שבת בתחרות/ ג. ברקן

שבת בתחרות/ ג. ברקן

“נלך?” שאלתי, בערך בפעם האלף.

ידעתי שתומר לא יענה. הוא הפסיק לעשות את זה אחרי שהבין שאני לא באמת שואלת אותו אלא את עצמי. נלך, לא נלך, מה זה משנה. העיקר שתהיי מרוצה.

זה מה שהוא חשב, זה מה שהוא טען. והלוואי שזה היה כזה פשוט. אבל מאיפה לי לדעת איך אני אהיה מרוצה?

בסוף החלטתי שכן. ידעתי שאם לא אלך אצטער על כך כל החיים. ואם כן – מקסימום יהיה לנו על מה להתבדח.

“שבת שלום” בירכה יהודית והרימה את עיניה, חיוכה זוהר לאור הנרות.

“שבת שלום” השבתי, תוהה כמה אנשים יחפשו אותי במהלך השבת ולא יבינו לאן נעלמתי

“שבת שלום” חייכו שלושת הילדים שלה והסתלקו בשקט, נותנים לנו את הזמן והשקט לדבר. אז דיברנו, היה לנו משהו טוב יותר לעשות?

יהודית התגלתה כאישה שבהחלט נעים לדבר איתה. היא לא דחפה אותי לפינה ולא הוכיחה אותי על בורותי. וכשנכנס תומר עם המארח שלנו, אפשר לומר שדי הופתעתי כמה מהר עבר הזמן.

“דווקא היה טוב” סיכם תומר עשרים וחמש שעות לאחר מכן, כשכבר היינו בדרכנו חזור אל הבית

“כן, סתם התלבטתי כל כך הרבה” התרווחתי על מושבי

“אולי נעשה את זה עוד פעם” .

“ואולי…”

“לא” קולו היה נחרץ “פעם אחת זה לא היה נורא, אפילו נחמד. אבל לבד? רק שנינו? אנחנו לא נעמוד בזה. תחשבי על כל החדשות שישדרו, על התוכניות האהובות עלייך. נראה לך שתצליחי לשרוד את זה עוד שבת שלימה? חברות שיתקשרו, ארוחת שישי עם אמא שלך או שלי…  והטיולים שאנחנו הולכים לפעמים, הים. מתי עוד יש לנו זמן לדברים האלה? שבת זה יום חופש.”

“נכון.” הסכמתי. ברור, מה חשבתי לעצמי?

השבוע עבר כשאני בטוחה לגמרי שתומר צודק, שאנחנו לא נצליח. אבל ביום שישי החלטתי פתאום שאולי כן.

“תחשוב על זה” אמרתי, כאילו לא עברו חמישה ימים מאז הפעם האחרונה שדיברנו על זה “הרי זה לא באמת חופש, נכון? בשבוע שעבר לא היינו צריכים לדאוג לכלום. מה עשינו בסך הכל? ישנו ואכלנו? קצת הלכת להתפלל? לדעתי, זה החופש האמיתי!”

“יודעת מה?” הוא נכנע “עכשיו אני הולך לקנות אוכל וכל מה שצריך לשבת ונראה אם תצליחי לעמוד בזה”

“ואתה?” שאלתי “תנסה גם?”

“תחרות” קבע תומר “ואני אומר לך – את תישברי ראשונה.”

שבוע אחרי קנה לי תומר פמוטי קריסטל “על הניצחון של שתינו” הודה בחיוך. אף אחד לא הפסיד, שנינו זכינו לעבור שבת שלימה בלי לגעת בטלפון או בכל מכשיר חשמלי אחר.

שנינו חפשנו בצורה היפה ביותר והאמתית ביותר שיכולה להיות.

ומאז רק המשכנו להתקדם.

עד אז תומר עבד, גם בשבתות: שבת כן, שבת לא. הרוויח אלפיים ₪ לשבת עבודה, בחשבון פשוט: ארבעת אלפים תוספת חודשית.

באותו מוצ”ש ראיתי את תומר עושה חושבים. הוא בדק הוצאות, הכנסות, עובר ושב. לשווא.

“משהו כאן מאד לא הגיוני!” אמר, ועבר על הכל בפעם השלישית. “ההגיון הקר אומר, שהיינו צריכים לראות כאן מינוס ארבעת אלפים. אני לא רואה אותו!”

היום אנו יודעים, שעם שבת אין הגיון קר. יש לב יהודי והוא חם. ויש שבת שהיא מקור הברכה. בדוק!

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד