לצבור מעמד ופופולריות בסמינר, זה דבר לא קל. יש בנות שמעולם לא הוצרכו להתמודד עם הקושי הזה. הן אפילו לא הבינו שעלולה להיות כאן בעיה. היכולת הטבעית שלהן להתברג במרכז, להשמיע דעות, ולהישמע, להיות מאלה שקובעות את האקלים של הכיתה – לא נתנה להן אפילו צל צילה של התמודדות בנושא.
אבל יש בנות שכמהו לכך. להיות יום אחד זאתי שמקשיבים לה, זאתי שמחכים לה, זאתי שמפנים מבט לעברה…
מיכל הייתה אחת מהכיתה. נושמת, לומדת, קיימת. עוד אחת שמייצרת בנוכחותה את המושג 'כיתה'. אבל לא מעבר לכך.
פרט למעגל חברות מצומצם שהסכיתו לדבריה והתעניינו בה, לא היה לדבריה בכיתה משקל.
היא לא הייתה מאלה שמפזרות סביבן אבק של קסם. לא מאלה שיודעות להופיע במחזות שהסמינר היה מייצר מידי פעם, מצחיקות את הקהל, מדמיעות אותו, או קוראות בפאתוס את קטעי ההנחיה שבין קטע לקטע.
גם המורות לא הזמינו אותה להיות דוברת בפורומים, לא הסמיכו אותה לתפקיד ייצוגי, לא הפנו את מבטן אליה כשחיפשו חיזוק מתלמידה כלשהי, וגם לא שאלו לדעתה בדיונים פוריים. גם לא הייתה לה הפופולריות של בנות שמעיזות, שנועזות, שמתחצפות ומסתבכות. היא הייתה בת שקטה וממושמעת, לא נשמעת… תלמידה.
כל זאת היה עד לכיתה ד' סמינר. כשמבחני הגמר נושפים לתלמידות בעורף, ומתחילים להרצין אותן, לדרוש כובד ראש ביחס לעתידן – מגיע גם עידנן של הבנות שעד כה קולן לא הדהד בין קירות הכיתה.
זה מה שקרה למיכל. פתאום היא הייתה במרכז, מוקפת בנות הכמהות להקשיב לרשימותיה, מכותרת ידידות המתחננות לקבוע זמן ללמוד איתה.
ומיכל נתנה את כל כולה.
סיכומים יצאו מידיה, פרחו ושכחו לחזור לבעליהן. שעות נקבעו על מנת שתחכים את חברותיה שעד כה לא התפנו אליה, בידיעות ששמורות במוחה.
מיכל פרחה יותר ויותר, ככל שהצורך בה גבר.
היא נשארה ערה עד מאוחר, גם כשלא הייתה היא זו שנזקקה לשינון החומר. היא הוזמנה לבתי חברות, שעד כה לא חשבו להזמינה אליהן.
קולה העליז זימר ברחבי הכיתה, שנתקפה בלחץ ובדאגה לקראת הציונים בתעודה.
המבחנים הגיעו ואיתן ההפתעות. בנות נאלמות קיבלו ציונים גבוהים. בנות מפורסמות קיבלו ציונים בינוניים. ורק מיכל לא הצליחה לנסוק, ובמיוחד את הבחינה הקובעת לא הצליחה לעבור.
זו הייתה תעלומה. מיכל ידעה את החומר ללא ספק. היא זו שסיכמה, היא זו שלימדה, היא זו שבזכותה גם תלמידות חלשות הצליחו להרים את רף הציפיות מעצמן.
מה קרה לה? מה הכשיל אותה במבחן הגמר?
היו השערות. כשהיא מגיעה למבחן, היא מתבלבלת. כשהיא קוראת את השאלות, היא מסתבכת עם הבנת הנקרא. מרוב שהיא יודעת את החומר בעל פה, היא לא מצליחה לסנן, לתמצת, לענות בדיוק את התשובה.
ועדיין, לא היה היגיון בדבר. גם אם הייתה יוצקת את כל מה שבראשה על הדף בערבוב וללא סדר, עדיין הייתה קוצרת הצלחה. כמות הידע שהפגינה, לא התאימה לציון הנכשל.
ניסינו לשאול אותה, חלקנו בעדינות, חלקנו – קצת פחות. מיכל התחמקה. מתנהגת כאילו הנושא לא חשוב לה. כמו הייתה זו מישהי אחרת ולא היא שהתאמצה כל כך להצליח.
כל דבר בעולם, סופו להתפוגג. וגם עונת המבחנים נעלמה מאחורינו, מותירה עולם כמנהגו נוהג. כל אחת חזרה לעיסוקיה ולמעמדה החברתי. גם מיכל, שהתהילה נגעה בה, רפרפה מעט על פניה, והמשיכה בדרכה בלי להתעכב – כמעט חזרה לאלמוניותה הקודמת. כמעט. מספר חברות עוד נותרו לה, כאלה שזכרו לה את חסדיה, שהכירו טובה, שבשבילן כבר לא הייתה סתם 'מיכל', עוד אחת מהכיתה.
מיכל לא נטרה טינה לאלה ש"שכחו" אותה. גם לא חיפשה להתברג בחברה לא לה. אבל יום אחד שוב ראינו אותה מסתודדת בסתם יום של חול עם הבנות, שעד כה לא טרחו להזמין אותה לשהות בחברתן. משהו הסעיר אותן והן הזדקקו לעזרתה.
היו שמועות שהמחנכת דיברה איתן, וגם איתה. שזה הגיע עד להנהלה. היו דיבורים על רמאות, על חנפנות, ועל הכחשת החשד מצידה.
איכשהו גם הסערה הזאת שככה, מותירה נשות צוות חורקות שן, ושולחות מידי פעם מבטים של תרעומת. התלמידות, תמימות פחות, גילו את הסיפור והעבירו אותו בחשאי מאחת לשנייה.
מספר בנות מהאליטה ביקשו את עזרתה של מיכל בשעת הבחינה. לחלקן אפילו השלימה את התשובות בעצמה. איך המורות לא זיהו את הכתב, מה גרם להן לחשוד בכל זאת, ובאיזה אופן יצאה החבורה הזאת בשלום מהסיפור הלא ישר – עד היום אין לנו תשובות לכך.
אבל מה גרם למיכל להתפתות, לוותר על עצמה, להזניח את המבחן שלה, ולהקדיש את כולה לבנות שלא הכירו בה קודם ולא העריכו אותה אחר כך – לזה לא היה קשה לנחש את הסיבה.
ואם אתם אינכם מבינים, ועדיין תמהים על אותה נערה – כנראה, שמעולם לא חסרתם את התחושה של "להיות בין שווים – שווה".