזאת, יחשבו שגם הן אחיות של הכלה. אז מה, זה לא אכפת לי” אפרת לא השאירה לי פתח כניסה. “בטח גם ביום של האסיפת הורים לא יהיה לך זמן, כי את תכיני ברווזים לשבע ברכות של ציפי, כמו שהכנת אצל רחלי. כולם אמרו שזה היה טעים”. חיוך מתוק הבליט את הגומה בלחי ימין שלה. למרות הכל, היא מחייכת.
“את כל הדברים החשובים לשבע ברכות ולחתונה אני אעשה בכל הימים והלילות האחרים” אמרתי לאפרת בקול חגיגי. “וביום של אסיפת ההורים שלך, אני עוזבת הכל והולכת לבית הספר, לדבר עם המורה…” איך, רבון העולם, איך קוראים למורה של אפרת? “למורה גרינוולד” אפרת מיהרה להוציא אותי מהסבך, ומשהו נדלק בעיניים שלה. “אז תבואי לאסיפת הורים שלי, על בטוח?” היא ביקשה לוודא ועיניה תחינה. “בטוח שלא יהיה לך חתונה פתאום או טלפון חשוב עם האולם או הפרחים או השמלת כלה?”
“בטוח בטוח, בעזרת ה'” הבטחתי לה, מכסה את סיר הבצלים ושולפת מהמקרר את סיר המרק מאתמול, קמח מצה, ביצים ותבלינים כדי להכין כופתאות מהירות. עוד מעט חוזרות המתבגרות והן רעבות כמו עדר פילים.
“את תראי את הקישוט כתה שהמורה גרינוולד הכינה איתנו” פטפטה אפרת אל תוך אוזני שנדדו פתאום למחוזות אחרים. בלי לשים לב המחשבות שלי כבר היו אצל התופרת שעוד לא סגרה אתנו על בד לאויפרויף, ועל בעל האולם לשבת שבע ברכות שעוד לא שלח אישור סופי.
ואתמול גיליתי רכבת בגרביים של ציפי. אני חייבת לבדוק את מצב שאר זוגות הגרביים ולהריץ אותה לחדש את המלאי, חסר לי שתפגוש את המל”גות שלה בדרך ללמודים.
“את הפסים בבורדו אני עשיתי, כשתהיי שם, תראי איזה ישר גזרתי” סיכמה אפרת את השיחה החד צדדית שלנו ואני רק הנהנתי סהרורית בראשי הדואב ומזגתי לה צלחת מרק.
ברגע הבא טפטפו הגדולות פנימה, משפריצות חוויות וספורים וכמה הן שפוכות, שפוכות מעייפות עד שהן לא מחזיקות מעמד וחייבות תנומה עד הערב.
שפכתי להן כופתאות אל תוך הצלחות וביקשתי מטבח מסודר ונקי לפני שתלכנה לנוח, והלכתי לנוח בעצמי.
כשרגל שמאל עוד התנופפה באוויר שקעתי בשינה עמוקה, ובשנתי אני יושבת על קרוסלה שמסתחררת על מאה ועשרים קמ”ש. בקרוסלה יושבים איתי ציפי והמחותנת, והצלם והפרחים והתופרת והתחתיות והחישוקים ורחלי והילדות שלה וגרביים בצבע רגל בלי שום רכבת וסירים מלאים בבצל מאודה ותבניות עם רוטב וברווזים שטים ומחוץ לקרוסלה הזו ילדה קטנה ומתנשפת, ידיה הקטנות מחזיקות בהיסטריה בגדר הקרוסלה ומנסות להאט את הקצב.
“א מ אאאאאא!” צועק הקול הקטן שנבלע בתוך מיקסר הקולות בקרוסלה. “א מ אאאאאאא!” הקול הזה הולך ומתרסק מתחת לסיבובים. “תזכרי את האסיפת הורים שלי, כן?”
מעבר לקרוסלה הייתה המורה שלה בפאה הקצוצה של המנהלת ופניה חמורות סבר. “מתי, גברת אמא של אפרת. מתי ישבת איתה לאחרונה על שיעורי בית? מתי ערכת לה בדיקת ילקוט? הילדה מוזנחת לחלוטין. העפרונות שלה נמצאו בלתי מחודדים, וכשאין משננים קריאה, הדיסלקציה היא בלתי נמנעת”.
התעוררתי מיוזעת אל תוך חדר ערפילי שהחל להתעטף בדמדומי ערב. הבטתי מבוהלת בשעון. כשרחלי וציפי ושאר הגדולות היו בגילה, הן היו כבר מקולחות ואחרי ארוחת ערב. “אפרת?” קראתי לה בגרון ניחר. הצלעות כאבו לי, המצפון שלח זרועות ארוכות, אדומות וצורבות לכל האיברים שלי.
אחרי הקריאה החמישית אפרת הופיעה בפתח החדר. סתורת שיער, עדיין בחולצת התלבושת הקמוטה. כאילו התעוררה מתוך חלום. “מה את עושה עכשיו?” שאלתי אותה. “הסתכלתי בתמונות של הספר שהמורה נתנה לנו לקרוא, וגם צבעתי אותן”.
“התמונות האלה הן יפות?” שאלתי אותה, שומרת בכוח על מחשבותיי שלא תתפזרנה. השיער המבולגן של אפרת הנהן. “את לא רעבה?” שאלתי אותה שאלה מטופשת, מביטה שוב בשעון ומתחלחלת. “למה את רק מסתכלת בתמונות של הספר ולא קוראת את המילים?” הפרצוף הקטן התכרכם. “לקרוא זה קשה” היא אמרה. “האותיות כל הזמן בורחות לי”. אויש. אז החלום מגשים את עצמו לדעת. שלפתי את עצמי מהמיטה, נכנסתי אל נעלי הבית ונתתי לה יד, בכל הדרך למטבח. “אני רוצה שתאכלי ארוחת ערב” אמרתי לה. “אחר כך תתקלחי מהר מהר ואחר כך, אולי אחר כך אנחנו נראה את הספר שהמורה נתנה לך. מה אני אכין לך לארוחת ערב? הביצים נגמרו אני רואה”.
“אני רוצה לחם עם שוקולד, וסוכריות” אמרה אפרת והטלפון בדיוק צלצל. רותי הייתה על הקו ואמרה שזה דחוף, אז מרחתי שכבה נדיבה של שוקולד ובזקתי סוכריות מלמעלה. מי קנה אותן בכלל, והגשתי לאפרת. “אני יוצאת עכשיו לניחום אבלים אצל מילכה, יש הסעה מאורגנת” אמרה לי רותי ונזכרתי בבת אחת, שכבר בבוקר נרשמתי להסעה הזו. כבר לא יכולה לומר לא. “תהיי בכיכר עוד רבע שעה, כן?”
הנהנתי, מביטה בצער על אפרת שנגסה ברעב בפרוסת הלחם עם שוקולד. “אני חייבת לצאת” אמרתי לדבורי שהייתה שקועה באחד מאלפי עיסוקיה. “תקחו אחריות על אפרת, בנות. שתתקלח מיד אחרי האוכל, ותבדקו איתה את הילקוט, היא עוד לא עשתה היום שיעורי בית בקריאה”.
כשחזרתי הביתה אפרת הייתה שקועה בשינה עמוקה. היא אפילו חייכה בשנתה, למרות שלא אני זו שהשכבתי אותה, מי מדבר על סיפור לפני השינה.
–
אפרת לא נתנה לי לשכוח את היום הגדול. היא חזרה חגיגית וסיפרה על ההפתעה שהכינה לי ועל הקוקה קולה האדומה שהמורה קנתה לכבוד האמהות שמחכות יפה בחוץ, עד שיגיע התור שלהן להכנס לדבר עם המורה.
בשעה שבע אפרת כבר הייתה מקולחת, אחרי ארוחת ערב. רפרפתי איתה במחברות, חידדתי לה עפרונות, נשיקת לילה טוב ויצאתי החוצה, אל אוויר הלילה הטרי. נטמעת בתוך עשרות אמהות צעירות ונרגשות שילדת האלף שלהן עומדת בראש מעייניהן. האם גם אני הייתי פעם כזו, לפני שעליתי אל הקרוסלה הגדולה?
–
המורה שמעבר לשולחן יכולה הייתה להיות הבת שלי, לפי הגיל הכרונולוגי, ובכל זאת הייתה לי יראת כבוד כלפיה ופרפרים קלים בבטן.
“אפרת היא ילדה מקסימה וחריפת שכל עם פוטנציאל לימודי אדיר” היא התחילה בדברי שבח כדי לדחות את גזירת ה’אבל’.
“עם הקריאה קצת קשה לה… אפשר לומר שהיא עומדת במקום מאז תחילת השנה. האמת שפעמיים שלחתי לך פתק, שבו הסברתי את חשיבות שינון הקריאה בכתה א’. האם ראית את הפתקים האלה?”
הנהנתי לשלילה ואחר כך לחיוב. האמת היא, שהיו עוד מקרים שבהם אפרת תקעה לי פתקים אל תוך העיניים, באמצע הדברים הכי בוערים של החיים. אולי הם נפלו על רצפת המטבח, אולי הוכתמו ואולי נבלעו שם מתחת לשטיח.
“את צודקת מאד” אמרתי לצעירה שמולי. “אפרת קצת נפלה לי בין הכסאות, את יודעת… חיתנו לפני חודשיים ועוד חודשיים מחתנים עוד אחת… החיים הם עמוסים”.
המורה הנהנה באמפטיה. “מסכנה אפרת” דמעות עלו לי לעיניים. “מה היא אשמה שהיא נולדה אחרונה. אני חייבת להקדיש לה זמן יש מאין. אני… אשמח לתזכורות מצדך, המורה גרינוולד. זה לא פשוט להיות בת זקונים”.
“זה באמת לא פשוט” הצעירה הנהנה וחכמת חיים ריצדה בקצה אישוניה. הבנה שקטה נשבה בינינו לרגע, משמיעה לאוזני את דפיקותיהן חסרות הסבלנות של האמהות שמעבר לדלת.
“בימים האחרונים, המצפון מאיים לטרוף אותי חיים” אמרתי לה פתאום בגילוי לב מפתיע. “באמת שאני רוצה להשקיע בה ולהקדיש לה זמן, אבל תמיד כשאני מתחילה לעשות את זה, כל העולם צריך אותי ואני מתפזרת לכל רוח. אני לא יודעת מה יצא ממנה. איך היא תבנה את עצמה ותצא אל החיים. באמת שאני לא יודעת” ייאוש אפור וקר עטף אותי, כשישבתי מולה כמו קשישה עצובה וכפופה.
המורה הבליעה חיוך קטן. “עכשיו קל לי יותר להבין את אמא שלי” היא אמרה. “למרות שמעולם לא כעסתי עליה… יש מי שבוחר עבורנו היכן ומתי להיוולד. גם אני הייתי בת זקונים, אז מה”.
אז מה. חייכו אליה המילים של המורה, כשקמתי מעודדת מהכסא. מבטיחה למורה ולעצמי שאנסה בכל זאת, ממחר.
להזיז את מליון ההסחות של העולם, לשבת עם אפרת ולהיות, לחצי שעה, רק אמא לילדה בכתה א’.
