אבא, קח מכאן את הקורונה! / תרצה אפללו.

אבא, קח מכאן את הקורונה! / תרצה אפללו.

אבא, קח מכאן את הקורונה!

אבא, אני רוצה לספר לך על בן כיתתי איתמר. כמעט תמיד הוא כועס על כולם.

אני לא צריך להסביר לך, אבא שבשמים. הרי אתה יודע הכל,

אבל הרב הסביר פעם שצריך לדייק את בקשותינו, וגם, כשאני מספר לך אני מרגיש יותר משוחרר.

אמא שלי אומרת עלי שאני ילד רגיש (היא מתכוונת להחמיא לי!) וחכם.

לכן קשה לי עם התנהגותו של איתמר. לא בגלל שאני חכם. בגלל שאני רגיש.

אמא גם אומרת, שבזכות החכמה אצליח לנתב את הרגישות בעזרת השם.

אני יודע שהיא צודקת ושיום אחד אבין למה התכוונה.

אני שואל אותך אבא טוב שלי, ילד רגיש, הוא ילד שעבורו בית הספר הוא מקום מאיים?

אני דווקא ילד מוערך ואהוב,

אבל קשה להילחם על הציון הכי גבוה, לרוץ אחרי כדור בהפסקה ולכעוס כשאני מפסיד.

כואב לי, כאשר אני רואה ילדים צוחקים על ילדים אחרים ומרביצים.

הלוואי והמורים יוכלו לתת ציונים לפי מאמצים ולא לפי תוצאות, הלוואי והיינו שרים יחד בהפסקות, הלוואי והיינו מצליחים לכבד אחד את השני, הלוואי והידיים היו מחבקות במקום להכות.

נכון אני משורר?

אמא שלי אומרת שזה הולך יחד עם הרגישות. גם דוד המלך היה משורר.

פתאום קורונה הגיעה. פחד, בלבול. פתאום העיקר הוא להמשיך ללמוד. פחות חשובים הציונים.

מתרגשים רק מלשמוע את קולו של החבר בטלפון. גם כשחזרנו ללימודים,

המסכות לא נתנו לנו לדבר לא יפה. הידיים של איתמר היססו להכות כי אסור לגעת אחד בשני כדי לא להידבק… פשוט התחלנו לחשוב קצת יותר.

אבא, תשעה באב כבר עבר, בית המקדש עוד לא נבנה. אולי בגלל שנאת חינם?

אני שואל אותך, האם שלחת לנו את מגפת הקורונה, כדי ללמד אותנו על אהבת חינם?

אם כן אבא, קח בחזרה את הקורונה ואני מבטיח בלי נדר, שאשתדל לשמוח כשאחד התלמידים יקבל ציון יותר גבוה משלי!

שלא אעשה פרצופים כשילד לא כל כך מוכשר יצטרף למשחק

אכבד יותר את כל אחד ולא אתן לכעס להשתלט עלי.

השם, אתה יודע שזה לא קל. אני יואל הקטן בן התשע, זקוק לעזרתך.

עמוק בתוכי אני יודע היטב שאיתמר אינו ילד מאושר. גם אמא שלי חושבת כך.

וכשגיליתי אותו בוכה במקום נסתר בבית הספר, כי סבא שלו מחוץ לארץ נפטר יום לפני בגלל הקורונה – הבנתי,

שמתחת לכעסים שלו מסתתר ילד רגיש כמוני וחכם.

הוא רק צריך ללמוד איך לנתב את הרגשות.

השם יתברך,

עזור לאיתמר לחשוב לפני כל פעולה ומילה. עזור לי לחשוב לפני כל פעולה ומילה

עזור לעם ישראל לחשוב קצת יותר. בלי מסכות. בלי קורונה. ותחזיר לנו כבר, בבקשה אבא!

את בית המקדש.

תגובה אחת

  1. Avatar
    הופשטטר חדו-ה הגב

    סיפור עמוק עם רגש ומוסר חזק.
    הקורונה לימדה אותנו להיות ערבים זה לזה,לפתח רגישות ואהבת חינם.
    איתמר הוא ילד רגיש כמו גיבור הסיפור.הוא רק לא יודע איך לווסת רגשות.
    נבקש מה’ שינחה אותנו בדרך הנכונה.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד