בס"ד

ביצים ללא חתימה

החיים במושב הצפוני שלנו הם יפים ופשוטים. אנחנו לא צריכים הרבה למחיה השוטפת. רמת החיים הגשמית בקהילה שלנו היא נמוכה מאד, ואילו רמת החיים הרוחנית גבוהה וקרובה לשמים. אין כבישים סואנים וחלונות ראווה, השקט ויישוב הדעת ממלאים את המרחבים הירוקים לכל מלוא העין.

על אף הפשטות היינו בתקופה מאד לא קלה. בכולל שבו בעלי למד התגלעו קשיים, והמילגה המקוצצת שלו הגיעה באיחור גדול. בנוסף, היה העסק הביתי שלי בתקופת שפל. לא היה פשוט להתנהל כך, עם משפחתינו ברוכת הילדים והצרכים ברוך ה'.

הידקנו את החגורה עד כמה שניתן, ועל אף שהשתדלתי לא להתלונן, היה לי קשה. אם עד היום חיינו בפשטות ולא היינו צריכים הרבה, הרגשתי שעכשיו כמעט והגענו לתחושה של דקדוקי עניות. השתדלנו מאד לקנות לילדים רק מה שהכרחי, לחיות ממה שאין ולהתמקד ביש. ובעיקר, לא להגיע לידי הלוואה, דבר שלא עשינו מעולם.

התקופה הזו הייתה לא קלה ויחד עם זאת מתוקה ומלאה בקרבת אלוקים. כי כשתחושת חוסר אונים חונקת את הגרון, מרימים את העיניים למעלה לעתים קרובות יותר. וכשמרימים אליו עיניים, ומתפללים מעומק הלב, השמים נעשים קרובים, מתרחשים ניסים קטנים או גדולים וסוכריות נשפכות עלינו מלמעלה. רק לפתוח את הידיים ולקבל. התקופה הקשה גרמה לי לתחושת חנק, כאמור. על אף מאמצינו השונים לא הצלחנו להיחלץ ממנה. ניסינו השתדלות גשמית מכיוונים שונים, רצינו לנסות גם השתדלות רוחנית, כזו שתפתח לנו שערי שפע ממרומים.

יום אחד ישבנו עם עצמנו לחשבון נפש, ושאלנו את עצמנו איזו התחזקות רוחנית אנו יכולים לעשות על מנת שיפתחו לנו שערי רווחה. ישבנו עם דף ועט וערכנו חשבון שבועי דקדקני, נעצרנו במקומות שבהם אולי עלינו להשתפר. הגענו למוצאי שבת, סעודת מלווה מלכה. נורה קטנה הבהבה לי במוח. שמעתי לא מעט על סגולת וחשיבות הסעודה הזאת, אשר עד היום לא השקעתי בה יותר מדי. יצאנו ידי חובתה עם קורנפלקס בחלב, קפה ושאריות עוגה משבת, ועברנו הלאה למרוץ השבועי.

קורנפלקס בחלב או קפה ועוגה הם נחמדים מאד, אבל לא מכבדים את סעודת מלווה דמלכה, ידעתי.

ההחלטה המשותפת נפלה. את השבוע הקרוב נתחיל עם סעודת מלווה דמלכה. אפינו לשבת חלה אחת יותר, ומיד אחרי ההבדלה התיישבנו כולנו סביב שולחן. פרסנו חלה. הנחתי שאריות של סלטים ומעט דגים שנותרו מסעודות השבת. הילדים עיקמו את האף, הם רצו דווקא חביתות.

חביתות. מאיפה יהיו לי חביתות?

ניגשתי למקרר.  בתבנית היו שמונה ביצים אחרונות. אם אכין עכשיו חביתות לכולם, לא יישארו לנו ביצים לארוחת הערב של מחר. גם הגבינה נגמרה. איזה חלבון יאכלו הילדים מחר? עמדתי מול המקרר הפתוח מתלבטת מאד ולבי התכווץ. לא אהבתי את ספירת המלאי שערכתי לביצים, לא אהבתי את הסיטואציה שסגרה עלי. הרגשתי שאני מתכווצת לגודל של ביצה…

על הוצאות שבת ויום טוב, כתוב 'לוו עלי ואני פורע', עלה בי הרהור. מעניין אם גם את ההוצאות של סעודת מלווה מלכה הקדוש ברוך הוא מחזיר… "אכין חביתה משתי ביצים וה' ישלח בה את הברכה" אמרתי לבסוף, מאמינה ובוטחת, שמי שנתן לי את המשפחה המבורכת, את השבת שהיא מקור הברכה ואת העניין הגדול הזה של סעודת מלווה מלכה, הוא ימלא את ביתנו בשפע.

הוספתי לחביתה ריבועי עגבניות. ריחה הטוב מילא את הבית. שטחתי אותה על צלחת מרכזית גדולה וה' שלח בה את הברכה. המשכנו את הסעודה היפה, הייתה אווירה נעימה ומלכדת, בעלי והבנים שרו ברגש את שירי אליהו הנביא. זו הייתה פתיחה נפלאה לשבוע הבא עלינו לטובה.

בוקר חדש הגיע לעולם. אמרתי מודה אני מול השמיים היפים, עוקבת אחרי קרני שמש חיוורות שמשחקים בתופסת עם עננים אפורים. שלחתי את הילדים למוסדות הלימוד שלהם ומיד אחר כך עשיתי סיבוב מהיר בין חדרי הבית, פותחת תריסים וחלונות, מזמינה את אוויר המושב הצח שימלא לנו את הבית, ואת קרני השמש החמקמקות שיאירו אותו.

הגיע תורו של חדר הילדים. פתחתי את התריס הפונה לחצר. שמש חמימה שטפה את החדר במיטב קרניה, בבת אחת. מצמצתי. אספתי כלי מיטה, ניערתי אותם, קיפלתי יפה והנחתי לרגע בפינת המיטה, כדי להכניס אותם אחר כך למיטת התינוק, המשמש כמקום אכסון למצעים שלנו. ניגשתי לנער ולאוורר את הסדין במיטת התינוק, ולפתע צדו את עיני שני כדורים קטנים, אליפסיים. בדקתי אותם מקרוב. מגלגלת אותם בידי, בודקת מכל צד. ביצים! במיטת התינוק! מי הניח אותם ומתי? השכם בבוקר, לפני שעברתי לגמרי מממלכת החלומות לעולם המציאות, שמעתי במעורפל שהילדים מתעסקים במטבח. זה וודאי דודי, השובב בן השלש שמפתיע אותנו בכל יום עם יצירתיות מתוקה. איך הצליח להעביר ביצים שבירות מהמקרר עד לכאן, בלי לשבור אותם? ומהיכן הגיע לו הרעיון הזה? ואולי זה מנדי אחיו הגדול? יכול להיות שלאה'לה עזרה לשניהם. ואולי זו היא שהגתה כאן איזה תעלול ורק בצהריים הוא יתגלה במלוא יפעתו .

מחויכת הלכתי אל המטבח, אם תעלולי הילדים הגיעו עד המקרר, אולי כדאי פשוט להתקין בו מנעול? יום אחד הם יכנסו אליו וישחקו בו ברגעים שאיני רואה. זה עלול להיות מסוכן… פתחתי את המקרר והנחתי את שתי הביצים בצד, לבירור .

הבוקר עבר עלי בנעימים מלווה בדגדוג קל של סקרנות. ה' שלח לי ברכה בזמן, הספקתי לבשל ולאגור כוח לפני שהסנוניות הראשונות הגיעו.

"שלום שובבים מתוקים שלי" קיבלתי את דודי ואת מנדי. "מצאתם לכם משחק חדש הבוקר, אה?" שאלתי אותם פוזלת אל המקרר. מיד אחריהם הגיעה לאה'לה. אחרי שהאזנתי לסיפורי הנפלאות שלה מבית הספר, שאלתי אותה אני: "תגידי מותק, את התעוררת לפני הבוקר הזה? ראית את דודי ואת מנדי, מה הם עשו?"

לאה'לה שלחה בי מבט לא מבין. "התעוררתי מאוחר הבוקר, הייתי עייפה" היא הזכירה לי, "היא לך נורא קשה להעיר אותי!" אהה. אז הילדה הזו לא ראתה כלום. "את זוכרת אם דודי ומנדי היו ערים לפנייך? הם העבירו משהו לחדר הילדים?" לאה'לה ערבבה את האורז בצלחת שלה ומשכה בכתפה. "לא ראיתי כלום. רק קמתי והתלבשתי והתארגנתי מהר מהר, כי אמרת לי שמאוחר נורא. אני חושבת שמנדי ודודי היו כבר לבושים. היה מאוחר!" המטבח היה שקט לרגע. מילאתי לשני הקטנים עוד אורז בצלחת.

"אבל אמא, למה את שואלת? קרה משהו הבוקר?" לאה'לה רצתה להבין. ניגשתי אל המקרר והוצאתי את שתי הביצים שהונחו בו לבירור. "תראו מה מצאתי היום ותנחשו איפה" אמרתי לילדים בחיוך מבודח. הילדים פתחו במשחק ניחושים משעשע ואף אחד מהם לא קלע לאמת. "מצאתי אותם במיטת התינוק של ליבי!" גיליתי להם, וחיפשתי ניצוץ שובב שאולי נדלק בעיניים של אחד מהם. לא מצאתי. הם עקבו אחרי הסיפור שלי בעיניים תמות ומלאות סקרנות.

"זה סיפור מוזר נורא" אמרה לאה'לה. "ולא נראה לי שדודי או מנדי עשו את זה. הם קטנים, הם היו שוברים את הביצים בדרך". הילדה איששה את ההשערה שלי. "חוץ מזה" בת השבע קימטה את המצח בחשיבה לוגית מתוקה, בוחנת את הביצים מכל צד. "לא נראה לי שהביצים הגיעו מהמקרר שלנו. על הביצים שלנו יש אותיות ורודות, וכאן אין שום אותיות!" בדקתי את הביצים, לאה'לה צדקה! לא הייתה עליהן שום חותמת. "מי הביא לנו ביצים אל תוך מיטת התינוק?" החידה הייתה מוזרה ותמוהה.

"זה מפחיד!" הקטנה הניחה  יד על ליבה. "אולי מישהו נכנס אלינו מהחצר? אולי זה גנב?" היא שאלה בפנים מתוחות ומיד פרצה בצחוק משועשע. "גנבים לא מביאים! הם לוקחים! ששש…. אני שומעת משהו".

השתתקנו כולנו, אפילו המזלגות הפסיקו לנקוש. הילדה צדקה. שמעתי רשרוש מחדר הילדים! יכול להיות שמישהו מסתובב שם? הלב שלי פמפם במהירות.

הצצתי דרך הסדק שבין הדלת למשקוף, ומיד ראיתי אותה. היא כרכרה וקרקרה סביב מיטת התינוק, מחפשת שם אבדה שהשאירה בבוקר, לא התכוונה כנראה שניקח אותה אל המקרר הביתי שלנו: תרנגולת! היא שלחה בי מבט מכווץ ונבהלה. האוויר הכלוא בתוכי השתחרר בבת אחת, צחקתי וקראתי לילדים.

"בואו, בואו תראו מי הגיעה לבקר אותנו!" הזמנתי אותם לראות אותה במו עיניהם. "תרנגולת!!!" עלצו הילדים וגם לאה'לה שיחררה נשימה עמוקה. הגברת מצאה את דלת החצר והידסה החוצה, בורחת מעינינו הבוחנות. "שמונה שנים אנחנו גרים במושב הזה, הלול הוא במרחק חמש מאות מטר" הרהרתי בקול, "מעולם לא ברחה תרנגולת מהלול אל החצר שלנו, ומעולם לא באה לבקר בבית פנימה!".

"ועוד החליטה להטיל ביצים טריות במיטה של ליבי!" צחקה לאה'לה ופניה לבשו פתאום הבעה נרגשת: "אמא! את זוכרת שאתמול הכנת לנו חביתה לסעודת מלווה מלכה? השם החזיר לנו את הביצים!".

ההתרגשות של הילדה הדביקה אותי. אור גדול מילא לי את הלב פתאום. שתי ביצים הן מתנה קטנה אמנם, והתרנגולת הנחמדת – צינור אחד מני רבים, משפע הצינורות של הבורא. ידעתי שאין סוף לצינורות השפע שלו. ואין סוף לשערי הישועות שהוא יכול לפתוח לנו בכל רגע נכון.

יעיד זוג הביצים חסרות החתימה , שמונחות ברגעים אלו בידי .