"נחמי! ז… זה… אסתי… הלכתי רק לרגע ו…"
הכרית שלי! מיהרתי בריצה לחדר, כשרפאל נשרך מאחוריי, מבטו דבוק לרצפה. איך סמכתי עליו?! למה האמנתי להבטחותיו?! הנה, חצי דקה אחרי שהסכמתי שייקח את הכרית, הוא מגיע לספר לי ש… ש… חוסר אחריות!!!
התאבנתי בפתח החדר. על הרצפה התעופפו נוצותיה של הכרית, ואסתי הפעוטה חפרה בעומק הציפית. "רק רציתי לראות מה יש בתוכה…" התגוננה בבהלה, כשראתה את פי נפער.
"רפאל!!" לא היה לי פנאי להתמוגג מהמתיקות של אסתי. לא כשזו הכרית שלי, ששוכבת על הרצפה מרוקנת. הכרית שקיבלתי מסבתא… הכרית הכי רכה שיש בעולם!
רפאל ניסה למלמל 'סליחה' בקול מפרפר, סמוק מול הכרית הרזה והמדוללת. לא נשאר בה כלום כמעט, בכרית שלפני חמש דקות הייתה תפוחה ומלאה.
כשראתה אותה סבתא בחנות, כך סיפרה לי, חשבה לעצמה שכרית כזו מגיעה לי בהחלט. "תמיד את עושה נעים לכולם… את כל כך רכה, נחמיל'ע, ממש כמו הכרית!" ומאותו יום שקיבלתי את הכרית היפה – לא נפרדתי ממנה. היא הזרימה לי כוחות בלילה, להמשיך להיות טובה ביום… היא קיבלה אותי כל ערב בחיבוק… ועכשיו, מה יהיה?!
"אה, זה?" אמא, שנזעקה לזירה כששמעה את יללותיה של אסתי, נרגעה. "רפאל יאסוף את הנוצות לכרית, ואחרי החג שולי תתפור אותה! תסתדרי כמה ימים בלעדיה. בסדר, נחמי?"
מוצאי שביעי של פסח. התיישבתי ליד השולחן בחדרי, והוצאתי את היומן הבלוי שלי. בהזדמנות אני צריכה לקנות חדש… קניתי אותו בראש חודש ניסן, וכבר הוא מרוט ומשומש. לא פלא, אם אני פותחת אותו בכל יום פעמיים או שלוש, ורושמת בו את התכנונים המשתנים שלי. גם עכשיו, כשרשמתי 'בייביסיטר זקס שעתיים, מינדי חצי שעה' – לקחתי בחשבון שבמהלך היום אוסיף כנראה עוד כמה שמות…
דודה מלכה, למשל. היא רמזה לי כמעט מפורשות באחת הפעמים שניקיתי אצלה, שבאסרו חג אני 'תפוסה' לה. היא אמורה להתקשר…
נאנחתי. איך אסתדר?! איך אצליח לדחוף גם אותה, ליום העמוס שמחכה לי מחר? בייביסיטר שעתיים, ללכת למינדי אחותי לחצי שעה שנמשכת ומתארכת, ובנוסף גם לקום לפנות בוקר כדי להספיק לארגן את כלי הפסח, אצלנו בבית…
בעזרת ה', אני אצליח. כמו שאני יכולה ללמוד לכל מבחן עם שלוש חברות מתקשות, כשם שאני מסתדרת לשמור על ילדי השכנים בכל שבת בצהריים, וכמו שאני מסתדרת עם ההתנדבות פעמיים בשבוע. ה' יעזור.
במשך הערב דודה מלכה לא התקשרה. מעניין, היא לא הטיפוס שדוחה לרגע האחרון. גם למחרת היא לא התקשרה. מוזר! התפלאתי. לא ידעתי מה לחשוב. איך היא מסתדרת עם שני התינוקות שלה?
ברבע לשתים עשרה, לפני שיצאתי לבייביסיטר, שמעתי את אמא אומרת לאבא: "נס שזכרתי להתקשר למלכה, והיא הבינה ולא ביקשה עזרה מנחמי… נחמי מספיק עמוסה!"
לא יודעת למה הסכמתי לעשות בייביסיטר לילדים הכי טרדנים, בשעות הכי לוהטות. אז מה אם אלה השעות הכי מתאימות לעבודה, כמו שאמא שלהם טוענת. חם לי.
השמש מפיצה גלים של זעה בפנים, ואני רוצה רק לברוח.
אפילו מקום לשבת אין לי. טוב, האמת היא שהיה לי כאן קצה של ספסל, אבל מהר מאד ויתרתי עליו לטובת אישה חסרת אונים.
"בואו!!!" עצביי פקעו. רציתי רק לברוח מכאן, למקום קצת יותר מוצל. קשרתי את התינוק, משכתי את הפעוטה וקראתי לילד. השמש הִכתה בנו ללא רחם. יצאתי מהגינה, ורק בתחנה צדדית מצאתי את הצל.
צנחתי על המושב בתחנה. מזגתי מים לילדים, שתיתי בעצמי. נשמתי. איזה סחרור, יוהו. נראה לי שהיה לי קל יותר אם הייתי מסדרת בעצמי את הבית של הילדים האלו, במקום להימס כאן תחת השמש הקופ—
"נחמי?!" קול מוכר טפטף באוזניי.
קפצתי. "הו, שרי! מה נשמע?"
"מצוין, ברוך ה'. מה, את נוסעת איתי לקריית ספר? מה את עושה כאן?"
צחקתי קלות. יופי, יהיו לי עכשיו כמה רגעים מעניינים… "בייביסיטר, פשוט… לאיזו שכנה לא מוכרת". לא ברור למה הטון מתנצל, אבל כזה הוא .
"אז הסכמת להתבשל אתם תחת השמש… איך את מסוגלת?!" עיניה נצצו. ניסיתי לזהות אם יש בהן ניצוץ התפעלות או שמא ניצוץ רחמים. "את לא מותשת מערב פסח"?
ערב פסח… ודאי שאני מותשת. כבר תהיתי לעצמי מתי אתאושש מערב פסח העמוס הזה. ניקיתי במושב זקנים, עם חברה, בחדר מדרגות של הבניין, אצל דודה מלכה, אצל מינדי כמובן, אצל סבתא-רבה, וזה רק חלק מהרשימה. וחוץ מהכול גם אצלנו בבית…
"אנשים צריכים עזרה, מה לעשות?" נאנחתי. "היי! האוטובוס שלך!"
נשאבתי כמעט למיטה, אחרי שהחזרתי את הילדים לאימם. שעתיים וחצי מול השמש, עם נודניקים כאלו, סליחה על הביטוי – הם המתכון הבדוק להתמוטטות כללית.
אבל מינדי.
היא חייבת את עזרתי, והבטחתי…
היא פתחה לי את הדלת, אותות שינה ניכרו על פניה. "הרגע קמת!" קראתי בתדהמה מלוכלכת בקנאה.
"נכון, כן…" היא צחקה בקלילות. "בואי, תיכנסי."
הסתערנו על הבית. היא, מינדי, מלאת מרץ, רעננה וזחוחה, ואני – מרוקנת, עייפה, נאבקת בפיהוקים.
כמעט נרדמתי כשהשתטחתי על המיטה כדי להוריד את המצעים. ליתר דיוק, התנמנמתי בלי לשים לב… התנערתי באחת כשמינדי באה לברר כמה זמן אורך להוריד מצעים.
"ס…סליחה…" מלמלתי בפנים סמוקות. אוף! הגעתי לעזור!! במרץ!
"את מנגבת, את בכלל לא מקרצפת!" העירה מינדי בקוצר רוח מבצבץ, כשניקיתי את הסירים. גנחתי בשקט. היא צודקת, אני סתם מורחת סבון…
מינדי אינה אשמה שהבטרייה שלי מרוקנת! בשבילה, פקדתי על אצבעותיי להיצמד לסיר בחוזקה. לשפשף חזק. נו!
אבל שוב נשמט הסקוטש לכיור, ושוב נעו ידיי בקושי לעברו.
אחרי יותר משעה – לא מגלה כמה יותר – הייתי בדרך הביתה, מבינה מה מרגיש סמרטוט אחרי סחיטתו. נשארתי יותר מחצי שעה, נכון, אבל זה מגיע למינדי… היא הייתה כל כך מופתעת, ולא לטובה, כשנוכחה לראות כמה קצרה היא חצי שעה. היא שכנעה אותי להישאר. ובאמת לא היה קשה לקפל אותי…
תנו לי רק מיטה, ואישן יומיים.
עשיתי חסד, מלמלתי תוך כדי עליית המדרגות. כמה שעות של חסד… כל רגע של עבודה הוא מצווה. לאן נעלם אם כן הסיפוק, שאמור להציף את הלב? איפה השמחה של מצווה? למה במקומם אני מרגישה כל מיני רגשות שחורים, מרירים, שהגיעו לכאן בלי הזמנה?!
מה פתאום להרגיש מנוצלת. לכי מכאן, גברת תסכול. עשיתי דברים טובים.
בבית ספגה אותי הכרית ששולי הספיקה לתקן. הכרית שסבתא אמרה שהיא רכה כמוני. הלוואי. אני דווקא מרגישה עכשיו כל כך מכווצת, בניגוד גמור לכרית התפוחה…
איבריי רפו לתוכה. רפאל נכנס לחדר. "את יכולה ללכת לסבתא-רבא, להביא לה אקמול?"
פערתי עיניים. לא. אל תבקש ממני! לא. לא.
כן. סבתא מחכה— ומעולם לא אמרתי 'לא' לבקשת עזרה. בסדר…
אבל אז ראיתי את הכרית. "לא", צנחתי חזרה על המיטה, מול מבטו הנדהם.
הבטתי על הכרית, על התפרים החזקים ששולי תפרה לה. ככה הם שומרים עליה, והיא נוחה ורכה… אני צריכה ללמוד ממנה, לתפור לעצמי גבולות.
שהנוצות לא יתפזרו, ולא יאבדו.