שותפות
"את עגלת הציוד הזאת צריך להעביר למחסן" אמרה דבי מעם הדלפק, "את עגלת הציוד, להעביר למחסן" חזרה על דבריה כמו תקליט. שתי האחיות הסתובבו אליה לשבריר שנייה, אחר המשיכו הלאה, שותקות וממהרות, מאד. "יש קריאה בחדר שלושים ואחת" התנצלה קרן והחישה את צעדיה במסדרון הנקי. "את רואה שגם אני עסוקה" סיננה מילכה מבין שפתיה החשוקות ואצה לה הלאה, עד שנעלמה באחד מעיקולי המסדרון. לדבי לא נותרה ברירה, כי אם לעזוב את ערמת התיקיות, להסיט אותה לכיוון אחד המדפים, לקום ממקומה שמאחורי הדלפק, ולגשת בעצמה, כמו אחרונת אנשי התחזוקה, אל מחסן הציוד.
האמת שאפשר להבין אותן. ככה זה כשאת עובדת במשרה שוחקת כזו, מטפלת במקרים לא קלים בכלל במשך שעות ארוכות, תמורת שכר מינימום ומינימום יחס מוקיר.
יחס. ממי את מצפה שיוקיר את הצוות? מהחוסים, שנמצאים במלחמת הישרדות יומיומית? מבני משפחתם, שמנסים להרים ראש בין הגלים השוצפים? ממנהלת המוסד, ג'ורג'ט שלומון? נו באמת, זו האשה האחרונה שתחלץ חיוך מבין שיניה. אמונה על חסכון באנרגיה, היא לא תבזבז אותה על חיוך.
תוקירי אותן את? הציעה דבי לעצמה. מי כמוך, שהייתה כבר בסרט הזה, יודעת כמה לא קל להיות אחות שיקומית.
זהבית יצאה מאחד החדרים, סחבה במאמץ ערימת שמיכות מקופלת. מלאת רצון טוב, קמה דבי לקראתה מעם הדלפק. "זהבית, כל כך טוב לראות אותך!" חייכה אליה, מנסה להשפריץ לכיוונה נתזים קלים של מצב רוח. אפס, פניה של זהבית נותרו כפניו של לימון נטול מיץ. 'את צריכה להיות נחמדה אליה, תמיד' אמרה דבי לעצמה. 'היא נראית אשה קשת יום. וזה שגם את, בדיוק כמוה, עם כל הכבוד למשרת מנהלת המחלקה, שמרוויחה פחות מהשכנה, במוכרת בחנות בגדים? לא אמור להעיב על כלום, וודאי לא על שרירי פנייך, סך הכל, גם הם ישמחו אם תבצעי בהם תרגילי מתיחה'.
זהבית הרימה עיניה מערמת השמיכות. "את מזכירה לי משהו…" אמרה, ופני הלימון שלה הסמיקו. "לפני חצי שעה אולי… המנהלת ביקשה ממני לקרוא לך. היה כאן כזה עומס, היו קריאות מכמה חדרים בבת אחת…"
"זה בסדר" טפחה דבי על כתפה. "אעזור לך עם השמיכות ואחר כך אגש לחדרה של המנהלת".
"את באמת נחמדה" זהבית הבזיקה סוף סוף חיוך קטן, "אבל שלומון עלולה לכעוס עלייך, גם ככה עבר כבר חצי שעה מאז שקראה לך".
"את צודקת" חייכה אל זהבית, שרירי הלסת כאבו. היא כווצה את פיה בפעולת שרירים נגדית והחישה את צעדיה לכיוון חדר המנהלת. "לקח לך הרבה זמן" קולה של שלומון היה יבש. דבי הנהנה ופלטה מספר מילות התנצלות. היא לא תפליל את זהבית בשום אופן, גם לא במחיר הכעס של שלומון.
היה רגע של שקט סמיך בחדר. דבי בחנה את הטקסטורה המנומרת שמסגרה את הקיר, את מכתבי התודה הממוסגרים, ותהתה על הקו העיצובי האחיד שחסר כל כך בחדר הזה. פני המנהלת היו שקועות בריכוז מול מסך המחשב.
"תראי" היא פתחה את פיה, עיינה קלות בפני בת שיחה ושוב ברחו עיניה אל מסך המחשב. "יש קרוב – לא משנה מי, שהציעה את עצמה להיות מנהלת במחלקה שלך".
שריר רטט מתחת לעין של דבי. "נו?"
"היא מוכנה לעבוד תמורת מחיר נמוך יותר משלך" המשיכה המנהלת. היא נשמה עמוק, ופתאום התגלגלו מילותיה באוטוסטרדה. "תראי, את יודעת שהמצב הכלכלי במוסד הזה הוא לא מן המשופרים, רק לאחרונה השקענו במכשור חדש ואיבזור החדרים, כל שקל שאנחנו יכולים לחסוך, מוסיף הרבה למערכת".
"אה". כעת נע השריר תחת העין השנייה של דבי. זו וודאי העייפות, העבודה הקשה, המרוץ האינסופי אחר המחוגים, אולי גם סידן חסר.
"הברירות העומדות כרגע לפנייך הן שתיים" המשיכה שלומון והביטה על הטקסטורה בקיר מולה. "או שתתפשרי גם את על המחיר הזה",
"להתפשר על המחיר הזה" קטעה אותה דבי. "אכן" שלומון לא הנידה עפעף. "האפשרות השניה שלך היא, לאייש משרה אחרת במחלקה, קלה יותר, תמורת סכום נמוך יותר מהמשכורת העכשווית".
"אה" דבי קמה מהכסא. עכשיו רטטו השקיות שמתחת שתי עיניה. הביטה עמוק אל תוך עיניה של שלומון. "את לא מפרנסת אותי" אמרה באומץ, "את לא יכולה לתת לי כלום".
שלומון המהמה משהו כתשובה, ובבת אחת הסתובבה דבי לאחוריה. המסדרון הנקי התרוצץ ברוורס, הדלתות הנקיות, התמונות הממוסגרות, הכל הפך לתמונת אבסטרקט צבעונית, מרוחה ומתערבלת בתוך עצמה. דחפה בכוח את השער החיצוני, והמשיכה לברוח אל שביל האבנים, שמאחורי הבנין הענק.
השביל הלך והתפתל אל תוך חורשת אורנים. עצי האורן הביטו בה, גבוהי קומה, ירוקים, שותקים שתיקת עד. קרסה על ספסל עץ שבור בקצהו, הליטה פניה בידיה, ומיד הרימה אותן, אל שמיכת השמים התכולים שהביטו בה בין צמרות האורנים.
פתאום התחילה לדבר.
רק אתה יודע איך זה, להיות מפרנסת יחידה בבית כשלי. רק אתה היית איתי, כשבנצי בא בברית האירוסין ושימשתי תפקיד מחותן וגם מחותנת. כשדיברו המחותנים על התחייבויות כלכליות ונדוניה, אתה זה שהזזת את ראשי מעלה ומטה לאות הן, למרות שלא היה לי שמץ מושג מנין.
להיות מנהלת מחלקה, נקראת עבודה יפה. מכובדת. משתלמת. מעטים האנשים בעולם שיודעים כמה עלובות הן הספרות בסופו של חודש.
דבי קמה מהספסל, חיבקה גזע רחב והקיפה אותו.
כמו לפני אלף שנה, כששיחקה תופסת מחבואים.
היא הייתה ילדה חסרת עול. היא הצליחה לעזוב את העץ ברגע הנכון, לזנק ולברוח. אף 'עומדת' לא הצליחה לתפוס אותה, לפני שהתעייפו לה הרגליים. מאז ראתה כל כך הרבה… הרגליים הפכו לכבדות כאלה, וגם הראש.
"אני לא יכולה להתפרק עכשיו" המשיכה לדבר, עיניה בפיסת השמים. "ואני יודעת ששלומון היא לא המפרנסת שלי". בלעה את רוקה המלוח. "אולי רצית לשלוח לי צרה אחרת. צרורה הרבה יותר? והחלפת אותה במילים של שלומון, שפירקו לי את הלב לאט ובטוח?
איך אפשר לדבר כשהלב מנוסר לחתיכות. ובכל זאת אני אגיד לך. אולי זה יצא לא טבעי, אולי זה יישמע כמו דקלום: תודה. תודה אבא. תודה על הצרה הזאת שנתת לי במקום צרה אחרת".
חיבקה את גזעו של האורן בסיבוב. נשמה עמוק את הריח, והחלה לפסוע לכיוון מרכז השיקום. מתחת לרגליה התפצפצו העלים. דבי הביטה בהם בחמלה. חומים כאלה, מפוררים. עונת השלכת, לא הייתה אמורה להתחיל בסתיו?
הדלת הראשית נסגרה בטבעיות אחריה, והיא גלשה בסתמיות, אל מקומה שמאחורי הדלפק.
–
בשעות הצהריים המאוחרות, שבה דבי הביתה. הוא המתין לה שוקק ילדים, רעבים למרות האוכל שחיממו להם בצהריים, מלאי סיפורים כרימון. איש לא היה שם כדי להקשיב לסיפורה שלה, ולכאב שתסס בפנים כמו סודה בבקבוק, שניערו אותו קצת יותר מדי.
חלצה את נעליה ונשכבה על ספת הסלון, מפורקת. עצמה עיניים, נושמת עמוק. קולות צעירים התרוצצות סביבה ומעליה. אני לא יכולה להמשיך להתפרק, לחשה בשקט. הילדים צריכים אמא. קמה מהספה בבת אחת. כוכבים קטנים הסתחררו סביבה. יד רכה הגישה לה משהו. "תשתי משהו, אמא" שני שלחה בה מבט בוגר. "להכין לך קפה, אמא?"
דבי הנהנה וחזרה אל הספה. הקטנים שיחקו בתופסת על המשענת. שני חזרה עם הכוס. דבי בירכה לאט. הקפה המתוק מדי הזרים לה אנרגיה מחודשת. "שני, את נפלאה" הבזיקה מבט רטוב בילדה שלה, שגדלה לה ככה בין האצבעות. מאוששת, קמה להכין ארוחת ערב.
–
הגדולים היו בחדרם, הקטנים היו בארץ חלומות הפז, ודבי מצאה את עצמה לבד, עם הלילה.
יצאה אל המרפסת. מנורת הרחוב עמעמה את מליארדי הכוכבים בשמים, ובכל זאת, היא ידעה שהם קיימים. כמו שהיא קיימת, על אף הכל. ממשיכה לעמוד ולדבר ולזוז, למרות שהלב התרסק לה לגמרי לפני כמה שעות.
"לא בטוח ששווה לי לצאת לעבוד, במחיר הזה" לחשה אל השמים המכוכבים. "הילדים כל כך זקוקים לי! אם אתפטר, ואחתום אבטלה, אוכל לקבל את הסכום הזה במדויק מבלי להיקרע". דבי עצמה עיניים. התיישבה על כסא הפלסטיק ונשענה לאחוריה. "לא יודעת מה להחליט, אבא'לה. אני חושבת שאשן על זה לילה. בטוחה שתוביל אותי להחלטה הנכונה".
נכנסה הביתה, נעלה את הדלת פעמיים. בדקה שוב את דלת הכניסה, וקראה קריאת שמע.
–
בבוקר היה העולם יפה הרבה יותר, מואר ומבטיח. היא צעדה את הדרך המוכרת לכיוון המוסד השיקומי, נושמת עמוק את ריח הטללים. העולם הוא יפה, כמה חבל שאני מביטה בו תמיד, מבעד לעדשה הממהרת לעבודה.
החישה את צעדיה, ג'ורג'ט שלומון וודאי כבר שם, במסדרון. פתחה את השער הראשי והתקדמה פנימה. לפני הדלפק שלה, ניגשה את חדרה של שלומון. "בוקר טוב, המנהלת" מתחה את שפתיה קלות. "בוקר טוב גם לך" השיבה לה המנהלת חמוצת הפנים. "ישנת על זה לילה?".
"ישנתי טוב מאד" השיבה דבי, "ואני רוצה מכתב פיטורין".
ג'ורג'ט התכופפה להפעיל את המחשב. העיניים ברחו אל תוך שומר המסך. "פיטורין? את בטוחה?". מעולם לא ראתה דבי את פני המנהלת שלה כשהן סמוקות. "לא התכוונתי לפטר אותך, ואת יודעת את זה".
"אני רוצה מכתב פיטורין" חזרה דבי בלקוניות על בקשתה.
"אה" ריבועים צבעוניים על שומר המסך, התפתלו אל תוך עצמם והפכו למשולשים, ושוב לריבועים. אדום, ירוק, כחול. "את יודעת שהייתי מרוצה ממך, היחס שלך והכל". עיניה של ג'ורג'ט פגשו בעיניה של דבי, היה בהן קורטוב חמלה. "זה לא קצת פזיז לעזוב עבודה קבועה, בזמנים שלנו? אני יודעת שאת מפרנסת יחידה".
צל נפל על פניה של דבי. "אני לא מפרנסת ולא יחידה" אמרה סתומות, "ואני רוצה מכתב פיטורין".
עיניה של שלומון שבו אל שומר המסך. "טוב, אם את כל כך רוצה…" פתחה את מגירת השולחן, הוציאה באיטיות מעטפה, הקלידה מספר מילים והדפיסה את הדף. דף פיטורין.
האם רק נדמה היה לדבי, שידיה של ג'ורג'ט רעדו כשהגישה לה אותו?
המעטפה גלשה אל התיק של דבי, ששני קנתה לה לפני שלש שנים. שחור וגדול ומנוקד בלבן. התיישבה מאחורי הדלפק. עליה למיין ניירת ולסדר תיקים, להכין את השטח לאלמונית החדשה שתגיע. שבוע הוא לא הרבה בכלל.
זהבית עברה על פניה במסדרון. דבי חייכה אליה בחום. "נהדר לראות אותך!" אמרה לה, ושוב התכוונה לכל מילה. האם גם המנהלת החדשה תדע להתייחס אל זהבית, ואל קרן, ואל מילכה, ואל כל האחיות שעובדות כאן מדם ליבן ונשמתן צמאה למילה טובה?
אולי גם את זה תכתוב לה בדף ההוראות שתשאיר.
–
פסיעותיה היו קלות בכל הדרך הביתה.
ג'ורג'ט אומרת שאני מפרנסת יחידה, אז היא אמרה. אחרי הפיצויים אקבל דמי אבטלה, הסכום שג'ורג'ט רצתה לתת לי, בלי לנקוף אצבע. ובעוד שבוע, אזכה להיות אמא, בכל הרמ"ח והשס"ה. אתכונן לי בנחת לחתונה של אלישע.
החתונה של אלישע. העפעפיים דחקו מהר את הדמעות פנימה. החתונה של אלישע, אירוע כל כך משמח, מרחיב את הלב. אז למה קשה לה פתאום לנשום?
לא. את לא תתפרקי עכשיו שוב. את לא תשכחי, כי מי ששומר על שברי חייך ומאחה אותם בכל יום מחדש, ישמור עלייך גם עכשיו. אלישע יתחתן, הוא יקים בית. תהיה גם תהיה נדוניה.
הטלפון רטט לה בתוך התיק. אלו וודאי הילדים, נמאס להם לחכות לה. לספר להם כבר עכשיו, שבעוד שבוע אחד הם יקבלו את אמא הביתה?
"הלו" קול זר חייך אליה מעבר לשפופרת, והיו בו נגיעות של מבטא אמריקאי. "זאת דבי לב?" שאל הקול. דבי הנהנה בשקט. אחר גיחכה לעצמה ואמרה "כן".
"אני מכירה אותך מהמרכז השיקומי" אמרה הזרה ובלעה את רוקה. "ראיתי אותך כמה פעמים שהייתי אצל אמא שלי… את מנהלת מחלקה, נכון?"
"בשעות הבוקר" אמרה דבי, "ובשעות אחרות עובדת עם משתקמים לפעמים, באופן פרטי".
"אוהו, זהו שרציתי לדבר איתך" שמחה זו שמעבר לקו. "אמא שלי, שתהיה בריאה, חזרה הביתה אחרי החלמה מאירוע מוחי. היא מרגישה הרבה יותר טוב, ברוך ה'. ובכל זאת, את יודעת איך הגוף מרגיש אחרי אירוע… שום דבר הוא לא כמו שהיה.
היא לא רוצה בית אבות בשום אופן". הזרה נשמה עמוק, ודבי הביטה על הטלפון, לא מבינה. האם האשה רוצה שתפעיל קשרים, למצוא לאמה מוסד מתאים? האם תבקש שתפעיל עליה לחץ, בנוגע לבית אבות? לא, תודה. היא לא תדחק ביהודיה מבוגרת שעברה אירוע מוחי.
"שמעתי שאת עובדת מצוינת עם הרבה רגישות" המשיכה הזרה, "ואגב קוראים לי צביה".
"נעים מאד צביה" אמרה דבי והשתדלה לא להיות קצרה מדי. "לא הבנתי, איך בדיוק אוכל לעזור לך?".
"אני יודעת שאת מנהלת מחלקה" אמרה צביה. "ואין לך הרבה זמן. אבל אולי אחרי הצהריים תוכלי להיות מטפלת באמא שלי? היא לא רוצה פיליפינית, היא צריכה מישהו שיכבד אותה ויארח לה לחברה. היא רוצה יהודיה כמוך".
"איך היא יודעת איזה סוג יהודיה אני?" דבי נשענה על גדר רחוב, מביטה על הרמזור המתחלף וזרקה מהר. "אני יכולה לבוא גם בבקרים, כבר לא מנהלת מחלקה".
"באמת?" הזרה הופתעה. "ממתי זה?"
"החל מעוד שבוע ימים" אמרה דבי. הזרה לא הסתירה את התלהבותה. "תראי, אני בת יחידה כאן בארץ. באה לאמא הרבה, אבל לא יכולה להיות אתה ממש כל הזמן. אם תעשי את זה בבקרים במקומי, זה יהיה נפלא. נשלם לך יפה".
דבי כמעט בלעה את לשונה, ששמעה את הסכום החודשי שהציעה לה צביה. הוא עלה על המשכורת במרכז השיקומי, כמעט והכפיל אותה.
"נפגש הערב אצל אמא ונדבר?" סיכמה צביה, ומסרה לה כתובת מדויקת.
–
"בוקר טוב שרהלה!" אמרה דבי מיד כשפתחה את הדלת, במפתח שצביה מסרה לה. פתחה את התריס בסלון, ובדקה את עיניה של בת שיחה. זו שביקשה במפגש הראשון ביניהן, בכתב ידה המסודר: "אל תקראי לי גברת סובר, תקראי לי פשוט שרהלה! אף אחד לא מסכים לקרוא לי ככה, כמו שקראו לי לפני עשרות שנים. אף אחד לא מסכים, אפילו שאני מבטיחה, שזה ירגיש לי יותר צעירה" זיק שובב חייך אליה מתוך הפרצוף המבוגר. שרהלה סובר של לפני חמישים ושישים שנה, שדבי לא זכתה להכיר, נשארה שם מאחורי כל הקיפולים.
ודבי, למרות חוסר הנוחות, קראה לה פשוט שרהלה.
"אז מה שלומך, גברת… שרהלה?"
"את זה אני רוצה שאת תספרי לי" ביקשה גברת סובר לאט. עיניה הבהירות חדרו עמוק אל תוך פניה של דבי. היא נשענה על משענת הכורסה והמתינה. דבי מיהרה למטבח, הכינה לשרהלה תה צמחים, הוסיפה קורטוב סוכרזית, הסיטה את האגרטל אל מרכז השולחן.
"ברוך השם!" אמרה כשהתיישבה, ונאנחה קלות. מותחת חיוך רחב על פניה.
"אם את כל כך שמחה, אז למה נאנחת?" שאלה שרהלה לאט ודבי לא ידעה מה לענות.
"אני שמחה שבאתי לעבוד אצלך" אמרה דבי בכנות. "הבית שלך כל כך מסודר ונעים ורגוע".
"המוסד השיקומי לא מסודר ורגוע?" קרצה לה גברת סובר קריצה שרה'לית טיפוסית. "נו באמת… השם שלח לי אותך בדיוק ברגע הנכון. כשחשבתי שלעולם אעבוד רק במשרד האבטלה".
"נו, שוין" סובר הניפה את היד שלה, בביטול. "עכשיו ספרי לי על הילדים שלך".
דבי התיישרה בכסאה. "שני היא השניה בבית, עוד רגע יוצאת לשידוכים, אבל קודם מחכים לחתונה של אלישע… בעוד חודש בדיוק, החתונה. תבואי, כן?"
"אם צביה תסכים לקחת אותי, אני אבוא, בטח!" הבטיחה גברת סובר. דבי המשיכה לספר, על אלישע ועל השם הטוב שרכש לו בישיבה, למרות הרקע ה… לא משנה איזה. על שני שמצליחה כל כך בלימודי המקצוע, על הקטנים שמרווים אותה בנחת, למרות שהיא לא ראויה בכלל.
גברת סובר הקשיבה והנהנה, יצאה מעצמה העייף ונכנסה כל כולה אל תוך ענייניה של דבי. עיניה מוארות עם הנחת. "את נשמעת אמא נפלאה, אשת חיל אמתית" החמיאה לדבי, ודבי שתתה כל תו מהמילים, נותנת להם להתפשט בפנים ולחמם את עצמותיה. "ואת עושה הכל לגמרי לבד… עדיין אף פעם לא סיפרת לי איפה אבא של הילדים… איפה בעלך בתמונה".
דבי הסמיקה. "הוא לא בתמונה" אמרה מהר, ולא פירטה יותר. "אני מצטערת, קשישה שכמוני" גברת סובר הסמיקה. "השאלה הזאת… נו, הכי קל להאשים את האירוע המוחי, אולי הוא קבר גם חלק מהשכל שלי".
דבי צחקה צחוק עצוב. "את בסדר גמור, גברת סובר".
"שרהלה".
"שיהיה. את בסדר גמור! מאז שבאתי אליך את עושה לי רק טוב. מקשיבה לי כך כך יפה. במקום הזה, אני אוספת את השברים שלי ובונה אותם מחדש".
"אם ככה את אומרת, הרבנית דבי" קרצה אליה סובר, "אתחיל לספר לך כמה אור הבאת את אל החיים שלי, כמה את מחזקת את האמונה שלי. איזה נס שצביה השיגה לי אותך".
–
הדרך מהבית של שרה'לה היא לא ארוכה מדי, וגם לא קצרה מאד. היא יכולה לפסוע בה בלי לחייך לאף אחד. היא רשאית להרפות, להתפרק שוב לאט ובטוח, להרגיש קטנה קטנה וחלשה כמו זבוב תלוש כנפיים. להיות נבוכה לגמרי, ללכת בלי כוח הביתה.
אתמול התקשרה זהבה, המחותנת. אמרה שצריך להפקיד צ'קים מראש אצל המשכיר. מאורגנת שכמוה. רק אתמול ספרה על המצעים שקנתה. "במכירה של נויגרפלד יש מחירי רצפה, מבצע לשבוע זה בלבד" קולה היה ממהר ונרגש. דבי רק הנהנה מול המילים היפות. חשקה שפתיים. אין טעם לספר למחותנת על פנקס הצ'קים שאזל, ועל הצ'קים החדשים שהיא לא מזמינה בינתיים מחוסר זמן.
תירוץ מכובס לפחד שלה מדברי פקיד הבנק.
מדרכת הרחוב התפתלה תחת רגליה. "יהיה טוב" הבטיחה לעצמה, במנגינה שהבטיחה לשרהלה סובר רק הבוקר. "יהיה טוב, כאב הראש שלך יחלוף, אלוקים גדול! את תשובי להיות דבי השמחה של פעם".
עלתה בשורת המדרגות אל הבית. עוטה על פניה את מסכת האמא הגיבורה והחזקה והסבלנית.
–
"תסביר את כל זה לאינסטלטור כשהוא יגיע" אמר אריה למזכיר, רגע לפני שנכנס אל הסוזוקי בלנו הישנה שלו. הביט אל שמי טורונטו שהחלו להחליף את צבעם לכתום. לחץ בחוזקה על הדוושה. אסור לו לאחר לתפילת מנחה. הלב החסיר פעימה כשהמנוע שוב השתעל, וחזר לפעום כסדרו כשראה את בניין בית הכנסת, מחזית הרכב.
מצא לו חניה דחוקה בין שני רכבים, קפץ החוצה ורץ. מפלס לו דרך בין הנהוני שלום ו"המנהל, מתי תרכוש טויוטה קאמרי, כיאה למעמדך?" – משפט שנקטע באיבו, עם קולו של החזן שעלה מעמוד התפילה.
הדרך חזרה מבית הכנסת הביתה, היא לא קצרה מדי, וארוכה דיי כדי לשלב בה עוד הספק קריטי, שלא הספיק במהלך היום.
הביט בשעון הקסיו הישן. בשעה הזו היא אמורה להיות ערה. המטפלת שלה הלכה כבר. זה הזמן.
חייג את המספר הארוך. אחרי צליל חיוג קצר הורמה השפופרת מהעבר השני. את כל העייפות והעומס, הוא גירש מקולו בבת אחת. "מה שלומך, אמא?" שאל, דוחס את כל החמימות וההתעניינות לקולו. "שלומי נהדר" ענה לה הקול של אמא, רק הקצב האיטי הזכיר לו כל העת את האירוע. "אם לא נתייחס לראש שכואב קצת מדי פעם, ולמילים שיוצאות לי לאט מדי".
אריה נאנח. הסרעפת כאבה לו כשנשף אוויר החוצה. "אם לא החיידר הזה, הייתי מוכר הכל ובא להיות לידך" אמר בצער. "שה! אל תדבר ככה!" התנגדה אמא. הוא יכול היה לראות את ידה המנפנפת באיום, בתנועה אמהית עסיסית. "החיידר שלך צריך אותך, ואני מתפללת להצלחתך בכל בוקר מחדש, ילד". אם התלמידים היו שומעים איך אמא מכנה אותו…
"תודה שאת מתפללת, אמא" נחנק קולו. "איך אשלם לך על הכל, אמא".
"אתה יודע שאתה מדבר שטויות" אמרה אמא מעבר לקו, וקולה דשן מנחת.
האנחה לוותה את אריה, גם כשנכנס אל הבית. "אתה צריך לחדש את הכובע" אמרה לו פערי אחר ברכת השלום. "זה לא נראה כובע של מנהלים בכלל".
אריה הסתכל על עצמו. ואני, האם אני נראה מנהל בכלל?
"אמא מתבגרת" אמר לה בארוחת הערב. "הזמן החולף פועל לרעתנו". פערי החווירה. "האם קרה משהו לאמא שלך?" מאז שהתחתנה חיבבה את השוויגער, ולא רק בגלל המרחק הפיזי. "לא קרה משהו מיוחד" הרגיע אותה אריה מיד. "בטלפון היא נשמעת חיונית דווקא. אני דואג לעצמי. לא לעולם אוכל לקיים את הדיבר החמישי, עם כל ההידורים".
"אתה מקיים אותה יותר מהודר ממהודר" נסתה להרגיע אותו, קורצת את המזווה הימני, העליון.
אריה ניגש אליו, המעטפה ששכנה במדף כמעט ופקעה מעומס. פתח אותה, הציץ בחיוך פנימה והרהר. אחר הכניס יד לכיס, הוציא את הארנק שמלווה אותו בעשור האחרון. שלף שטר ירוק מגוהץ, והכניס אותו למעטפה.
הדביק אותה בקושי, והתיישב לאכול ארוחת ערב.
—
באותו בוקר, חרק המנעול כשהכניסה אליו דבי את המפתח. נסתה חזק יותר, אפס. המפתח לא נכנס. מבוהלת, נסתה לנענע את הידית. הצמידה אוזניה אל הדלת, פסיעות יציבות נשמעו בפנים. לבה דפק בפראות. מישהו פרץ אל הבית של סובר?
"גברת סובר – שרהלה!!!" זעקה בקול לא – לה. "הכל בסדר איתך?".
הדלת נפתחה בבת אחת, גבר בגיל העמידה עמד במפתן, סבר פניו ידידותי לחלוטין. מה קורה כאן, למען השם? הציצה מעבר לכתפו של האיש, גברת סובר ישבה על הכורסה שלה, כמדי בוקר. היא שלחה בה מבט יציב. "תרגעי, דבי" אמרה לאט. "האיש הזה הוא הילד שלי, אפילו שהוא כבר בן חמישים".
"אה" קצב הלב החל לחזור לתקנו. הצצה אל ה"ילד" של שרהלה, שזקנו נזרק חוטי כסף רבים, הרגיעה אותה סופית. "את המטפלת של אמא?" שאל אותה האיש ולא המתין לתשובה, "אפשר להכנס".
היא נכנסה אל גברת סובר בצעדים נבוכים, רגילה להיות לבד בבית הזה, עם הקשישה שמתעקשת שתקרא לה שרהלה.
"רק שלשום הודיע לי שהזמין כרטיס והוא מגיע" סיפרה לה גברת סובר. "התגעגע פתאום, בלי סיבה מיוחדת… היום הוא כבר חוזר. יש לו חיידר מצליח בטורונטו".
"הוא בנך היחיד?" שאלה דבי בשקט.
"אני בנה היחיד" ענה קול מאחוריה, והמשיך לדבר אל גברת סובר. "אני בטורונטו, אמא, ולבי במזרח". האיש התקרב לאמו, ודבי נסיגה לאחוריה, מקשיבה בשקט מהצד. "השנים רצות קדימה, ואני לא זוכה לכבד אותך, אמא, כמו שהתורה מבקשת".
"נו אתה בסדר גמור, תמיד היית ילד טוב" מחתה גברת סובר בקול.
דבי התקרבה אל הדלת. הרגעים האלה אינטימיים בן אמא ובנה. היא צריכה לשחרר את השטח מנוכחותה המיותרת. "אל תלכי!" התרומם קולה של שרהלה. "הילד שלי תיכף הולך, והוא רוצה לומר לך משהו".
"הילד" הביט אל הקיר ממול, לקח לדבי זמן להבין, שהוא מדבר בעצם אליה. "הטיפול המסור באמא, עם כל הלב, הוא הדבר שהייתי אני צריך לעשות, רק המרחק הפיזי מעכב ממני" אמר, ופניו לוהטות. "ואני רוצה להיות שותף בשליחות הזו. הריני מעביר לשליחת המצווה את הסכום שאני אוסף כל השנים, פרוטה לפרוטה, לשם מצוות כיבוד הורים".
דבי עיגלה את עיניה, המעטפה השמנה שהגיש לה, בערה בין אצבעותיה. "זו… טעות!" אמרה מהר. "צביה משלמת לי בכל חודש".
"זו אינה טעות" אמר האיש, "צביה תתן את החלק שלה. גם אני רוצה להיות שותף בעסק".
ולפני שדבי הספיקה להגיב, נופף "הילד" לשלום לאמו, ונעלם בחדר המדרגות.
"מה את עומדת כאן כמו תמרור" צחקה גברת סובר. דבי הזיזה את עצמה לכיוון הכורסה. "את יכולה לפתוח את המעטפה, היא לא נושכת".
דבי פתחה את המעטפה לאט. כמות השטרות הירוקות סחררה אותה. "אני… לא בטוחה שמותר לי להשתמש בכסף הזה". לאטה. "ואני בטוחה שאת יכולה להשתמש בו לשכירות של אלישע ולנדוניה שלו" אמרה גברת סובר מול פניה ההלומות. "נראה לך שלא שמעתי את השיחה שלך מאחורי הדלת? זה כסף שמגיע לך ביושר. ה' שלח לך אותו. תיהני ותשתמשי לבריאות".
הדרך מהבית של סובר אינה קצרה, היא ארוכה מספיק שדבי תוכל להרשות בה לעצמה להתפרק. להביט בשברי חייה שנאספים להם אט אט, נדבקים אחד לשני – אין לה מושג איך. להביט אל המעטפה הגדושה אלפי דולרים ירוקים, ולהרים עיניים למעלה.
"תודה אבאלה" אמרה. "תודה על מליון הפעמים שאספת את שברי ולא נתת להם להתפזר. תודה על הפעם הזאת. על עוד מליון פעמים שיגיעו, בהם אתה בונה אותי מאפס נדבך אחר נדבך.
אלישע יבנה לו בית, תהיה גם תהיה נדוניה! אמרה דבי לעצמה, צוחקת כל הדרך אל הבנק.
