שתי אחיות וחלום / חני אקשטיין

שתי אחיות וחלום / חני אקשטיין

יומן מסע

שייך למרים רייזל ואיידלה
נא לא לפתוח. היומן פרטי!
איידלה שכמוך! תמיד אחזת בשרביט המשוררים, אבל יומן מסע?! מחמאה גדולה מדי לפנקס האפור...
המחמאה מיועדת לבעלות הפנקס.
אז נתחיל?
נתחיל! כלומר, עדיף מהאמצע.
מממ… אפשר במטותא חמישה מטרים לפני?
אם מדדת אותם בעצמך – כן… טוב, תתחילי. אני כבר אמשיך.
לו יהי.
מעולם לא אהבתי את הדרך לבית הספר הממלכתי. אבל באותו יום היא הייתה ארוכה מתמיד. הרחוב היה מטושטש. עצים, גדרות, מדרכה, אבנים – העייפות ערבלה את כולם לריבת שזיפים דביקה. כמו תמיד. שינון חומר לילי מביא לאותה תוצאה: מבחן דליל ורגלי סלע כבדות. לא מובן למה אני ממשיכה לנסות בכלל. בעצם מובן וברור. מרים-רייזל.
אני? אני לא כעסתי.
מה פתאום! חלילה! ביום בו ציון ‘נכשל’ התנוסס בראש הדף המקומט, אחותי הגדולה והמרחמת הייתה מורחת חיוך גדול של קוביית סוכר על השפתיים.
אלא שכידוע, קוביית סוכר מזיקה לשיניים
את ריחמת על הציון, אני על שיניים מסוכרות, ולכן –

אופס, שכחת שאת באמצע הדרך.
אה, נכון.
גם למסלול הארוך ביותר יש יעד. מצאתי את עצמי מול דלת העץ המקולפת. השיעור התחיל ואני מאחורי הדלת. רגלי הסלע תפסו לי את המח, לא נותר לי מקום לחשוב. פתחתי את הדלת.
“הדי!” גברת מרין. בדיוק היא. “א-אני אני מצטערת”. אין לי מושג מנין התגלגלו המילים על שפתיי היבשות. “בהחלט סיבה להצטער” . המורה שילבה זרועות בצורה האהובה עליה. “ואולי תסבירי לנו מהי הסיבה שהעלמה הדי מאחרת בפעם השנייה לשבוע זה?

כי הטבלאות במדעים סירבו להיכנס לראשי כל הלילה? – לא טוב.

כי תלשתי את עצמי מהכרית מאוחר מידי? – גרוע.

לא מצאתי מה לעשות חוץ מלהביט בנעליים. השרוך הימני נפתח.

“הרשי לי לנחש”, לגלוג זחוח התגנב לקולה. “איחרת קום היום, אה? מסתבר שאינך מייקרת מספיק את האפשרות לרכוש השכלה – מענק ידיה של אמא רוסיה. וכשלא מעריכים – מזלזלים!” הנאום היה ארוך מידי. כמה אפשר להסתכל על זוג נעליים אפורות?

“ובכן, הדי”, אצבעותיי לפתו את הילקוט בחוזקה, מתגוננות מגזר הדין. “אינך רשאית לשבת. גשי לסוף הכיתה. אני מניחה שלאחר שינה מאוחרת יהיה בך די כוח לעמוד שם עד לצלצול”.
אוי, לא!
אוי! כי כן, כי רגליים כבדות סחבו עצמן בין השולחנות, כי ילקוט עור נותר על כתף עד לסוף השיעור. אני לא הייתי שם.
אלא?
בכוכב החלומות. הלוואי. הלוואי והייתי תלמידה רגילה, לא כמו מרים רייזל שתופסת כוכבים, אבל לפחות כמו ארז’י – ממושבצת כזאת, הראש מתחיל ונגמר במשבצת מסודרת, בלי דמיונות שמערבבים את הכללים. לפעמים מצליחה, לפעמים קצת פחות, אבל לא נכשלת. אחת מכולן. אין סיכוי. רגילה כבר לא אהיה. הבטתי ביד ימין מחוסרת שתי אצבעות, לילה בלי כוכב בעיניי.
גם לי באותו יום כבה חלום.
המורה הודיעה על הופעת ענק להורים. “ממחר תחלנה החזרות”. חגיגיות צבעה את הכיתה, המורה היסתה את ההמולה. “רוזליה, נשמח שתתרמי את כשרונך המיוחד בכינור למאורע!”
לנגן. בכינור. להופעה. הגדולה.
זה היה החלום שלי.
עוד קודם שהמורה ביילו לימדה אותי להחזיק את הקשת היטב, מופעים קסומים נרקמו בראשי, מקבלים זרקור ובמה. בכל פעם בה כמעט נואשתי מתווים וסולמות הוא נתן כוח להמשיך ולזייף – החלום.
עד ליום ההוא.
היום בו אמא לא חזרה הביתה. היום בו חזרת את, ושתי אצבעות לא חזרו איתך. הבית התמלא בשכנים, בקרובי משפחה, ביהודים מבית הכנסת שבמרתף. רבקו טנטי* הגיעה גם היא, מעבירה את ממחטת הבד שוב ושוב על אפה האדום. היא לקחה אותנו בחיבוק גדול מידי לחדר הפנימי, מוציאה קופסאות תבשילים חמים. חבל, האורחים סיפרו על אמא סיפורים שלא ידעתי…

כשהקולות מהסלון נמוגו לגמרי, גם רבקו טנטי הלכה לבסוף. נשארנו אבא, מרים רייזל, איידלה והשקט. ואז אבא היה מנסה למלא אותו בדיבורים. “הריבוינו של עוילום מנסה רק את מי שמסוגל”. על הריבוינו של עוילום אבא דיבר בדרך כלל רק בשבתות וחגים, אולי כי פחד מהצקוריטטה* . אולי משום שבדרך כלל היה מגיע רק כשהשמש נמחקה מהשמים. אבל עכשיו, אבא דיבר עליו שוב ושוב ושוב.

כשהסתיים סופסוף אותו שבוע, אבא קרא לי. “מרים רייזלו”, העיניים הטובות היו כהות מתמיד. “קשה ועצוב לאיידלה, היא קטנה. אבל קיבלה מתנה – אותך. את תשמרי עליה כמו אמא, נכון? את כבר בוגרת. אני סומך עלייך!” אבא סומך עלי. רטט צמרר את כולי. אבל יישרתי את הגב. זקוף. חזק. שנה לא נגעתי בחלום ובכינור. אבלות. ואחר כך, אחר כך הייתי המתנה שלך. וככל שהייתי מתנה גדולה יותר – כך הלך החלום ודעך.
לאיידלה קשה בבית הספר, ואני אבליט את הכישרונות שלי? היא תשב בקהל החיוור ואני אגשים חלומות? לה חסרות אצבעות ואני אנגן???
“המורה, א-אני, אני מצטערת” לא יודעת מהיכן התגלגלו המילים על שפתיי היבשות.
“אני מעדיפה שלא לנגן” עשן שחור היתמר מחלומי השרוף.
המהומה שיצרת בסירוב התפשטה עד לכיתה שלי. לרגעים הכרתי את המעגל מבפנים: שאלות סקרניות ומנחשות הקיפו אותי בבליל רעשני, אבל אני אכזבתי את כולן באמירה סתמית של : “מוזמנות לשאול אותה בעצמה”. מתביישת להודיע שבעצם אין לי בדל מידע על אחותי, וכך התפרק לו המעגל במהירות לנקודות שובבות. יום למחרת התהדק שנית.
“למה בסוף היא התחרטה?” “סתם רוצה תשומת לב!” “איזה יופי שבסוף היא תנגן!” הפעם התארכו הרגעים לדקות. ידעתי לתאר את זימון המנהלת והדרישה הבלתי מתפשרת שלה בפרוטרוט.
כן, שיקצה שכמוה! נזכרה “לרכוש לי חיבה” ו”לרצות בטובתי” – בטובתה! הבלעדית. בתחילה התאמנתי בלסתות חשוקות אבל לאט לאט אש החלום הרפתה את האיברים וחום ישן התפשט בי.
הרגישו את הלהט שלך בהופעה, לכן כולם התלהבו כל כך.
זאת הייתה הופעה מדהימה!
נוראית!
טוב, אל תצטנעי, היה מקסים. ישבתי בקהל ורוויתי לי נחת מאחותי המוכשרת. כל בית הספר הגיעה להחמיא עלייך – וזאת הייתה הפעם השלישית שזכיתי למעגל בזכותך.
במעגל הזה גיליתי שכשלא מפחדים לתאר את הג’ונגל הזה שבראש, נהיה סביב שקט מרותק ממש כמו לנגינת כינור.
וואו, באמת נהנית? ואני חשבתי שאת מלהגת באושר רק בשבילי. נו טוב, אז ההופעה הייתה מדהימה,  אבל הסוף נוראי! ובלי קשר להצטנעות. ניגשת לחבק אותי, מנסה לזייף את מנגינת הסיום, ואז הייתה ההיא… היא דיברה על האצבעות שלך והנגינה שלי. מוסיפה לסומק הנרגש שלי סיבה נוספת ומביכה.
זאת הייתה הפעם שהפסקתי לגעת בחלום הכינור.
דיברה על האצבעות שלי? כל כך הרבה פעמים הצביעו ודיברו. נדמה לך שאני זוכרת? נכון. ה’ לקח לי שתי אצבעות מיד ימין, אבל הוא נתן המון המון במקום. הוא נתן גם ג’ונגל מחשבות בראש ועננים של סערות בלב. יש אנשים שיש להם עשר אצבעות אך נלקחו מהם התבונה והרגישות. בגלל אנשים מעוטי שכל – הפסקת לנגן???
אה, כן… חשבתי שאחותי הקטנה תצטער.
אבל אני שמחתי כשאחותי הגדולה ניגנה.
כמה משמח. כמה עצוב.
את יודעת על מה אני חושבת?
לא. לא יודעת.
חה…
על אושר שבשבילו אנחנו מוכנים להצטער. על צער שהופך אותנו למאושרים. שמחה רחוקים כל כך זה מזה, וקרובים כל כך – שזה מפחיד.
גלות, איידלה.
גאולה, מרים רייזל. על זה אני מדברת, הם תלויים זה בזה.
די! מספיק להתפלסף! נמשיך בסיפור. קדימה!
יחי הצאר!
מה? פחח.. נשמעתי נוראה מידי? מצטערת.
האמת, אם הזכרנו גלות וגאולה – כך בדיוק היה נראה הערב ההוא.
בקושי דרכה רגלי בחצר, ואת התנפלת עלי.
“הם לוקחים את אבא!”
“מי?” גמעתי את החצר בלגימה אחת. יפחות קטועות נשמעו מן הבית. צקוריטטה. הם הגיעו. “הם יכולים לקחת אותו לסיביר! כמו את הבעל של ביילו, כמו את אח של חייקה.” היו לך המון מילים מול הדממה המאובנת שלי.
“ששש….” הבהרתי, שקט לך ולמחשבות המאיימות. שקט כולם! שקט! הם לא לוקחים לי את אבא. לקחו לי כבר את אמא. הם לא!
בבת אחת חתכו רגליי את הדממה. רצתי מבועתת לאבא. “מרים רייזלו”, אבא הגיבור מחייך גם כשהעולם מתמוטט. “קיבלנו אשרות עלייה! נוסעים לארץ ישרול!”
מגלות לגאולה.

אפילו המזוודות הארוזות עזבו את הונגריה בתשואות גרירה. אחח… ארץ ישרול! ריח של קדושה באוויר, כיפה ופאות ברחובות, שרוולים ארוכים, בית יעקב, מסיבת חנוכה.
מסיבת חנוכה!
מתי זה היה? שנה אחרי ה’עלייה’? אינני שוכחת אותה.
בלב מלא פרפרים דמיינתי את המורה רחל ניגשת לרמקול ופותחת בדברים נרגשים אודות איידל הורביץ ש”תשתף אותנו במסירות נפש מול תרבות יוונית של היום. איידל גדלה מאחורי מסך הברזל, והיא תפרוש לנו את סיפורה של יהדות הדממה”. ואז יגיע תורי לדבר. הקהל יחכה במתח, חברות
מהכיתה תשלחנה קריאות עידוד, ואני לא אמצא מילים. על איזו גבורה בדיוק אספר? על המקווה שמתחת לסלון?! על השוחד לבית הספר בשביל שמירת שבת?! זה היה החיים שלנו.
איך בכלל השתכנעתי לדבר? הכרחתי את הפרפרים לשבת בשקט בפינה, אבל ככל שגדל הקהל – גדל גם המרץ שלהם. “איידל? את מוכנה?” המורה רחל הייתה מאחוריי. “לא, המורה, לא הצלחתי לתכנן, לא כתבתי לי בדף מה בדיוק לומר.” אולי נוותר על זה – לא אמרתי.

“הבנות מחכות ללב שלך, לא לדפים. ספרי כמו שאת יודעת. איך שתגידי יהיה מצוין!” פרפרים השיבו במקומי.
נכנסתי לאולם ברגשות מעורבים. הברק שמילא לך את העיניים בשבועות האחרונים הסעיר לי את הלילות. שנים שוויתרתי על חלומות שלי כדי להפוך אותך למאושרת. להיות לך מתנה. לא ידעתי שאין צורך לכבות את החלום שלי, צריך רק להצית איתו גם חלום אחד משלך.

האולם הוחשך. המורה רחל ניגשה לרמקול ממש כמו בדמיונות. ואז נכנסתם: את והכינור.
עליתם בטבעיות מוכרת לבמה, מפיקים קסם מרטט למילים הרועדות שלי.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד