שבור כנף
"הכנפיים מוכנות, איקרוס", חייך דאדלוס בעייפות והעניק לבנו את כנפי השעווה הצהבהבות. סוף סוף יכולים הם להימלט מן השבי.
"רק אל תקרב יותר מדי אל השמש, בני. הכנפיים יכולות להינזק ואתה תיפול. נפילה כזו היא מוות, יקירי. ובזאת איננו רוצים להסתכן, הלא כך?"
"אכן, אבי", חגר הבן את הכנפיים וחייך בביטחון, "הכל יהיה בסדר".
אבל לא הכל היה בסדר. כי איקרוס הפזיז נדהם מהשחקים, מן המרחבים והדרור ושכח מעצת אביו.
ממשיך לנסוק מעלה עוד ועוד, חירש לתחינותיו של אביו שישוב, שינמיך. מסוחרר מהאוויר הצלול הוא עלה והגביה עד שכנפי השעווה התחממו מן השמש ונמסו.
איקרוס הצעיר מצא את מותו במצולות הים לאחר צלילה מהירה וקטלנית. משאיר את אביו הגאון לבדו, מבכה על ילדו שהלך בסכלותו.
גם אני, כאיקרוס, מצאתי את עצמי נוחת למצולות. נלחמתי בכל כוחי נגד הנחיתה, אך היא הייתה מהירה וחדה מדי. כנפי השעווה שלי הפכו לנוזל, כספי ההשקעה שלי נעלמו. התרוששתי. בדיוק כשהייתי קרוב כל כך אל השמש, אל פסגת ההצלחה. הרווחים היו עצומים כל כך, שהסתחררתי. נותן לעצמי לנסוק עוד ועוד בשמי ההשקעות.
הרבה אנשים נופלים מנדל"ן, ידעתי את זה. העסקים אינם בטוחים ואנשים רעים מנצלים אותם. אבל אצלי זה לא היה ככה. או יותר נכון – לא היה אמור להיות ככה. בדקנו היטב לפני שנכנסנו לעניין, הכל היה מאה אחוז כשר. אבל כל קבלן יכול פתאום לפשוט את הרגל, וכל אברך שהשקיע יכול להיקלע למשבר כלכלי נורא. וגם אני.
החובות שהייתי אמור להשיב ממקום בלתי ידוע הסתכמו בתשע ספרות, אפס, אפס, אפס. כל כך הרבה אפסים עד שחשתי בעצמי כמו עוד אפס אחד ברשימה. והכי נורא זה שידעתי מי הוא האחראי לכל זה. שידעתי שאם לא הייתי מסתחרר והייתי מקשיב לסובבים אותי – לא הייתי נופל. לא ככה, בכל אופן.
"שנינו אשמים באותה מידה", ניסתה מרים, רעייתי, לשכנע. אך אני חושש שהניסיון נועד להרגיע את עצמה, את הכעס עליי שבגללי היא נתונה במצב הזה, ועוד עם חמישה פיצקלע'ך שדורשים כל כך הרבה הוצאות. התחלתי לעבוד. מנהל מכירות בחנות מכשירי כתיבה. שם נאה לאחד שנוסע בכל העיר ופורק סחורה במוסדות. גם רעייתי לקחה עבודות גרפיקה לשעות אחר הצהריים, בזמן שהיא לא בבית הספר, מלמדת. אחר כך היא התחילה גם לתפור, והפסיקה לישון.
"שישה ארגזים, איפה להניח?" התנשמתי, מניח את הארגז הכבד לרגליי.
"יישר כוח!" פניו של המנהל הזקן קורנות, מלאות שמחה טהורה, שונות כל כך מאלו שלי. "כאן, כאן. במשרד. צריך עזרה?"
"לא, אדוני המנהל. זו העבודה שלי", כאילו שהיה מצליח להתמודד עם משקל של שלושים קלסרים…
הרמתי את הארגז, מעט יותר בקלילות מקודם. בכל זאת, נחמד שיש מישהו שאכפת לו ממך.
"כוס תה?" שאל המנהל כשהנחתי את הארגז האחרון. "או שאולי אתה רוצה משהו קר דווקא? אחרי הסחיבה?"
התכוונתי לומר שלא, תודה. אבל בתנועה אוטומטית נשלחו עיניי אל השעון וגיליתי שיש לי כמה דקות. לא רציתי להישאר בתלמוד תורה, להיות נזקק לרחמים. אבל המנהל ראה במבט שלי בשעון ובכך שלא אמרתי מיד שאני ממהר – תשובה חיובית, והתחיל לגרור אותי אל חדר המורים.
"הייתי היום בתלמוד תורה 'עץ הזית'", ערבבתי את גרגירי הקפה עם המים החמים. "פגשתי שם את המנהל, איש מיוחד".
"במה זה מתבטא?" התעניינה מרים.
"לא הייתי חושב עליו שהוא איבד שני ילדים", הנחתי מולה את הכוס הלוהטת, המרירה. "זה נודע לי תוך כדי שיחה איתו. אי אפשר להאמין על הבן אדם. הוא כל כך שמח! הרגשתי שהשמחה הזו מדבקת אותי. הכל לידו נראה כל כך פשוט, כל כך טפל".
היא לא אמרה כלום, אבל תשע שנות נישואין הופכות את המילים למיותרות לפעמים. יכולתי לראות את המחשבות מתרוצצות במוחה; תוהות האם הכל, אבל ממש הכל, נהיה טפל. ועל כך לא הייתה לי תשובה. עדיין לא.
כך המשכתי להגיע מדי פעם לתלמוד תורה ההוא, יושב עם המנהל לכוס תה או קפה כשיש לי זמן, ומשוחח על דא ועל הא.
"יש לי שתי יחידות דיור", סיפר הרב בקר, המנהל, כשהגעתי שוב. הפעם עם שני ארגזים, קלים. "קניתי את הראשונה כשהיה הבכור שלי, משה, בן חמש עשרה. רצינו לתת לו אותה כשיינשא, אבל לא הספקנו. הוא ויאיר נהרגו בתאונה". אנחה קרעה את לבבו. וכהרף עין – כמו מעולם לא היה – נעלם הכאב מפניו, מפנה מקום לחיוך התמידי.
"כשהיה משה אמור להיות בן עשרים, כמעט שנתיים אחרי התאונה, לא היינו מסוגלים להמשיך להשכיר את הדירה. את המקום שהיה אמור לאכלס את הילד שלנו ואת אשתו הצעירה. לא ידענו מה לעשות, אז הלכתי לרב", חיוכו השתנה פתאום; הופך לטהור יותר, אמיתי יותר, "והוא אמר שנמשיך להשכיר אותה. במחיר מוזל לאנשים שאין להם". לאנשים כמוני. לא יכולתי שלא להבין פתאום מדוע סופר הסיפור. מאיזשהו מקור גילה הרב בקר שאני מרושש לגמרי, איזה מרושש? הרבה הרבה יותר מזה, והוא מציע לי את הדירה שלו. בזול. כמעט קמתי במחאה, כשהבנתי שיש המשך לסיפור.
"אחרי שלוש שנים, קנינו את הדירה השנייה. הדירה ליאיר; לעילוי נשמתו. לא היה לנו מה לעשות עם הכסף שבבנק. ילדים לא נותרו לנו, שנוציא עליהם רק בשמחות. לכן הוצאנו בשביל הנשמות שלהם, מקווים שלאחרים יהיו שמחות. אבל עכשיו…" קולו הצטרד. אולי מהדיבור הממושך, אולי ממשהו אחר.
"אבל עכשיו אני כבר אדם זקן. אין לי כוח לדאוג לכל הפרטים הקטנים שנלווים להחזקת דירה. במיוחד לא עכשיו, כשהחוזים עומדים להיגמר והדיירים עוזבים".
"את מבינה?" שוב הייתי בבית, מול כוס קפה שמצטננת לאיטה. "הרב בקר אמר שמיד שהוא ראה אותי הוא ידע שאני אתאים". ידעתי שאני מתרגש כמו ילד קטן שהמנהל אמר עליו שהוא אחראי, אבל בכל זאת…
"הוא לא ידע מה לעשות עם הדירות האלה. הם אפילו חשבו למכור אותן סוף סוף. אבל האישה לא רצתה. את יודעת, הזכות…"
"כן." אישרה מרים, בטח יודעת. לו רק היינו יכולים לעמוד בהוצאות הזכות הזו… אז זהו, שאנחנו יכולים!
"ואז הוא הציע שנגור בדירה אחת, בתור תשלום שהוא לא יכול לתת לנו, ולדאוג לשנייה – להשיג שוכרים והכל מסביב". זה היה יותר משיכולתי לחלום. קורת גג! דירה קטנה אומנם, חדר אחד פחות ממה שהיינו רגילים. אבל בכל זאת – דירה, בלי לשלם!!!
חודש לאחר מכן כבר היינו שם, אחרי שמצאתי דייר לדירה הקטנה יותר, של יאיר. הייתי מאושר. עול גדול ירד מכתפיי, והרבה יותר מזה – הרב בקר נתן לי תחושה של מציל, של צדיק.
שש שנים זכינו לחיות בקרבתם של בני הזוג בקר. שש שנים שבהם נולדו לנו עוד שני ילדים נהדרים: בת, ובן שנקרא בשם יאיר; גם על שם סבא רחוק שמצאנו וגם על שם יאיר בקר זכרונו לברכה. את הדירה שבה גרנו הספקנו לשפץ בשש השנים הללו, מתאימים אותה לממדיה החדשים של המשפחה. שש שנים שבהם הפכו ילדיי לנכדיהם הלא רשמיים של בני הזוג בקר, ויעיד על כך המקרה שקרה: יום אחד הגיע אלי נתן שלי בדמעות וסיפר שחבר בכיתה טען שהוא שקרן. וכל כך למה? נתן סיפר בכיתה שהמנהל הוא סבא שלו, ואביו של הילד אמר לו שלמנהל בקר אין נכדים. אילו עיניים תלה בי הקטן כשהסברתי לו שהאבא הזה בעצם צודק, אבל לא ממש. כי אנחנו אימצנו את המנהל כסבא, או שהוא אימץ אותנו…
פטירתו של הרב לא נחתה עלינו בפתאומיות. חודשים של חולי קדמו לכך, אבל עדיין, עבורי הוא היה כמו אב, ולעולם אי אפשר להתכונן למותו של אבא.
כשקמה גברת בקר מהשבעה, בודדה יותר מאי פעם, היא ביקשה שנמשיך בפעילות החסד. טוענת שהפנסיה דואגת לה די ודמי השכירות של הדירה הקטנה מכסים את המעט שצריכה אישה בודדה. הסכמנו. לא הייתה לנו שאלה בכלל. הפעילות למען אחרים סייעה לנו יותר מאשר לכל אחד אחר בעולם. לא פעם מצאתי את עצמי הוגה בנכונות המשפט: "יותר משעושה בעל הבית עם העני עושה העני עם בעל הבית"; ואני – אפילו בעל הבית לא הייתי. גם מרים אמרה פעם שההסדר הזה מעניק לנו את האפשרות לעשות משהו למען הזולת, שלא בטוח שהיינו מצליחים לשמר בתוך האוטוסטרדה של החובות שהיינו אמורים לשלם. אני הסכמתי איתה בכל לב. מי ייתן ונדע תמיד להיות מצד הנותנים, גם כשאין לנו מה לתת.
גברת בקר אומנם טענה שהילדים שלנו הם התרופה הטובה ביותר בשבילה, ובאמת השתדלנו להיות איתה עד הסוף; אבל תשעה חודשים אחרי שקמה מהשבעה היא עזבה אותנו לטובת בעלה, חוזרת לפגוש בו בישיבה של מעלה. מותירה אותנו עם שלוש דירות שאינן שלנו, ועורך דין שמבקש ממני וממרים לסור למשרדו המפואר ולשמוע את הכתוב בצוואה.
לא ציפינו לכלום. היינו האנשים היחידים שהיו באמת קרובים לזוג המבוגר בשנותיו האחרונות, ככה שהדבר הטבעי ביותר היה גם לדאוג לעיזבונם.
שום דבר לא הכין אותנו למה שחיכה לנו במשרד.
"ראובן יקירי", הקריא עורך הדין את מילותיו של הרב בקר, קולו היבש-מה אינו מכסה על האהבה אותה הכניס הרב לדברים. "איני יודע עדיין מתי יהיה היום בו ניפרד, בתקווה ותפילה שיום זה לא יקדים לבוא; אך אני זוכר היטב את היום בו ראיתי אותך לראשונה. עצוב, כואב, אכול. והכרתי אותך.
לא, לא הכרתי את מרדכי סגל. הכרתי את הרגשות שלך, התחושות. הכרתי את האובדן.
אתה כבר יודע שאת שני בניי איבדתי. כל עולמי אבד באותו ערב נורא. כל חיי. הייתי אבוד. לא ידעתי איך להמשיך את היום, לא רציתי לקום לעוד בוקר שמם ושקט, ריק.
ולא היה מי שיעזור לי.
שנתיים הייתי שקוע בתוך המרה השחורה. לא ראיתי שום קרן אור, וכל רצוני היה להצטרף אל בניי האהובים. גיטה רעייתי הייתה חזקה ממני. היא תמיד ניסתה להעלות אותי, אף שהכאב היה נחלתה בדיוק כשם שהיה שלי. ואז, ביום הולדתו של משה, היא החליטה שלא תיתן לי לשקוע עוד. היא הודיעה לי שהדירה על אחריותי ועלי למצוא דייר שבאמת צריך אותה.
ופתאום ראיתי שהעולם לא נגמר. הצורך לתקשר עם אנשים, להתעניין, להראות את הדירה ולעשות משהו לעילוי נשמת הילד שלי, הוציא אותי מהדיכאון.
ופתאום, שנים אחר כך, אני רואה שוב את עצמי. בך. וידעתי שאני חייב לעזור לך.
הרעיון לתת לך את ה'תרופה' שלי הגיע גם כן ממנה. אני כבר זקנתי בזמן הזה, וכבר לא הייתי צריך יותר את העזרה הזו. שוקמתי, חייתי, שבתי. ואתה – היית צריך.
אין יום שאיני מודה על ההחלטה הזו. קיבלתי ממנה כל כך הרבה, שכבר לא היה מדובר רק בנתינה. עשית עבורי כל כך הרבה; הפכת להיות כבני, חבשת את הפצע הפעור שלעולם לא נרפא, תחת בניי שאליהם אצטרף כשתקרא את המכתב הזה.
אני אוהב אותך, ראובן שלי, ועל כן בחרתי להעניק לך את הדירות שלי. את שלושתן. המשך לעשות בהן את מה שעשינו עד כה. תן אותן למי שצריך, הפוך אותן לתרופה, למרפא למי שצריך. כי אתה, בני, ניצלת כבר. המשך בדרך הזו. תן. וה' ייתן לך. ואפילו אם ייתן חצי ממה שנתן לי ברחמיו – האמן לי, זה יהיה שווה.
יצאנו אל הרחוב, נושמים מחדש את האוויר. שבע שנים אחרי שעשינו זאת בפעם האחרונה. הבטתי אל השמש המתחילה בשקיעתה, והרשיתי לעצמי לחייך אליה.
"אני עוד אעלה", לחשתי בלי קול, "אדאה ואטפס". אבל עכשיו ידעתי, ידעתי שהיא מסוכנת לי, שמש ההצלחה המדומה. ושלא כמו איקרוס – לי ניתנה הזדמנות שנייה, ואפשרות לתקן.
מגע קליל כנוצה דגדג את גבי, כשפרסתי את כנפיי בניצחון. יודע סוף סוף מה הן הכנפיים האמתיות. מהו האושר שילווה אותי וירים אותי יותר מכל, הרחק מהזוהר המסנוור.
