תחת כנפייך \ מ.ב.ש

תחת כנפייך \ מ.ב.ש

תחת כנפייך/ מ.ב.ש

המולת המטבח שואבת אותי. ההכנות לשבת דורשות ממני ריכוז מיוחד. הבית שקט, אברימי ישן, אהרון בשיעור ועדי איננה. אני מנהלת את המטבח כאוות נפשי. כמה שאני אוהבת את היכולת לנצח על תזמורת הבישולים לקראת שבת. מתבלת בשירים, מוסיפה קורט "לכבוד שבת קודש", ומתפללת שייצא טעים. עדי עולה בראשי. מה היא אוהבת לאכול? אני מנסה לחשוב מה יהיה לה הכי טעים. אני רוצה קצת לשנות, לגוון, וגם רוצה שתרגיש שהקשבתי לרחשי ליבה. מה ישמח אותה? ליבי יוצא אליה.

הדלת נפתחת, היא נכנסת. חיוך ביישני תלוי בזווית פיה. פרצופה מראה שהיא מסתירה משהו, לא רוצה לגלות לי הכל. "עדי, יופי שחזרת. איך היה?" אני שואלת אותה, מנסה להבין איך היא מרגישה. "טוב", היא עונה רפות. לא מרבה לשתף. "היה לך כיף?" אני מנסה לפתח שיחה. היא מהנהנת, מראה לי את ערמת השקיות שהיו לה לשלל. "וואו, כמה דברים! תראי לי, מה קיבלת?"

היא פותחת את השקית לאט, מראה לי את החולצות החדשות שלה. "מקסים! תתחדשי!" אני מחייכת אליה, מנסה לפתוח את ליבה וליבי גם יחד.
"רות" היא מישירה אלי מבט. "את החולצות האלה אני אכבס ביד". אני לא מבינה מה היא אומרת. "אני לא רוצה שייהרסו לי כמו החצאית הוורודה שלי…"
אני נעצרת על עומדי. פי משתתק והגרון נחנק. אני מהנהנת ומסתובבת למטבח. לא יכולה לשמוע אותה יותר.
חוזרת למטבח, בורחת מהכל. לא מוצאת את עצמי פתאום. מקל המנצחים שלי מונח ברישול, לא יכולה להמשיך ולנצח על ההמולה הזו שבתוכי. אוי החצאית הזו. אני חושבת על החצאית האומללה שכיבסתי בטעות יחד עם כהה, והלבן שהיה בה הפך לאפור. הצטערתי והתנצלתי, אבל מובן שזה לא עזר לי.
היא קיבלה הוראה "מגבוה" לא לתת לי לכבס לה עוד בגדים. מתערבים לי בחיים, אפילו בתוך ביתי לא נותנים לי את הקרדיט לעשות כרצוני? עד מתי אצטרך לספוג ולהכיל, בלי יכולת להגיב? עד מתי אצטרך לשתוק, בלי לומר מילה אחת מיותרת?

אני מכבה את האש בכיריים, זו שבוערת בי לא תכבה מהר כל כך. בורחת לחדר, לא יכולה להמשיך בהכנות לשבת. הדמעות נושרות, אינן שואלות אותי.
את אשמה, אני שומעת את המוח אומר לי. פתחת את הלב, ועכשיו הוא נשרף.


נכנסתי לבית של אבא ורות עם השקיות שאמא קנתה לי. כל כך התגעגעתי אליה. אמא שלי היקרה. היא לא נראתה טוב כל כך, וגם ידעתי שאין לה הרבה כסף, ועדיין היא קנתה לי כמה חולצות חדשות. "תחשבי עלי כשתלבשי אותן", היא אמרה לי. אני לא מפסיקה לחשוב עלייך, אמא, אמרתי לה, קצת בשקט. והיא רק ליטפה אותי, חזק מדי. "את עוד תחזרי אלי, ונבלה כל הזמן ביחד. את תראי שאני קצת אתחזק ונחזור להיות משפחה, כמו פעם". היא חייכה אלי ודמעות בעיניה. "בואי נבדוק את התוויות של החולצות". היא מביטה בי במבט המוכיח שלה. "עדי, את זוכרת מה קרה לחצאית שקניתי לך?" כן, הנהנתי. רות כיבסה אותה והיא הפכה לאפורה קצת. נזכרתי בחצאית. למרות שלא היה אכפת לי שהיא קצת אפורה, אמא מאוד כעסה. "אני מציעה לך, שלא כדאי שרות תעשה עבורך עוד דברים. תגידי לה שאת רוצה לכבס ביד את הכביסה שלך. שלא ייהרסו לך כל הדברים שאני קונה לך, טוב?" היא ליטפה אותי, ואני רק רציתי להרגיש את החום שלה בכף היד. אמא הורידה אותי בבית, אמרה שיש לה עבודה חשובה. שאלתי אותה אם גם כשאחזור אליה, היא תעבוד גם בלילות, והיא ענתה לי – "מה פתאום, זה זמני לעכשיו", ונסעה מהר מהר. עליתי הביתה. אמא היא החשובה ביותר, ורות לא דומה לה בכלל. רק אמא יודעת מה הכי טוב בשבילי.


הזיכרונות המתוקים ממנה עלו לי פתאום. כמה קטנה הייתה כשהכרתי אותה, מתוקה ורכה. כשרק הכרנו, היא הייתה מגיעה לבקר אותנו פעמיים בשבוע ועוד שבת אחת כל שבועיים. תמיד הגיעה בשמחה, חיכיתי לה, לבלות איתה, להכין איתה מאכלים לכבוד שבת. בכל פעם הייתה מספרת לי על הלימודים שלה, על החברות בכיתה, החברות בשכונה. שיתפה אותי בחייה בצורה שתמיד עוררה בי השתאות. כשאהרון הודיע לי שהיא עוברת אלינו, הייתי בטוחה שנצליח לעבור את התקופה הזו בשמחה, ביחד נצליח להתגבר על הקשיים.
"רות, אפשר את הטלפון שלך?" עדי, שברירית, ניגשה אלי ערב אחד. "אני רוצה להתקשר לאמא". בוודאי מתוקה, מוסרת לה את המכשיר שלי. והיא, בורחת לחדר, מתנתקת, נעלמת, נסגרת.

חמש דקות עוברות, והיא חוזרת אלי, פניה אפורות. דיברת עם אמא? אני מתעניינת. "לא, היא לא ענתה לי. בטח עסוקה מאוד". הלב שלי מפרפר. מסכנה כזו. כשחזרה לחדרה, הצצתי בטלפון. חמש עשרה פעמים היא ניסתה להתקשר לאמא שלה, ולא היה מענה. כל הלילה קיוויתי שהטלפון יצלצל, אבל הוא לא הסכים איתי.

 

אני אראה לרות שאני משתפת איתה פעולה, אבל זה רק עכשיו, שאני גרה בבית הזה. אמא הבטיחה לי שבקרוב ממש אחזור אליה. אמא תמיד מבטיחה לי שעוד נחזור ונחיה יחד. אני רוצה לספר לאמא מה חשבתי היום בזמן השיעור. המורה סיפרה לנו סיפור על ילדה אחת שרצתה כל הזמן את מה שלא יכלה להשיג, ותמיד חיפשה את הדבר הטוב הבא, ובעצם בכלל לא נהנתה ממה שיש לה עכשיו. רציתי לספר לאמא שאני דווקא לא כמו הילדה הזו, ואני רוצה רק את אמא שלי, ולא מחפשת בכלל משהו אחר. רק מחכה שאמא כבר תיקח אותי אליה. אבל אמא לא ענתה לי. בטח הלכה לסדר דברים לבית החדש שלנו, כמו שסיפרה לי. חבל שאמא לא עונה לי. הבטחתי לה שאת מה שבבטן אספר רק לה, ועכשיו היא עסוקה מדי.

החזרתי את הטלפון לרות, קצת מאוכזבת. אבל אני יודעת, שאני הכי חשובה בעולם לאמא שלי, ורק היא אוהבת אותי באמת.

 

הייתי חייבת להתייעץ. הרגשתי שאני קורסת תחת הכאב הנפשי הזה שעוטף אותי. ככל שאני מנסה להתקרב, עדי מתרחקת. ככל שאני מנסה לתת לה עוד, היא לוקחת ונשארת רחוקה. קפואה.
די, אני לא יכולה יותר לחיות ככה. אני בוכה את התסכול.
"מה הכי כואב לך, רות?" היועצת שואלת אותי ברוך. "הרי ברור לך שהיא ילדה, היא לא יכולה להפריד בין הדברים. זו המציאות שלה. אמא שלה מבטיחה לה הבטחות, והיא נתלית בהן. הרי זה ברור שילדה הכי אוהבת את אמא שלה".
אני מתכנסת לתוכי. אני הרי יודעת את כל זה. ברור לי שהיא נאחזת במוכר וידוע לה, ושהיא ילדה, שלא יודעת להבחין בין טוב ובין רע.

את יודעת כמה אני משקיעה בה? אני אומרת לה בדמעות. את הלב שלי אני פותחת על שולחן המנתחים, בלי לחשוב כמה זה יעלה לי. בדמים אני מתגברת על עצמי, שותקת ודנה לכף זכות. בעלי מזכיר לי שאני לא חייבת להשקיע כל כך, אבל איך אפשר לא לשמוע את המילים שלה שבין השורות ולהבין מה היא צריכה?

הבכי גואה בי. אני לא יכולה להמשיך לדבר.
"מה הכי היית רוצה לקבל ממנה?" היועצת שואלת אותי. אני מתבוננת לתוכי, מנסה להבין את הכאב הזה שמפלח את איבריי.
ילד, בן להוריו, מקבל מהוריו את כל האהבה שבעולם. הם מרעיפים עליו, והוא מחזיר – בחיוך, במשמעת, במצוות כיבוד הורים, בכל דבר אפשרי. ואני? אני רק נותנת, ולא מקבלת חזרה! אני מרעיפה ומקבלת כתף קרה. אני מלטפת ומקבלת איזו שארית של חיבה. אני רצה לקנות והדברים מונחים בארון, כי אמא שלה קנתה לה טוב יותר.
אני לא אמא שלה, זה ברור לי. אבל גם לי מגיעה קצת הכרת הטוב, לא? גם לי מגיע שתודה לי, שתראה לי נכונות, שתפתח אלי את ליבה. אני כל כך רוצה להיות מעורבת בחייה, והיא דוחה אותי, פעם אחר פעם!
ההבנה הזו הייתה כואבת ומרפאת גם יחד. יכולתי להבין פתאום הרבה אימהות חורגות, נשים של אבות שמתמודדות כמוני, עם ילד שאינו שלהן. כמה הן מתאמצות והילד אינו מגיב. לא מראה סימן של הכרת טובה, של הודיה.

"ואם הייתי אומרת לך שהילדה הזו כן מקבלת ממך? ואם הייתי מריצה את הסרט קדימה לעוד כמה שנים, והיית רואה שכל מה שנתת לה חוזר אלייך בגדול. היית מאמינה לי?"
אני מביטה בה, בוהה. מדמיינת את הסרט הזה שעובר על חיינו.
"אני מבטיחה לך, שכל מה שאת נותנת לה, חוזר ויחזור אלייך. זה מספק אותך? נותן לך טל תחייה?"
היא שואלת, מביטה בי בעיניים אוהבות.

כן, זה נותן לי תחושה טובה יותר. זה מחזק אותי, אני מנסה להכניס את התחושה הזו אל הלב. עכשיו היא קטנה, לא מבינה, אבל כל מה שאני עושה, בוודאי נחרט לה בלב. תמיד תהיה לה התחושה שהיה לה בית חם ואוהב, גם כשבחוץ היה קר וסוער.

היועצת מחייכת אלי. "בדיוק כך. וכדאי שתזכרי את זה בכל פעם שכואב לך. את מרעיפה עליה עכשיו, נותנת את כל כולך. זה לא הולך לאבדון. גם אם היא לעולם לא תחזיר לך באמת, את בנית כאן נשמה, הצלת אותה מקושי מאוד גדול! כשהיא תגדל, היא תיזכר מי נתן לה והרעיף עליה. כרגע, זה עוטף אותה ושומר עליה".

יצאתי מאוששת. הרגשתי שאני כבר יכולה לכאב הזה. תודה לך השם, שאתה מזכה אותי בזכות לתת למישהו אחר, ועל אף הכאב, אני יכולה לראות את האור.

 

יומני היקר,
היום אני חוזרת לאמא. סוף סוף יש לה בית. אני לא יודעת מה יהיה בבית הזה, אני מקווה שיהיה לי טוב. כבר התרגלתי לבית של אבא ורות, ועכשיו לחזור לאמא קצת מפחיד אותי.

רות כל כך טובה אלי. אני רוצה לאהוב אותה. אבל לא יכולה. לאהוב את רות זה אומר שאני לא אוהבת את אמא. ואני אוהבת את אמא יותר מכל אחד בעולם.

תעזור לי, השם, שאני אוכל להראות לה שאני שמחה במה שהיא נתנה לי. אני מעריכה אותה, רק שאני לא יכולה לומר לה את זה.
יש לי רעיון איך לשמח אותה!

קניתי במכולת שוקולד כמו שרות אוהבת. וכתבתי על הפתק: "רות, כשאת עצובה, תאכלי את השוקולד. הוא ישמח אותך, כמו שאת משמחת אותי".

אני חושבת שהיא תאהב את זה.

 

קיבלתי את המתנה המתוקה ביותר בעולם. אמנם היא חוזרת לאמא שלה, ועתידה אינו ברור, אבל לפחות אני מרגישה שהיא כן מעריכה את מה שעשיתי בעבורה.

אני מרגישה פתאום כמו ציפור גדולה, המקבלת אליה גוזל קטן וצנום המבקש: הכניסי אותי תחת כנפייך, הראי לי את אהבתך.
ואני, עוטפת מגוננת ומחממת, מעבירה לו גלים קטנים של חיבה. גם כשיגדל ויפרח מן הקן, יהיה עטוף תמיד באהבה, חיבה ובית.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד