הדלתות הענקיות של "משען לדורות" נפרצו בבת אחת על ידי קבוצת ילדים עליזה ששעטה פנימה בפראות בקריאות ילדותיות של "ייייייש!!!". ברגע קט התפזרה הקבוצה לכל עבר בלי שימת לב יתרה למתרחש סביבם. כל אחד מהילדים חיפש את חברו, שמח לגלות שהוא כבר מחכה לבואו. לא היה גבול למרץ הילדותי. הוא דמה להוריקן המתגלגל סביב עצמו, נושא מעלה כל פיסת אדמה תחתיו…
כל דיירי המקום עברו כבר את גיל השבעים, ואם הצעקות האינדיאניות של הזאטוטים שִעשעו כמה מהם – הם הרגיזו עוד כמה אחרים.
אהובה וברכה הגננות נכנסו איתם, מרגיעות את הרוחות ומשגיחות על הילדים למען האוכלוסייה המבוגרת של המקום. עומדות הכן למנוע כל בעיה.
גברת דיצה דנציגר, מנהלת המקום, קיבלה אותן בחיוך רחב. "עשרים ושניים ראשים עם תלתלים או פאות זעירות – עושים פה עבודה מקסימה… בשלב זה הניסוי מוצלח. אהובה, את זוכרת את היום הראשון, כשהסברת לדיירים כאן למה הילדים באו?" שאלה.
"כן", ענתה אהובה בחיוך. היא נזכרת בשיחתה עם הילדים: "ילדים חמודים! אנחנו באים לבקר פה הרבה סבתות וסבים, חלקם ישֵנים חלקם עֵרים, חלקם מדברים וחלקם שותקים…"
דוד נכנס לתוך דבריה, תלתליו קיפצו סביבו. "הגננת, הם שותקים כי הם לא רוצים לדבר לשון הרע?"
גם אריאל חקר: "למה הם ישנים? כאבו להם השניים בלילה או היה להם גזים?" רק לפני חודש וחצי נוספה אחות קטנה למשפחתו.
"הם בריאים ברוך ה', אך אינם צעירים", ניסתה אהובה להסביר. "הם מחכים לכם – אולי למשחק, אולי לסיפור, ואולי להיות חברים שלכם…" הוסיפה.
כל הראשים הסתובבו. מתבוננים בעוז ובלי בושה בזקנים ובזקנות שישבו בכורסאות גדולות, מנמנמים קלות או עמוקות.
אחד מהם הפנה לכיוון הקבוצה את מקלו באיום, וצעק: "החוצה… קישטטט! החוצה!!! מה זה, באתם לעשות לנו רעש באוזניים? זה לא גן פה. גם בגיל זקנה אי אפשר לנוח?" שאל בהתרסה.
אין כיפה על ראשו, תמהה אהובה בליבה, למרות שהמקום מיועד באופן רשמי ומובהק לציבור שומרי תורה ומצוות. הילדים נבהלו והתקבצו צמודים לגננות. מחפשים מחסה מפני הזקן הנרגן. רק דוד הביט עליו והתקדם אליו בנחישות.
דיצה, אהובה וברכה עצרו את נשימתן. הנה הגיע רגע המבחן. האם יצליח?
"סבא", קרא לו. "אתה רוצה שנלך מפה?" שאל בתמימות.
שאלתו הישירה שיתקה את הזקן הלא מוכן. "חצוף קטן!" זרק לעברו. "זה לא גן פה. לכו לשחק בגינות. פה רוצים שקט…"
לא נראה שדוד התרשם מגערתו. "הגננות שלנו אמרו שנבוא לפה להיות חברים שלכם. אם אתה לא רוצה, לא נהיה חבר שלך ותישאר לבד. נכון, הגננת? מי שלא רוצה להיות חבר שלנו – אנחנו לא חייבים?" ובלי לחכות לתשובה פנה מיד לשכנו, זקן חביב חבוש כיפה שהסכים להיות לו לחבר.
הזקן הרוטן יצא מהלובי ופנה, זעוף פנים, לחדרה של דיצה שמיהרה אחריו. בלובי הורגשה התעוררות מצד הדיירים. הצעקות של הזקן נשמעו ברקע עד הקומה השלישית.
"אלו רעיונות יש לך, גברת דיצה? להזמין חבורת זאטוטים להשתובב במקום מגורינו! שומו שמיים!!! ועוד שלוש פעמים! איפה שמענו דבר כזה? לא ידעתי כשנרשמתי לפה שיש לנו מנהלת עם רעיונות משונים. רוצים חיים שקטים, לא בלגן מול העיניים!" עצר לנשום. נאומו היה ארוך והוא אינו רגיל לדבר ברצף יותר מכמה מילים.
דיצה הזדרזה להשחיל מילה. "אדון שווארצמן, יש אפשרות להחליף לך חדר לכיוון השני של הבניין, ולא תהיינה לך שום הפרעות. אתה מכיר אותי כבר שלוש שנים, ואינני חשודה בזלזול באנשים היקרים המתגוררים פה!"
"לא רוצה העברת בית. זה החדר שאני רוצה לגור בו ולמות בו".
דיצה לא נבהלה מהצהרותיו של אדון שווארצמן. זאת אכן תחנה סופית, אך היא רוצה שהתחנה תהיה להם נחמדה, מענגת ומצמיחה.
"איך שנוח לך, אדוני. אך המחיר יהיה רעש", סתמה את הוויכוח.
כשהוא פנה לצאת, עוד זרק לעברה: "מה עבר לך בראש, גברת דיצה? שעוד נהיה חברים של בני ארבע? הייתי מנהל תיכון בדרום, מסרתי הרצאות לאקדמאים בנושא ארץ ישראל שהייתי אחד השותפים להקמתה. בהשפעתו של המשורר אהוד מנור – ויינר שיניתי את שמי. אהבתי את השיר שלו 'אין ארץ אחרת'… ועכשיו אהיה חבר של ילד בן שלוש – ארבע ששר שירי -גן?!" מלמל מתחת לשפמו.
היא הלכה אחריו. "אולי כל הניסוי הזה שגוי מיסודו?" הרהרה.
והיום הם שוב פה. כבר עברו שלושה שבועות.
דיצה מספרת לגננות שמר לוי, ה'חברותא' של דוד, הגיע אליה עם בקשה. "דוידי הוא ילד מקסים, ואני אוהב לשחק ולדבר איתו", אמר. "אך אני עסוק כעת מאוד בכתיבת ספר. האם יהיה אכפת לך לנסות שוב לדבר עם אדון שווארצמן? בכל פעם שהם מופיעים הוא מסתכל עלי ועל דוידי. אני מכיר אותו, הוא אדם טוב, גם אם קצת כועס לפעמים… נראה לי שהפעם הוא לא יסרב", סיים את בקשתו.
"והוא לא סירב…" ממשיכה דיצה המנהלת.
דוד חיפש בחשש את מר שווארצמן. מצא אותו יושב לבדו. הוא היסס. לא שכח את צעקותיו.
"סבא", אמר לו. "היום אין לי חבר, אני לבד. רוצה להיות חבר שלי? הגננת מרשה", הוסיף.
"מה שמך?"
"דוד או דודי או דוידי", ענה הילדון.
"אני אהוד".
"לא שמעתי אף פעם שם כזה… סבא אהוד, אתה אוהב לטייל? כי היום אני רוצה לטייל בחצר", הוא משך בשרוולו.
תקיעות שופר נישאות באוויר מבית כנסת סמוך. "סבא, אתה שומע? הגננת סיפרה לנו שצריך לעשות תשובה, לתת הרבה צדקה ולהתפלל חזק…"
סבא אהוד שתק.
"סבא, אתה לא רוצה לעשות תשובה? אין לך עברות?"
"בטח שיש לי. עברות ענקיות", ענה לעצמו, ואת דוד שאל: "איך עושים תשובה?"
"מבקשים מה' שבשמיים סליחה. אני ביקשתי ממנו סליחה כי לפעמים אני שוכח להגיד 'מודה אני' בבוקר. סבא, אתה חושב שה' סולח לי?" דאגה נמהלה בקולו הדקיק.
כמה זמן לא ראה את אור השמש? מי זוכר… אבד לו הטעם לראות עולם. ועכשיו הוא פה, מטייל עם זאטוט שהצליח להוציאו מקיפאונו. כמה רכה ידה של דוד. הוא שכח תחושת מגע מה היא. כמו של בנו שרוליק… בן כמה הוא היה אז? כן… בן חמש… הארורים שלחו אותו ואימו לשמיים מפויחים.
סבא אהוד מתנער. "אסור שתזכור", פקד על עצמו. "אסור. הכול מאחור! חיים חדשים בנית. עולם חדש וטוב. היה קשה בהתחלה. לעזוב את העבר ולקבור אותו יחד עם שישה מיליונים… קשה, מפחיד, ועצוב..!"
דוד לא נתן לו הרבה זמן לחשוב וגרר אותו לפינה אחרת. "רק שישאיר את ידו בשלי…" התחנן סבא אהוד בלי קול.
ביום חמישי האחרון הוא לא הצליח לישון. בבוקר קפץ אליו דוד וצווח בשמחה: "סבא אהוד, יש לי פאות! וכיפה יפה! עשו לי קרחת… אני גדוווול! וגם ציצית יש לי! אתמול נסענו עם אבא שלי למירון, וליקקתי דבש על האותיות. אני עעענק. אלמד הרבה תורה!"
אהוד הזדעזע. שנייה ארוכה הוא הסתגר בתוך עצמו.
"איפה התלתלים של בני שרוליק? גם לו עשו חלק'ה… דבש זהוב נזל מהאותיות בטיפות גדולות ומתארכות, עד שהן מתנתקות ונופלות. דבש טעים ומבטיח. התפללתי שבני ילמד תורה. 'דאשיקל' (קסקט) על ראשו ושתי פאות מסולסלות מעטרות את פניו…
בגללו עזבתי הכול. לא עמדתי בכאב ולא מצאתי תשובות לשאלות ה'למה'. ולכן עבור ילדיי שנולדו פה בארץ ישראל לא רציתי מנהגים גלותיים. בקושי הסכמתי לערוך להם בריתות".
ודוד זורח לפניו… ושרוליק מטושטש מאחוריו…
"סבא אהוד, למה אין לך כיפה?" שאל אותו בתמימות.
מלמול לא ברור יצא מפיו של אהוד. "הכיפה מחליקה על ראשי…" הוסיף במבוכה.
"גם לאבא שלי יש קרחת, והכיפה שלו לא נופלת אף פעם! אולי צריך כיפה יותר גדולה?" הציע.
במשך החודשים הבאים היה דוד מביא אליי כל אות שלמד בגן, ושמח ורקד איתה. הייתי חוזר ומשנן אותה עימו. ועם שרוליק. פעם נתתי לו סוכרייה, אך דוד אמר: "כנראה התבלבלת. אין לה הכשר טוב", ולא אכל. גם אני לא אכלתי, והיא נשארה במגירתי. גם כשבא נכדי לבקר – לא נתתי לו אותה.
ממשרדה, המנהלת גברת דיצה רואה את אדון שווארצמן צועד הלוך ושוב חסר מנוחה. היא מחליטה לגשת אליו.
"חנוכה שמח! איך אתה מרגיש הבוקר?"
"דוידי עדיין לא הגיע, ואני מלא דאגה שמא אינו מרגיש טוב ולא הגיע לגן היום", ענה הקשיש בחופזה. בלי לגלות את הדאגה המטרידה אותו – אם דוד לא ביקר בגן, הוא לא יבקר גם אותו… והוא מתגעגע כל כך!
"אווה…אדון שווארצמן, ראיתי אותו לפני זמן קצר ליד מתקן החנוכיות בכניסה ללובי". אהוד כבר מיהר לשם, ככל שאפשרו לו רגליו, שוכח להודות לה.
דוד עמד מול החנוכיות, אינו מודע למה שהתחולל בגללו. הוא הסתכל עליהן. עומד על קצות אצבעותיו.
"מה אתה מחפש, דוידי?" התעניין חברו הקשיש המתקשה להסדיר את נשמתו.
"אני מנסה לנחש מהי החנוכייה שלך", חייך והצביע על חנוכייה מרשימה. "אולי זאתי, סבא אהוד?" כששם לב שאינו מקבל תשובה, פנה לכיוון אחר. "אולי זאתי שם, הקטנה עם הצבעים המבריקים?"
השקט ענה לו.
"מה??! אוי, סבא אהוד, אין לך חנוכייה? אין לך כסף לקנות? אל תדאג, יש לי אחת, אני אביא לך אותה מחר, בטח אימא שלי מרשה!"
יום אחד, כשהפשיל סבא אהוד את שרוול חולצתו, הסתכל עליו דוד מהופנט. "מה כתוב לך על היד, סבא אהוד?"
"מספר", ענה קצרות ומיד כיסה את ידו. דוד, בעקשנות ילדותית, לא ויתר. "מי עשה לך את זה?"
"שונאי ישראל", קולו בגד בו. שרוליק לא הספיק לגדול בשביל לקבל מספר…
"אמא שלי אומרת שכל לכלוך על הידיים אפשר להוריד בהרבה סבון. אתה רוצה שאבקש ממנה סבון?" הציע.
"זה בתוך העור ואינו נמחק", הסביר סבא אהוד עצוב.
"זה בטח מאוד כאב, סבא אהוד, נכון?" אמר דוד בהשתתפות כנה. הוא הכניס את אצבעותיו השמנמנות בין בד חולצתו ובין עורו, מלטף בעדינות את הספרות על זרועו של סבא אהוד, שהרגיש כעת צריבה גדולה יותר מלפני שישים ושש שנים, 'שם'… הוא הצטמרר.
לקראת פורים ביקש דוד מסבא אהוד לספר לו את מגילת אסתר. "ארורים כל הרשעים". דוד הביא לו בחגיגיות "אוזן המן" שרק אתמול אפו בבית. מבועת הוא מסתכל על משולש הבצק: בדיוק כמו שאשתו עליה השלום הייתה אופה. ושרוליק עמד קרוב אליה, מוכן לקפוץ על מנת לקבל הראשון…
שבועיים לפני פסח דוד היה נראה מוטרד. "סבא אהוד, הגננת אהובה סיפרה שבפסח צריכים לבדוק את החמץ בבית וגם בלב. מה זה חמץ בלב?" הקשה דוד. "אם עשיתי משהו לא טוב לחבר שלי – זה חמץ בלב, כי אין מקום לדברים טובים בלב שלי?"
"סבא אהוד, יש לך חמץ בלב?" חקר דוד.
סבא אהוד לא ענה.
במשרד, דיצה מעדכנת את הגננות על הצלחת הניסוי בשילוב חברותות קטנות לדיירי המקום. רובם התקדמו: השתקנים התחילו להשתתף בשיחות, העצמאיים חסרי התנועה החלו לקום ולהסתובב, אצל חסרי מעש התגלו כישרונות לציור, מורים לשעבר חזרו ללמד את הקטנים מושגים ולשחק איתם. האווירה השתנתה לטובה באופן ניכר. מפלס התלונות ירד בחדות, ועימו גם הצורך בתרופות הרגעה.
יום אחד, פרחים נתחבו בידיי. ריחניים. לבנים וורודים. מתוכם צצו פנים קטנות ומוכרות. דוידי!!! הוא התעקש שנבקר בבית הכנסת של המקום "כי הגננת… סבא אהוד, אתה שומע? הגננת אמרה שצריך לקשט את בית הכנסת בשבועות…"
"יד ביד… כיפה על ראשי. דוד החזיק בי חזק חזק. עמדנו מול הפרוכת. שקטים. גם שרוליק פה. תמונתו מתמזגת באווירת החג."
"סבא אהוד… א.." התחיל דוד.
"לא סבא אהוד, דוידי… כבר לא סבא אהוד, אלא סבא בועז…" אמרתי בקול בוכה.
"סבא בועז", המשיך דוד בטבעיות. "אתה בוכה? כואב לך להחליף שם? פעם הייתי עם אבא שלי בבית הכנסת והוא אמר 'שמע ישראל' בקול גדול ואף אחד לא בכה… אולי גם אתה רוצה להגיד איתי, ואחר כך לא תבכה יותר?" התחנן אליי.
נענעתי בראשי, ושנינו אמרנו בקול רועד: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחדדדד!"
"סבא בועז," לחש לי דוד קרוב קרוב לאוזני, ידו על פיו כלוחש סוד: "עכשיו אתה סבא אמיתי!"