אני מרפרפת בתמונות. נופים משתנים, זוויות מתחלפות. תמונה של ים וגלים, אחת בשחור לבן השנייה בצבעוני. חורשה ססגונית. שמים. עננים. הרים גבוהים, חלקם ירוקים וחלקם צחים ובוהקים. צבי מחבב את הצילום ואני את התמונות. לאחרונה אני מוצאת את הזמן לעיין באוסף הזה, להנות מהיופי שבטבע, מעשה ידי אמן. אני מדפדפת לעמוד הבא, תמונה שלי??? אי אפשר לטעות, זהו הפרופיל שלי בברור בספסל צדדי, אני מוארת וסביבי הרחוב חשוך. פנסים מאירים אותו חלושות. אני נזכרת באחת בערב ההוא שיצאנו אני וצבי לסיבוב, הגענו לגינה הזאת הוא אהב את הזווית וצילם. הפלאש סנוור אותי וזו התוצאה, רחוב חשוך ואני בספסל מוארת.
_ _ _
"את הולכת לראיון מלכה?"
"כן אני יוצאת עכשיו, תתפלל עלי, טוב?"
צבי מהנהן. "תמצאי חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם" הוא מחייך אלי.
"תודה". אני יוצאת מהבית ממהרת, ובכל זאת הצעדים שלי איטיים. המחשבות מסורבלות. אני חדשה כאן יחסית ברכסים, מעניין מה הסגנון של בית הספר? המנהלת? היא אישיות כבדה ונוקשת? המורות? איך הן תקבלנה אותי? השאלות רצות במוחי ואיתם התקווה שהנה יום אחד אני יהיה מורה כבודה, תהיה לי עבודה, עבודת קודש. האוטובוס נכנס לתחנה קוטע לי את שלל המחשבות.
אני עולה ומשאירה מאחורי הדלתות הסגורות את כולן. אמא שלי תמיד אומרת, יהודי צריך להשאיר משהו לריבונו של עולם.
_ _ _
"צבי רוטמן?"
"כן, שלום וברכה"
"מדבר ברוך שיינפלד"
"ברוך! הרבה זמן לא דברנו".
"בהחלט, מגיע לנו מזל טוב, מאיר הבכור שלי מתחתן עוד ארבעה חודשים".
"מזל טוב! בניין עדי עד!" צבי מתרגש.
"שירבו שמחות בישראל, אני מבין שהתקשרת לברר על צלם לחתונה".
"אכן, צלם מקצועי לאירוע שלנו, יום ראשון
ח ניסן".
"בשבילך…אני כבר בודק, יום ראשון ח ניסן אמרת, אה… כן פנוי לי".
"מצויין".
"איפה החתונה?"
"באולמי גלריה בחיפה"
"איזה יופי…"
טו.. טו… צבי מביט על הצג. ממתינה ממלכה??? היא אמורה להיות בראיון עכשיו???
"ברוך… זה יהיה בסדר אם אני אחזור אליך עוד כמה דקות, אשתי על הקו"
"כן, בסדר. כל טוב".
"מלכה?" צבי עונה.
"כן".
"הכול בסדר? איפה את נמצאת?" היא מזהה בקול שלו לחץ לא שגרתי.
"אני… מחוץ לבית הספר"
"לא היה ראיון?"
"לא".
"מה? בשביל מה הלכת? הוא מתקשה להבין.
"הגעתי לבית הספר להתראיין, פגשתי שם את המזכירה שהסבירה לי בהתנצלות שלא ידועה לה על משהי נוספת שהוזמנה היום לראיון, מי שהייתה צריכה להתראיין, כבר נכנסה וכנראה תקבל גם את המשרה".
"מה? לא ברור לי איך קורות טעויות כאלה".
"אני לגמרי לא מבינה מה קרה כאן"
כמה שניות של שתיקה.
כמו נעלמו לשנינו המילים.
"אה… שיינפלד התקשר אלי" צבי הראשון שניסה להפשיר את המצב.
"ו…"
"הבן שלהם הבכור מתחתן, הוא סגר איתי אירוע".
"ברוך השם, צבי אני בדרך חזור שאגיע נדבר".
אני מנתקת. החיים ממשיכים. אנשים ממשיכים. צבי עובד, שיינפלד מחתן. רק החיים שלי נעצרו. הגשם יורד בעוצמה, מכה בי, הדמעות שלי מתערבבות אתו יחד. אני מדמיינת איך עוד יומיים אני נכנסת לכיתה כמורה כבודה, עומדת מול עדת שובבות ומחנכת אותן לעבודה לצניעות וליראת שמים, באחת אני מתנערת מהדמיון המגוחך הזה, והרי עוד יומיים זה לא מה שאעשה. אני אשב בבית אנקה שוב את מה שכבר נקי, אכבס שוב את מה שכבר כובס, לא נעים להיות אישה משועממת וחסרת מעש. אך לצערי, מיום ליום אני והשעמום הולכים ונעשים ידידי נפש.
_ _ _
בית יעקב. רכסים.
גולדי מרימה זוג עניים מהמקלדת. "נחמה, מה שלומך?"
"ברוך השם".
המורה נחמה נכנסת למזכירות עם ערמת שכפולים ביד.
"לצלם משהו?" גולדי מנחשת.
"כן, את שני הדפים האלו כל אחד עשרים ותשע פעמים ו…"
נחמה נוברת בערמה.
"רגע… אני כבר מוצאת אותו, שכפול חשוב מאוד ביהדות… הנה".
היא מגישה לה שכפול צבעוני עם מסגרת פרחים.
"בצבעוני?"
"לא, אפשר על דף תכלת זה מספיק".
"גולדי מצרפת את השכפול לחבריו הקודמים.
"אני אבוא לקחת בסוף ההפסקה, תודה".
"בשמחה".
"בוקר טוב גולדי". המנהלת נכנסת למזכירות.
"בוקר טוב".
"ידוע לך אם הגיע לכאן משהי ביום שלישי האחרון להתראיין?
"כן, רחל מילר".
"חוץ ממנה, משהי בשם מלכה רוטמן".
"מלכה רוטמן, כן, הגיע לכאן משהי כזאת בטענה שהיא הוזמנה לראיון ו…"
"היא לא נכנסה אלי להתראיין".
"נכון, אמרתי לה שלא ידוע לי על מתראיינת נוספת, מי שהוזמנה רשמית כבר נכנסה".
"גם היא הוזמנה, המזכירה שיפי דברה איתה".
"באמת???"
כן, כנראה הייתה כאן אי הבנה, אני רוצה שתזמיני אותה בשנית".
"המנהלת מכירה אותה?"
"אפשר לומר…תוכלי לעשות את השיחה הזו עכשיו?"
"כן, בשמחה. לאיזה יום להזמין אותה?"
"יום רביעי הזה, אם יסתדר לה".
המנהלת נכנסת לחדרה.
גולדי מחייגת למלכה.
"מלכה?"
"כן".
"מדברת גולדי המזכירה מבית יעקב".
"כן" הלב שלי פועם בעוצמה.
"אני חייבת לך התנצלות, הגעת לכאן ביום שלישי האחרון להתראיין, הייתה אי הבנה ואני חשבתי שלראיון הוזמנה רק משהי אחת כשבעצם הוזמנו שתיים, את מבינה?"
אני שותקת. עוד לא יודעת איזה סוג של שתיקה, רועמת, מבינה או אולי מוחלת? "מלכה?"
"כן אני איתך"
העניין הוא שהגיע משהי לפנייך והתראינה למשרה חלקית, ואותך הזמינו לראיון עבור משרה מלאה, נכון?"
"כן, דברו איתי על משרה מלאה".
"אני ממש מתנצלת על הטעות".
"זה בסדר…"
"בכל אופן, המנהלת בקשה ממני להזמין אותך בשנית, יום רביעי הזה בבוקר, פנוי לך?"
"אני חושבת שכן".
"מעולה, הרבה הצלחה".
"תודה".
הציפורים בחלון מזמרות שיר. פוצחות במחול קסום, הן צוחקות, מוחאות, מאושרות, כמעט כמוני.
_ _ _
יום רביעי. בית יעקב רכסים.
אני נכנסת למזכירות בית הספר.
"שלום, את גולדי?"
"כן, שלום וברכה"
"אני מלכה רוטמן…"
"מלכה! נעים להכיר, דברו הרבה על האישיות המיוחדת שלך…"
"באמת? איך אתן מכירות אותי, אני חדשה כאן ברכסים".
"מה זאת אומרת? המנהלת מכירה אותך אישית"
"אותי?"
"כן, כך היא אמרה…"
"אני לא יודעת על מה את מדברת".
"על הגברת חוה גולדמן, למדת בשנות הסמינר עם הבת שלה הוראה".
"אני…" ברגע אחד נסגרים המעגלים לצידי.
"חוה גולדמן…"
"כן, היא המנהלת החינוכית והמדהימה של המקום הזה, אישה מסורה מאוד, טוב, אני לא מחדשת לך…"
"אני כבר לא בטוחה…"
"גברת רוטמן" אני שומעת קול מוכר מאחורי. כעת אני בטוחה שזו היא. זה הקול שלה במדויק.
"שלום וברכה" אני מסתובבת למנהלת. "שלום לך, אני שמחה לפגוש אותך אחרי כל כך הרבה שנים…"
"אני… למען האמת, רק עכשיו נודע לי שהמנהלת היא…"
"שערתי שאולי לא תדעי…"
"אני…"
"לפני שנערוך את הראיון, הייתי רוצה שנצא קודם לפרוזדור".
אני והמנהלת יוצאות מהמזכירות לפרוזדור שוקק החיים. בנות רצות, משחקות, תופסת. מחניים. אל-הדגל. מחניים. המשחקים האלו מעלים בי חיוך מתוק ומתגעגע.
"הקירות היוקרתיים הם מלאכת ידיה של המורה פרידה, היא האומנית בצוות".
"הם מדהימים!"
"בהחלט, והבנות שמשתובבות כאן, הן התמידות המתוקות. רציתי שתבואי בבוקר דווקא ותתרשמי מהן".
"'מרשים בהחלט!" אני מודה. האווירה כאן קסומה. לרגע אני חושבת אם יש מקום שיענה על הקסם הזה מלבד בית הספר הזה, נראה לי שלא.
"נחזור לחדר שלי, הייתי רוצה שנדבר על עוד כמה עניינים בקשר לתקנון ולהתנהלות היום יומית בבית הספר שלנו".
אנחנו מתקרבות שוב למזכירות.
"וכן נקדיש זמן ראוי לדבר על המשרה החדשה שהתפנתה בשבילך…"
זה סופי? אני מעיזה לשאול בשקט. "מההכרות ביננו, אני מסכימה לעצמי לאשר כי המשרה אכן מתאימה לך, מעל כל ספק".
אני מבליעה חיוך קטן.
היום הסתיים.
אני יוצאת מבית הספר עם טעם מתוק של התחלה. הטוב כבר לא ברור מאילו, המשרה שלי מקבלת אור חדש.
ידעתי תמיד, אור אלוקי מלווה אותי בכל צעד ושעל, בכל שביל חשוך שיהיה. בתמונת הגלות החשוכה אני מוארת באור גדול וייחודי לי.
האור הזה חזק, חזק מדי לעין הקטנה שלי, סליחה שלא הבחנתי בו, זאת רק הייתה תוצאה של סנוור. דמעה מלוחה – מתוקה מחליקה על הלחי. אני מסכימה לעצמי לחייך לתמונה הזאת.