איש עם כנפיים \ נעמי חזן

איש עם כנפיים \ נעמי חזן

איש עם כנפיים/ נעמי חזן

 

זאב נולד להיות טייס”, כך אמרו תמיד סבא וסבתא מרמת גן, וההורים שלו היו מתמוגגים.

זאב הקטן המשיך להרוות אותם נחת כשביקש שוב ושוב מטוס כמתנת יום הולדת, והמשחק העיקרי שלו היה צי המטוסים שאסף לעצמו. 

חלפו שנים. המשחק הפך למשימת חיים והילדון המתבגר עשה הכל כדי להגשימו.

הדרך הייתה קשה ורצופה בלעג הסביבה. הוא שקד על לימודיו והמורים היללו. ציוניו היו מהטובים ביותר.

בחופשות הקיץ במקום להיות עם החבר’ה – הצטרף למחנה הכשרה לבני נוער בדרום. כזה שבו נמצאים נערים ממשפחות עם עבר בטיס; ואילו בבית שלהם, הוא היחיד שניסה לכבוש לעצמו מסלול המראה.

הלימודים היו מפרכים, הוא התקבל אחרון לקורס, כמעט ולא עבר. המשיך והתאמץ באימונים קשים, לא ויתר לעצמו ולחלום. 

 

ואז, כשהתגשם חלומו, אבא ואמא בכו מהתרגשות. זה כמעט היה מספיק לו. שיהיו מרוצים, חייך לעצמו בסיפוק. 

הלב שלו מימש את החלום.

 

הכנפיים שקיבל מהמפקד הוצמדו למדיו. הרגיש שכעת הוא מוגדר מחדש.

 

אחת, רות עבור.

רות שומע”, קולו של זאב רועד. ‘זהו, זה אמיתי, אתה טייס’. מחשבה מהירה חלפה בו, הסיט אותה, אין לו זמן להתרגשויות.

טיסת התקיפה הראשונה עברה בהצלחה, ממנה המשיך להתקדם הלאה, התקדם והדהים ביכולות הביצוע שלו. 

 

אני חייב לנתק, אבא. אל תדאג, יהיה בסדר”, הוא לחש לפומית, אין אפשרות לפרט יותר מכך תחת מגבלות הצנזורה. אבא בירך אותו בקול סדוק ואיחל הצלחה. 

הוא, לא בוכה, כמעט אף פעם.

מרגיש חזק מאי פעם הוא עולה בדילוג במדרגות ופותח בזהירות את דלת תא הטייס. הוטל עליו להטיס את הדגם החדש, מטוס קרב תוצרת  USA.

 

הטיסה החלה בשלוש לפנות בוקר. הוא מגביר מהירות, האורות מרצדים על המסלול. לא ישן כמעט יממה.

זאב הגביה טוס, הגיע למהירות שתי מאך. השמים בהירים והכל בשליטה. פתאום נדלק המסך והתריע על הודעה ממגדל הפיקוח: ” לחזור”.

הוא ניסה לברר עם טייס המשנה, שלחו הודעות והבינו שזה סופי. התקיפה בוטלה בעקבות מידע מודיעיני. הם החלו להכין את המטוס לנחיתה. גם זאת משימה מאתגרת. 

המסכים מהבהבים, תקלה.

דממה.

 

יש לי יד, יש גם רגל.

הראש ממאן לזוז.

איפה אני??

זאב פוזל סביב ורואה את האדמה, קרובה מדי.

שדות קמה, שיבולים שהצהיבו ומטוס עם טייס מרוסק .

עידו, עידו!” הוא מנסה לצעוק ולא מצליח.

הזעקתי עזרה”, לוחש לו עידו, רגע לפני שהוא שוקע במצולות העילפון.

 

במשרדי הפיקוד התקבלה הודעה על תאונה. צוות חילוץ נשלח במהירות, והפצועים הועברו במסוק אל בית החולים. פצועים בינוני.

קולות כעס עלו מחדר הפיקוד. “רשלנות של הטייס, מחדל חמור”. 

תקלה טכנית במנוע המרכזי, כזאת שלא זוהתה בזמן, גרמה להתרסקות המטוס.

 

 

חלפו עליו ארבעה חודשי התאוששות קשים וכואבים בהם שכב דואב ופצוע, נתון לחסדי מחלקת השיקום. במהלכם היטלטל בין אכזבה עמוקה, ייאוש וחידלון, לבין התרפקות וכמיהה לחזור ולהגשים את החלום.

 

כשהתאושש, זומן לדיון משמעתי. הדיון היה קשה. הקצין התגלה כטיפוס קפדן ונוקשה, כזה שאינו מעגל פינות. “בהתאם לתקנות הצבא, אתה מושהה לעת עתה משורות הטיס עד לחקירה מעמיקה של האירוע, שלאחריה… ” הטעים הקצין, “יתכן ותוכל לחזור לשירות הטיס כעוזר טיסה.

עיניו של זאב נעוצות בקצין. שמו “יורם כרם”, כך כתוב על התג. הוא קירח ומרכיב משקפיים. זאב נתפס לפרטים שוליים ובורח מהעיקר. אינו מסוגל להתמודד עם האובדן.

 

לא, הוא לא רוצה. 

כאן הוא כבר לא רוצה להיות.

יוצא בראש מושפל מהחדר. מבקש לעצמו חופשה זמנית ונענה בחיוב.

 

זאב יושב על הסלע, הכנפיים שלו קצוצות.

האופק מולו והוא שבור, מרגיש איך חלום חייו מתרחק ממנו.

הבסיס ממוקם במדבר, מטוסים צריכים שטחים גדולים וריקים כדי להמריא מהם.

עכשיו גם הוא צריך שטח כזה.

 

זאב שב לבית הוריו, מתקשה להישיר אליהם מבט. הם מעודדים אותו ומשום מה נראה שהם שמחים שחזר. רק הוא מרגיש כאב מוחשי. הכנפיים שלו, מה יהא עליהן? דאגה עוטפת את כולו.

רוח קרירה נשבה ברחוב ופלשה אל הבית.

זאב היה בחדרו, כרגיל, ודורית אמו התעסקה במטבח.

קר…  היא סגרה את החלון וחיממה את ידיה בכוס התה. ‘זה לא יכול להימשך כך’, חלפה בה מחשבה, זאב צריך לעשות משהו, לחזור למציאות… אבל איך? היא תלתה מבטה בחלון. וראתה אותה, ‘פולשת’ היא מוגדרת. והיא דווקא אוהבת את קולה. ‘ציפור המינה’ זאת שמספרים כי ברחה מגן החיות והתאזרחה בארצנו.

כן, כמוה, הוא צריך להכיר מקומות חדשים, לנקות את הראש, להתנסות. בהחלטה נחושה הניחה את הכוס שהתקררה על השיש ופנתה לחדרו של זאב.

 

נאמן לבקשותיה והסבריה של אימו החל זאב לשוטט ברחבי הארץ. “פשוט סע, תפתח את הראש”. והוא  נסע.

בחמישי בערב הגיע ליישוב קסום בשומרון, רק כדי לגלות שנתקע בלי דלק.

חושך, יישובים ערבים מסביב, כבר אחרי חצות.

הקראוונים ביישוב חשוכים,

הוא רחוק מהם. מכבה אורות ברכב, חונה במרחק מהם ומחליט לחדור ליישוב בשקט. מזמן חסרים לו ריגושים

‘לו רק היו לי כנפיים…’ כמה אהב להשתעשע בדמיונו על כנפיים דמיוניות הנושאות אותו ממקום למקום.  

משתופף, מיישם את החוקים שלמד על חדירה שקטה. שומע מרחוק קול מנגינה, הם שרים. הוא מתקשה להבין את המילים. מתקדם בשפיפה עוד כמה מטרים ועוצר באחת, מקשיב לשיח:

אז זה הסיפור שלי. מכל הכסף וההנאות שלי, לא נשאר כלום, הכל איננו. נשארה לי רק הרוח.

כזה סיפור… וואו!” ענו קולות מסביב.

והדובר המשיך: “ועכשיו, חבר’ה, בואו נשיר…”

 

יש לך כנפי רוח…” התנגנה המנגינה בלחש.

לא !!!

איך הם יודעים עלי?

איך הם יודעים שהיו לי כנפי רוח? ועכשיו, ועכשיו… 

הרגיש שוב איך מזדחלת אליו החולשה, כנראה שאות הקין ילך עימו כל חייו.

 

רעש העלים שהוא השמיע הקפיץ את בני הקבוצה. נדב דרך את הנשק והחבר’ה קמו במהירות.

עצור! הרם ידיים.

זה לא יכול להיות שזה קורה לו, זאב הרגיש בתוך חלום רע.

מי אתה?” שאגו לעברו.

אני? איש עם כנפיים, נפלט מפיו ההרהור בקול.

החבורה הביטה בו, נראה משלנו, אולי תמהוני. איך הגיע לכאן?

 

כנפיים? של פרפר או חיפושית?” לגלג הבחור עם האקדח.

הם התקרבו אליו, בוחנים אותו מכל עבר.

איך ידעתם עלי?”

ידענו מה?”

 

בחור נמוך וממושקף ניגש אליו והושיט יד. “ערב טוב, אני דור. מי אתה? רוצה להסביר?”

זאב ביקש כיסא, וקיבל.

סיפר בקצרה על הכנפיים שלו, על האכזבה והחיפוש מחדש.

ואיך ידעתם לשיר על כנפי הרוח, בדיוק כשהגעתי?” קולו חלש. הוא התבונן סביבו בחוסר הבנה. החבר’ה נראו כמוהו וכמו חבריו, אלא שלכל אחד מהם הייתה תקועה כיפה בסבך השיער או על נצנוץ הקרחת.

דור צחק וכולם אחריו. באחת פרצו בשירה חזקה: “בן אדם עלה למעלה עלה, כי כוח עז בך, יש לך כנפי רוח… דרוש אותם, וימצאו לך מיד.

אז אלו המילים…” אמר. “תסלחו לי…  אני שקוע בתוכי, ניגנתם על הכאב.”

הבחורים שידלו אותו להמשיך לשבת עימם, הם המשיכו להאיר את לילם בסיפורי השגחה והוא יושב דומם. בעלות השחר התבונן בהם כשהתפללו שחרית.

בוא איתי לשבת בישיבה, תטעם ואז תבין”, הציע לו דור, מנהיג החבורה, “מה יש לך להפסיד? תבוא”. הייתה בו אסרטיביות ועוצמה פנימית, וזאב ידע שילך איתו.

הוא נדהם מעוצמת השירה בקבלת השבת, והוקסם מברכת השלום האישית שמקבל כל תלמיד מהרב. הרגיש שהגיע למקום טוב.

 

על גג הישיבה ישבו רק הוא ודור, השעה אחת וחצי אחר חצות. רוב הבחורים כבר נמים את שנתם. הרוח הביאה איתה משב נעים מלווה במליחות הים. היה שקט. זאב חזר על הסיפור לפני דור, והפעם התמקד ברגעי ההדחה. אותם מעולם לא חשף בפני איש, בוש בהם. בקרבת דור הרגיש בטוח ונעים. מאז שפגש אותו ביישוב, הרגיש שיש בו משהו מיוחד, וכעת שמח שהזמינו לכאן.

הוא סיפר על הקצין הקשוח והמילים הפוגעות, על הקושי לסלוח לאדם הזה שלקח חלק בגדיעת חלומו. ודור הקשיב.

איך קראו לקצין”? הוא התעניין, עיניו התכווצו כשהביט בזאב בריכוז.

יורם כרם”, פלט זאב במהירות. 

דור הליט את פניו בידיו.

מה קרה?” זאב נדרך.

הייתה דממה, לאחריה לחש דור: “זה אבא שלי..“.

מה“???

 

זאב התרומם במהירות ופנה למעקה הגג. הכעס והתסכול הציפו אותו.

דור קם אחריו, בשקט, הניח יד מרגיעה על כתפיו.

זה לא קל, אני בטוח”, הוא לחש.

איך לא קישרתי בין שמות המשפחה, איך?” תסכול נשמע בקולו.

ואם היית מקשר?” הקשה דור.

זאב שתק. הוא כאן, בלי כנפיים וזאת עובדה

דור החל לזמזם את מנגינת השיר ההוא… עיניו של זאב תקועות באופק, בחלום.

כנפי הרוח הם שלך, בתוכך. הבחירה לצמוח מתוך הקושי גם היא, בידך בלבד. בקש אותה!” רק הד פסיעותיו נשמע כשפסע אחורה בשקט, מותיר את זאב עם המחשבות.

 

ומבלי שתכנן, זה היה רגע מכונן.

במבט אל האופק, הרחק אל מעבר לסערות הגלים, בהרהור על העבר והעתיד, ביקש לעצמו כנפי רוח אחרות, אמיתיות. 

איך אמר לו דור: “תבקש זאב, תבקש;” “רוח נכון, חדש בקרבי”.

 

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד