"סוף סוף הפסקה," מתמתחת צביה. נראה לה שהיא עובדת כבר שלושה ימים ברצף, ולא שלוש שעות.
אושרת, מהחדר השני, מנופפת לה בעדוד: "גם השלוש שעות הכי קשות הם רק מאה ששים דקות."
"מאה ושמונים," הטעות משעשעת את צביה, ומחפה על השגיאות הלשוניות שבדרך כלל צורמות לה באזניים. "מה נשמע אצלך, חני?"
"ברוך השם, בסדר," היא מהמהמת, ממשיכה לפשפש בתיקה.
צביה מנידה בראשה, ניגשת ליטול ידיים. כמה טוב לפגוש את כולן.
חבל שדוקא חני, שיושבת אתה בחדר, עצורה קצת ולא משתפת. דוקא היה נחמד לגלות האם יש להן נושאי שיחה משותפים. נו טוב, בזכות זה היא עובדת בחריצות ולא מבזבזת זמן בפטפוטים.
בדרך למקום שלה, היא מציצה אל המחשב של חני. שלושה מתוקים מככבים על שולחן העבודה.
"גדלה, השלישיה שלך!" היא לא מתאפקת. "הקטן זה אפרים, נכון?"
"כן," חני מחיכת בגעגוע. א אידישע מאמע שמפקידה את בנה בידי המטפלת אבל חושבת עליו כל היום.
"וואו, נראה לי שרק עכשו הוא נולד… וגם השניים האלו, כמה הם גדלו."
"אפרים? הוא כבר בן חצי שנה," חני סוקרת את הילדים ברכוז. "וגם אתי גבהה. רק מה לעשות שהבגדים שלהם לא גדלים איתם."
"זו הצרה של כל האמהות," לא צרה אמתית, אבל לפחות בזכות זה הן מדברות.
"נכון. ביום רביעי, בעזרת השם, נלך לחפש להם בגדים."
"אה, גם את מרכזת את כל היציאות ביום החפשי שלך? אבל לפחות לקנות בגדי ילדים זו מטלה נחמדה. אני אוהבת להלביש אותם תואם, בסטים מתוקים כאלו. עכשו, כשהם קטנים, את יכולה לבחור להם בגדים לפי הטעם שלך, לפני שיגדלו ויתחילו להביע דעה…"
"מ…" העכבר של חני מתרוצץ בתזזית על המסך.
"אבל דוקא את הסטים שמופיעים בפרסומות, או על הבובות בחלונות הראוה, אני פחות אוהבת לקנות. אחר כך, כל השכונה תדע איפה קניתי אותם. לא אוהבת להפוך את הילדים שלי לפרסומת מהלכת. מה את אומרת?"
"אה… אני אומר לך את האמת," חני עוזבת את העכבר. "זה בעצם משהו עקרוני אצלנו, מסורת מההורים שלי. אנחנו קונים בגדים ב'קומה שניה', יש להם סניף ברחוב פני יהושע."
"קומה שניה?" היא שמעה על החנות הזו, מטעם ארגון 'עזרת ישראל'.
"כן, אנחנו קונים דוקא שם בתור עקרון. יש להם בגדים מדהימים. כל המותגים היקרים נמכרים אצלם ברבע מחיר. תאמיני לי, למה לשלם הון תועפות על בגד כשאפשר לקנות אותו אחרי חצי שנה במחיר שפוי?"
"ו…את מוצאת שם בגדים יפים?"
"ברור, אני לילדים שלי לא קונה שמאטעס," מצחקקת חני. "רק בגדי איכות. אנשים היום זורקים בגדים אחרי כמה לבישות רק כי הם יצאו מהאופנה או סתם כבר לא לטעמם, וב'קומה שניה' מוכרים אותם בזיל הזול. זה פשוט ענין של חסכון."
"אהה," שלא ברצונה, נודדות עיניה של צביה לעבר הילדים שעל המסך. הבגדים שעליהם דהויים. ניכר שעברו עליהם כביסות רבות. צוארון חולצתה של הילדה מתחיל להפרם בקצוות, ועל שרוולו של הילד כתם חיור. כנראה, כל אבקות הכביסה לא יכלו לו. "באמת רעיון חכם, ו… חסכוני."
חני מהנהנת ומוציאה סדור לברכת המזון, מאותתת על סיומה של השיחה.
֎֎֎
"צר לי, גברת ויינברג," אגודלו של המנהל משוטט על מסך הטלפון שלו, "אבל אני לא יכול להעלות משכורת רק לעובדת אחת. אצלנו, יש משכורת זהה לכל העובדות המתחילות. זה ענין עקרוני."
עוד אחד עם עקרונות. "אבל לא מדובר על עוד אלף. רק תוספת קטנה לעובדת שזקוקה לה מאוד."
"אצלנו, המשכורת עולה עם הזמן, ובאופן אחיד. את יודעת מה יקרה אם אעלה את שכרה של גברת מרקוביץ' שלא בהתאם לנהלים? מחר כולן תבואנה לבקש גם!"
"הן לא תדענה מזה," מנסה צביה לשכנע. באזניה מהדהד, משום מה, קולה של רבקי באותה שיחת ברור: 'אמנם המנהל הוא גבר, אבל השיח אתו עניני וטכני לחלוטין. הוא לא אחד שמערב רגשות.'
לא מערב רגשות, הא!
"זו המדיניות שלנו. אם את רוצה לתת לה צדקה, אל תעשי את זה על חשבוני."
אין טעם להפציר עוד. צביה מרימה את תיקה וממלמלת "תודה."
֎֎֎
"הם לא רוצים," ישעיהו פרש את ידיו בהשלמה. "הרב דיכטר אמר שכבר הציעו להם תמיכה מהקופה בעבר. הם מתבישים. הבטיחו להם שאף אחד לא ידע, אבל הם סרבו. אולי מתבישים גם מעצמם."
"בעבר הציעו להם? אז אולי שינסו שוב? אולי המצב החמיר מאז, ועכשו מרקוביץ' כבר יסכימו לקבל?"
"לא נראה לי שהוא ינסה. כמו שהבנתי, הקופה נמצאת עכשו במצב קשה, והם לא פותחים קרנות חדשות אם לא לצורך דחוף."
"ומי אמר להם שזה לא דחוף?"
"הרבה אנשים קונים בגדים יד שניה," מתקשה ישעיהו להבין את סערתה.
"אבל לחני זה ממש קשה, ראיתי." והיא יכולה לקשקש כמה שתרצה על עקרונות וחסכונות.
"וזה לא רק הבגדים." יש לחני עוד עקרונות. למשל, היא מקפידה ללכת לעבודה ברגל, כי זה התעמלות וטוב לשרירים. העקרון הזה נולד כשמחירי התחבורה הצבורית הוכפלו. היא גם מגיעה לעבודה, זה החורף השני, באותו מעיל שסימני בוץ על שוליו, כי המעיל הזה הוא ירושה מסבתא שלה, וירושות לא זורקים. עכשו מתיצבים כל העקרונות מולה בשורה ברורה וזועקת.
"צביה… את יודעת שגם לנו לא קל."
"נכון, אבל… מרקוביץ' במצב קשה יותר. אולי יש להם הוצאות אחרות שאני לא מודעת להן. ומלבד זאת… לא לכולם יש סבא קלאר." סבא של ישעיהו, איש עסקים עשיר מארצות הברית, משלם מלגה מכובדת לכל צאצאיו האברכים. "המלגה הזו היא תוספת הכנסה משמעותית. בזכותה אנחנו מצליחים להחזיק את הראש מעל המים."
"גם כשמיכאל צריך טפולי שיניים," הם מחיכים. בחודש שעבר נזקק מיכאל בן התשע למספר עקירות וטפולי שורש, שהסתכמו בסכום גבוה. לסבא לא ספרו על ההוצאה החריגה. החליטו שלא יהיה נכון לבקש כסף כמעט במפורש. 'נסתדר,' אמרה צביה. והם באמת הסתדרו. דחו לחודש הבא את הנעליים שרצו לקנות, נמנעו משימוש בחד פעמי, צמצמו את צריכת החשמל, והסתדרו, כן.
"אז אנחנו מסתדרים, ברוך השם. למרקוביץ' יש, כנראה, רק הכנסה אחת – המשכורת של חני. והם זקוקים לעזרה."
"נו טוב, כמו תמיד, אשתי הצדיקה מנצחת אותי בסוף." ישעיהו נוטל אל הכובע מהמתלה, "אז כל אשר תאמר אליך צביה, שמע בקולה."
"תודה, ישעיהו."
"בהצלחה, צביה, ערב טוב."
֎֎֎
כשחני מגיעה לעבודה ביום חמישי, צעדיה קלים מתמיד, ואת צביה ואושרת היא מקדמת ב"שלום" חיכני.
"חני, יש לך מצב רוח טוב היום!" מתפעלת אושרת. "אמא ש'לך הזמינה אותכם לשבת?"
"לא, פשוט היתה לי אתמול קניה מוצלחת," היא לא מפרטת. רק כששתיהן נכנסות לחדר הימני, מגלה חני: "מצאתי לילדים סט מהמם ב'קומה שניה'. משהו ממש איכותי. ברוך השם."
"מצאת לכל אחד במדה שלו?"
"כמעט. המכנסיים של זאבי רחבים קצת, אבל את זה אפשר לתקן בקלות.
זו היתה ממש סיעתא דשמיא. רק נכנסנו לחנות, ומיד המוכרת הציעה לי סט חורפי לשלושתם. לזאבי בצבע כחול, לאתי בסגול ולאפרים בטורקיז. תאמיני לי, בגדים מפירמה טובה, נראים כאילו יצאו הרגע מהנילונים. רק מהשמלה של אתי יצא צ'פ קטן. והם עלו לי גרושים. את מבינה איזה חסכון זה, לקנות יד שניה?"
"אני מעריכה את האומץ שלך, חני." צביה מפעילה את המחשב שלה, ובזמן שהוא נדלק לאיטו, היא מסלקת מקצה הסודר שלה עדות מפלילה בצורת חוט סגול זעיר.