אבני שיש לבנות, דוממות, מילאו את טווח הראייה, ושמות-שמות של אנשים שאינם.
רק קבוצה קטנה, חריגה בנוף, התרכזה באחת הפינות.
זה לא עניין אותו. הוא חיפש שם אחד, מצבה בודדת בכל השממה הזו. איציק עבר בין שיש למשנהו, בוחן את השמות בשימת לב. חבריו גם הם שם, מפוזרים באזור. חזקה עליהם מצוות הראש ישיבה, לחפש אישה אלמונית, ולהכיר לה טובה.
"בחור, צריך עזרה?" גבר בכיפת שקל פנה אליו מרחוק.
"זה בסדר, אני מסתדר"
איציק המשיך לשורה החמישית, מתקרב לגבר ולחבריו.
הם המשיכו לעקוב אחריו. הוא הרים מבטים תוהים.
"אתה מבני ברק?"
איציק שתק מעט: "מירושלים".
"את מי אתה מחפש?"
"את מה", איציק תיקן: "מצבה".
"באמת!" השקל נשף בהתפעלות.
מכנס טריקו התערב: "נו פרזיט, השתעממת בישיבה? החלטת לבלות פה את שארית חייך?" הוא חייך בציניות.
איציק לא הגיב, ממשיך לסקור את השמות.
"בוא נעזור לו", אחד מהם ריחם עליו: "מה השם?"
הוא העיף בהם מבט: "אתם אחים". הקביעה נפלטה לו, לאיציק.
הם הביטו זה בזה.
"יש לכם אותם עיניים", הוא הסביר: "אבל הפה שונה".
חיוך קטנטן.
איציק הציץ בפתק: "עליזה גורדון, ראיתם?"
שתיקה השתררה. הם כיווצו את גבותיהם בחשד. מפלחים את גופו לפלחים דקים של חשד.
"מי נתן לך את השם הזה?" גבר מחויט התקדם לכיוונו. מצמצם את עיניו.
הוא שתק, מוציא את הטלפון: "מצאתי את המצבה", עדכן את חבריו, נותן מיקום מדויק.
הטריקו חייך: "בחור חכם".
"זו אמא שלכם?" איציק שאל: "זכיתם" הוא פלט, קובע.
הקבוצה התקרבה לעברו בשעשוע: "במה?" עכשיו כולם התעוררו.
טריקו: "טעות בכתובת. פנאטי".
"זו לא טעות", איציק היה נחרץ: "אולי אתם לא זכיתם, אבל היא כן. והראיה לכך היא הציווי של הרב שלנו", הוא הבהיר.
"זה פה?" בחור תמיר נפנף לכיוונו ממרחק, מסמן לעוד כמה בעקבותיו.
"אתה יכול להסביר לי איך אתה וכל הישיבה הזאת, קשורים לאמא שלנו?" המחויט המשיך לחקור.
"מה עניינים?" אלחנן הגיח, נמרץ כדרכו: "אורחים?" הוא פזל לכיוון הקבוצה: "מצטרפים למניין שלנו?"
"מניין זה עשר, לא?" המחויט הוכיח בקיאות נרחבת: "ואתם, כבר–".
"עשר", השלים אלחנן, טופח על שכמו של איציק: "בוא נתקדם, חבל על הזמן. נתחיל מאותיות 'נשמה' ונעבור לעליזה בת?" הוא הוציא את הפתק מכיסו.
"בת מושיקו וחבצלת", השלים צבעוני נוסף.
"בת משה". אלחנן הרים עיניים מופתעות לעברו.
"זו אמא שלהם", איציק הסביר לו בשקט.
"אנחנו מחכים לתשובות", כיפת שקל נעץ בהם מבטים חושדים: "אתם רוצים לערוך הכרות?" הוא לא המתין לתשובה: "אני עורך דין, הוא בנקאי, מהנדס, ועיתונאי". הוא החווה על אֶחיו.
"איזה שטעלע'ס", אלחנן הפטיר. הבחורים מסביבו שחררו צחוק כבוש.
"ועכשיו אני שואל שוב: איך אתם קשורים לאמא שלנו?" הוא השתתק.
הם נסוגו אחורה, משאירים את הזירה לאחרים.
איציק נאנח, לא חשב שזה כלול בתפקיד.
"מי שלח אתכם?" עורך הדין לא הרפה. מכבד את תפקידו.
"בואו נעשה את זה זריז", איציק היה קצר רוח: "אמא שלכם, עליזה גורדון מירושלים, נפטרה לפני שנה, נכון?" הוא אמר, רוצה להתקדם במשניות.
עורך הדין המחויט שמר על ארשת חתומה, והעיתונאי עם הטריקו הנהן קלות.
"תגידו מה החקירה הזאת, יש ירושה גדולה?" אלחנן התערב, לא מבין את הבלגן.
הם התקשחו.
"זו הייתה בדיחה", הוא ציין.
"בכל בדיחה יש גרעין אמת", פיזם העיתונאי.
איציק המשיך. לא מגיב למלל: "והיא תרמה לישיבה שלנו הרבה כסף בשנים האחרונות".
"סיפור מעניין", הטעים העיתונאי: "פשוט, אמא שלנו לא תרמה למוסדות חרדיים. אז יש פה טעות, כפי הנראה".
"היא תרמה וגם ממשיכה לתרום", איציק חייך. "יש איזה חשבון בנק, שממשיך להעביר כספים כל חודש".
"אתה בטוח?" הבנקאי נלחץ.
"לא בטוח כלום, אנחנו כבר יכולים להתפלל לעילוי נשמת האמא שלכם? את הדברים האחרים תסדרו מול הנהלת הישיבה".
אלחנן הרעים בקולו, מתחיל את המשנה הראשונה. ומגיש כמה ספרונים מיותרים לקבוצה הצבעונית.
"כבר אמרנו תפילה", סינן העיתונאי, אך זז הצידה.
בחורי הישיבה התאספו ליד המצבה הלבנה עם האותיות השחורות. האלמוניות: "עליזה בת משה".
הם עמדו בצד, משתדלים לענות במקומות הנכונים.
הבנקאי התרכז במחשב. בודק את שורות הבנק הצפופות.
"הישיבה שלכם", הוא שאל לאחר הקדיש, מרים את עיניו מהמסך: "קוראים לה: 'תורת אלימלך'?"
איציק הנהן בראשו.
"אז הם בסדר", הוא השיב לאחיו.
"מה בסדר? אתה ממשיך לתרום להם, על חשבוננו?" העיתונאי נזעק.
"על חשבון אמא, זו הייתה בקשה שלה. והיא שמרה סכום בצד בשבילם", הוא הסביר בשלווה.
"זה לא חוקי!" סינן העיתונאי.
"דווקא כן", עורך הדין אישר בשפתיים חשוקות: "הרווחתם". "אבל למה הגעתם, זה עדיין לא מסביר, זה רק מעורר חשד".
"ציווי של הראש ישיבה והכרת הטוב. שום דבר אחר", אלחנן פסק נחרצות.
"ומה וכמה קיבלתם על כך?"
אלחנן ואיציק החליפו מבטים מבודחים, פורצים בצחוק. "הגענו לפה באוטובוס, וגם נחזור בו. לא קיבלנו שקל, בטח לא דירה", אלחנן ענה, פוזל למהנדס, שהיה טרוד בשיחה עם אחיו.
"הגענו כי הראש ישיבה אמר, שום כסף", איציק הגיב גם הוא בחריפות: "ואל תחפשו בכל מקום 'סקופ'. מצטערים, אם חסר לך כזה למחר", דמו עלה לראש.
לעורך דין היה זמן, ובשפע. הוא שילב את ידיו.
"זה משולל הגיון. אין מצב, שעשרה נערים ייסעו ב-אוטובוס…" הוא גלגל את המילה בהדגשה, "בלי מזגן, ביום חם רק בגלל איזו אישה אחת שנפטרה. זו יכולה להיות סיבה אחת: 'כסף'. שמעתם על זה פעם?" הוא בחן אותם בחשדנות.
"אנחנו פשוט מנסים לזהות, מה האינטרס שלכם ומה הצלחתם עוד להוציא מאמא שלנו, בכוח. ולנגוס בכסף שלנו", הסביר העיתונאי בדיפלומטיות.
"אולי תירגעו?" הציע הבנקאי לאחיו, לוחש מעט: "לא כולם פועלים רק עם אינטרסים, יש כאלו שלא".
"אני לא נרגע, כי אני לא מאמין להם. לא מאמין שיש אנשים בלי אינטרסים!" עורך הדין נשף בעצבנות.
"טעות, יש להם אינטרסים", אלחנן התערב.
העו"ד חייך. 'הדג נפל ברשתו', החקירה הצליחה.
"אינטרסים של הכרת הטוב, של אמונת חכמים, תורה, עולם הבא", הוא פירט אחד לאחד. מול פניו המובסות של עורך הדין.
"וגם קצת מוסריות ואנושיות", השלים איציק המותש.
עורך הדין שתק.
העיתונאי ויתר סופית על הכתבה ההרסנית.
הם זזו.
מניין בחורי ישיבה 'שחורים', ובנים של 'עליזה' אחת.
הולכים בין החלקות. מפלסים את דרכם בחום קיצי.
הם הגיעו לשער.
רכבי יוקרה חנו שם. מהדגמים האחרונים. ותחנת אוטובוס חבוטה נראתה מרחוק.
"שנה הבאה גם תבואו?" העיתונאי שאל, קולו שינה גוון ומנגינה. לוחץ על השלט.
איציק חייך בניצחון. מנגב את מצחו הנוזל.
"תלוי", השיב אלחנן.
מבטים נבוכים עלו על פני הקבוצות.
"תלוי אם תביאו לנו טנדר".
הבחורים הבליעו צחוק.
"אינטרסים…" סינן עורך הדין.
"התכוונת לזה?" שאל הבנקאי, מוציא מארנקו שטר תכלת.
החיוך התרחב. אלחנן התקשר לתחנת מוניות.
עורך הדין נשף ברוגזה.
"זה שלי, אח", הוא הסביר לו: "חלק קטן מהסכום שקיבלתי על עצם ההימצאות שלי פה, מוכר לך, האינטרס הזה?"