בס"ד
במקום הטועה
."זה יצא פשוט מושלם!" הריעה גילה לדיצה, ובעיקר לעצמה. החיוך רקד לה על הנמשים הרבים ושלח זרמים לידיים. "זהו באמת שעון מדהים", דיצה הנהנה, מלטפת את מסגרת הפרחים שציפור שיר עדינה מציצה ביניהם . "לא יכולת למצוא בחירה טובה יותר. בשביל יריית פתיחה לחוג האומנות, זה באמת יהיה פצצה".
"חכי, כשההורים יגלו את ההפתעה שנמצאת בפנים, אף אחד לא יישאר שווה נפש, וההרשמה לחוג תכפיל ותשלש את עצמה", גילה הרשתה לעצמה להתענג עוד דקה ארוכה מול יצירת כפיה, שלחה חיוך קטן אל תיבת ההפתעה שמתחת למחוגים ואחר עברה לעולם המעשה.
"אז את אחראית על רכישות החומרים, כמו תמיד", היא ירתה לכיוונה של דיצה. "ברור", דיצה הנהנה. "בשביל מה אני שותפה שלך, אם לא בשביל זה?"
"נו, באמת", גילה סנטה בה, "שתינו יודעות שבלעדייך החוגים היו נשארים בגדר רעיון ערטילאי אי שם על צמרת העץ… שתינו יודעות שאת כאן כדי להקשיב לרעיונות הפרועים שלי, לתרגם אותם לעולם המעשה ולתת להם אור ירוק".
דיצה קדה לה בענוות חן, שלפה את מחברת הרשימות שלה והניחה אותה על שולחן הסלון המבריק.
"כמה ילדים נרשמו לחוגים השנה?" היא החלה עם השאלה המעשית הראשונה. "באלעד נרשמו עשרים, במודיעין עילית עשרים, בביתר שלושים ושלושה ובירושלים שמונה עשר". פירטה גילה.
"יבול מבורך, באמת", חייכה דיצה. "ולחשוב שכל זה ממודעת פרסומת אחת קטנה".
"לחוגים שלנו יש שם טוב, שעובר מפה לאוזן, ברוך ה'", שוב ליטפה גילה את השעון המושקע שלה. "יגענו ומצאנו, נאמין".
"אז יש לנו קרוב למאה תלמידים בסך הכולל", דיצה לעסה את קצה העפרון שלה. "ולמקרה שההרשמה תתרחב עד הרגע האחרון, כמו בכל שנה, בואי ניקח עוד עשרים ספייר".
"אז מה אנחנו צריכים?" גילה מוללה את ציפור השיר שבפינת השעון. "נתחיל עם האטרקציה הכי גדולה והכי מפתיעה ביצירה הזו", אמרה לדיצה. "תרשמי, מאה ועשרים דיסקים קטנים. אצל פירסט, במרכז המסחרי, ביררת אם יש מספיק במלאי? ואם כבר את הולכת לשם, תבררי גם על סוללות, ומנגנונים של שעונים".
"ביררתי, יש". דיצה הייתה עניינית, ובכל זאת נדבקה מהחיוך של גילה. "לחשוב על קול הפעמונים של תלמידי החוג, בוקע מתוך השעון הזה ואומר מדי שעה עגולה: השעה עשר, השעה אחת עשרה. מחכה כבר לתגובות של האמהות… זו באמת המצאת המאה, גילה".
הפעם היה זה תורה של גילה לקוד בענוות חן. היא הציצה בשעון ידה. "אנחנו צריכות להזדרז, עוד חצי שעה נגמר לנו הבוקר. אין לנו את הפריווילגיה ליהנות מהתוצאה, לפני שהיא עולה על פני השטח".
–
בצהריים יצאה דיצה מביתה של גילה, כשרשימה ארוכה במחברתה המסודרת ושני צ'קים חתומים בידי גילה קוט, מנהלת חוגי "אומן קטן", מקופלים היטב בתוך תיקה.
הכול היה נפלא בדיוק כמו בתכנונים. בחנות "אצל פירסט" נמצאו דיסקים קומפקטיים שכאילו נוצרו רק בשביל השעון האומנותי, מנגנוני שעון מדויקים ואפילו סוללות. משם, הלכה דיצה בצעדי קוממיות לכיוון הנגרייה השכונתית. שם היא תמצא משטחי עץ מרובעים, שיהוו את הבסיס לשעון החלומות.
–
ביום שלישי, שנכפל בו כי טוב, הפציע החוג הראשון לעולם. הכול היה מוכן ומזומן, המורות בכל עיר היו מתודרכות היטב, ובכל זאת מילאו קפיצים מתוחים את זרועותיהן של גילה ושל דיצה, שבאו לצפות בשיעור הראשון, זו בביתר וזו במודיעין עילית.
צבעי הידיים צייתו היטב לתנועות ידיהם של הילדים, והפטנט העולמי של השעון הדובר, נשמר בינתיים בגדר סוד.
הטלפון של גילה צלצל. "שהם ייקחו את היצירה המותחלת הביתה, או שישאירה אותה אצלי?" זו הייתה מיכל, מדריכת החוג בשלוחה הירושלמית. גילה חככה בדעתה לרגע ואחר אמרה: "שייקחו אותה, הרושם הראשוני חשוב לי מאוד. שההורים ידעו שיש כאן גם תוצרים, לא רק מריחת חומרים…".
'זהו, אפשר לציין ווי על ההתחלה הזו, היא הייתה מוצלחת ברוך ה'", אמרה גילה לעצמה. "יגענו ומצאנו, נאמין".
היא עקבה בחיוך עייף אחר הציוד שהלך ונארז בתוך שקיות, ואחר הילדים שנארזו במעיליהם. משהו טוב התהלך באוויר, ולא היה לגילה ספק כי הילדים שיוצאים מהחוג הזה הם רגועים יותר, שמחים ומרוצים מאוד מעמל כפיהם.
הקפיצים כבר לא טיילו לה בידיים בדרך הביתה. מרחה לילדים לחם בשוקולד וקרסה אל המיטה לשנת עמלים עמוקה.
"אמא, טלפון! היא אומרת שזה דחוף!" בקע קולה של גיטי הבכורה מבין קורי השינה שלה. היא שפשפה עיניים עייפות ותקעה את הטלפון על האוזן. "זו מיכל מהחוג הירושלמי", אמר קול צעיר. "אל תשאלי". גילה לא שאלה, היא הריחה צרות.
"מאז שנגמר החוג, אני לא גומרת לקבל טלפונים… לוח העץ של היצירה נשבר לשניים לרוב הילדים, עוד לפני שהגיעו הביתה".
הרקות של גילה הלמו. "מה? נשבר??? וכבר בפעם הראשונה???"
"יכול להיות שזה לוח עדין, יכול להיות שלא היינו צריכות לאפשר להם לקחת את היצירה הביתה", אמרה מיכל. "בכל אופן, מה אני עושה עכשיו? מה אני עונה להורים? הם קיבלו הביתה ילדים בוכים…"
"ברוֹך רציני", נאנחה גילה. "תני לי לחשוב. אני חייבת לעבור לשיחה ממתינה".
על הקו הייתה שיינדי, מהחוג הביתרי. "אל תשאלי", היא התחילה, מתנשפת. "לוחות העץ נשברו לשתניים, הילדים בוכים", המשיכה אותה גילה. "זה קרה גם בשלוחות האחרות?" הבינה שיינדי. "מסכנה, את בטח מקבלת המון טלפונים…".
גילה הרגישה מסכנה, ושלא בצדק. חייגה במהירות את מספרה של דיצה, המתינה עד שזו תסיים את השיחה שלה ומיד התחילה לשפוך. "לוחות העץ שקנית, האיכות שלהם איומה!" היא אמרה לפני ברכת השלום. "אז גם אצלכם זה קרה?" שאלה דיצה בקול נפול. "בטח שגם אצלנו, וגם בביתר ובירושלים!" התיזה גילה. "זה סטוק שלם פגום לחלוטין. דיצה, אני לא מבינה איך זה קרה לך. סיכמנו שאת בודקת כל דבר לפני הקנייה המרוכזת. בדקת את לוחות העץ האלה? לא שמת לב שהם סדוקים? אני לא מבינה, באמת לא מבינה".
דיצה בלעה את רוקה מעבר לקו. "גם אני לא מבינה", אמרה. "באמת שאין לי מושג איך זה קרה. את יודעת שזו פעם ראשונה".
"לפעמים פעם אחת היא הרבה מדי", אמרה גילה. "אני ממש אובדת עצות. אולי תגידי לי את, מה אני אמורה לענות לכל המדריכות? איך מרגיעים ילד בוכה, אחרי שאמא שלו שילמה על החוג הזה תבין ותקילין? שלא לדבר על השם הטוב של החוגים שלנו, שהתנפץ בבת אחת…"
"אני מתנצלת מאוד מאוד, גילה", מלמלה דיצה. "ואחפש מקום אחר לקנות בו לוחות עץ חדשים וחזקים, על חשבוני כמובן".
"נו, טוב", גילה הפטירה. "נקווה שלא יהיה מאוחר מדי. שנצליח לאסוף בחזרה את שברי האמון של ההורים".
השיחה נותקה באווירה טעונה. לנוח שתיהן כבר לא הצליחו.
באותו ערב יצאה דיצה למרכז מסחרי אחר, בקצה השני של העיר. היא בדקה את לוחות העץ מכל כיוון, ניסתה לשבור אותם בכל הכוח, ומשלא הצליחה, ארזה את הכל בתוך שקית ענקית.
אחר כך התקשרה לכל התלמידים, התנצלה על התקלה והבטיחה לוח עץ חדש וחזק, עם עוד הרבה הפתעות.
היא הצליחה לתקן את הנזק, אך לא את התקשורת הבריאה והזורמת שהייתה תמיד בינה לבין גילה.
החוג המשיך. שעוני הפלא קרמו עור וגידים, וגם כשקולות הפעמונים הצליחו לבקוע מהם בכל שעה עגולה, לקול תרועת התלמידים, עדיין משהו חמוץ עמד בין גילה ודיצה.
מסגרות השעונים הושלמו בחן, מנגנונים חוברו ותיבות הפתעה הופעלו, והמחוגים תקתקו קדימה, מקדמים את גילה הנרגשת אל בר המצווה של אלחנן, בנה הבכור.
מהמטבח של גילה עלו ריחות מגרים. עוגות מושקעות נכנסו ויצאו מן התנור, נארזו בקפידה ונשלחו אל המקפיא. מנות ראשונות, תוספות ומנות אחרונות. ומשהו היה חסר לה לאורך כל ההכנות. גילה התביישה להודות, שזו דיצה. דיצה ושיקול הדעת הנקי שלה, דיצה והמחברת המסודרת. דיצה עם ידי הזהב, שבינתיים לא מציעה שום עזרה – רגשית או פיזית.
משהו באימון ביניהן נסדק, החברות כבר לא מה שהייתה.
–
כיסאות מעוטרים בכחול-כסף, כלים בגוון תואם, מפיונים מקופלים בצורה שגילה בעצמה המציאה ופרחים ששזרה בעצמה. "מנהלת חוגי אומנות, או לא?" טפחה חמותה על שכמה. "העריכה הזו פשוט מושלמת! לא להאמין שעשית הכל לבד!"
הסעודה הייתה מושלמת. התאמת הצבעים והטעמים הייתה אומנותית. וכל הזמן נדדו עיניה של גילה אל הדלת. היא הזמינה אותה, בוודאי. שלחה הזמנה מעוטרת עם הקדשה יבשושית משהו בכתב ידה.
תבוא, או לא? האם דיצה תנציח עד כדי כך את המתיחות ביניהן?
לבסוף היא באה. חיוורת משהו, נושאת מתנה עטופה ומגישה אותה לידיה הנוקשות משהו של גילה. "שיהיה לך הרבה נחת, ממנו ומכולם", איחלה לה דיצה בלי לפגוש במבטה. "אמן. בואי שבי. תכירו, זו השותפה שלי לחוגי היצירה", אמרה לגיסותיה. הגישה לה צלחת והתעופפה לקבל את פני חברותיה לכיתה.
"לחלק את הגלידה?" שאלה אותה מלצרית מעונבת. גילה העיפה מבט על האולם המלא, הצלחות התרוקנו בקצב מהיר. "את יכולה לחלק", אישרה לה, מנענעת את ידה לאיחולי מזל טוב חמים של דודה תרצה.
פתאום הכול הסתחרר. קריאות מוזרות נשמעו מכיוון עזרת הגברים. כיסא אחד נפל, אורות אדומים, סירנה. "זה דוּדי של שושי", עדכנה אותה גיטי, "הוא איבד את הנשימה".
בלב של גילה הלמו תופים. היא הביטה מאובנת על דודי הקטן, השרוע מקופל על רצפת האולם. "לא יכול להיות שנתקעה לו עצם של דג בגרון. קניתי פילה דג, בלי שום עצמות".
"זה לא עצם ולא דג", אמרה לה אחותה מרים, שולחת בה מבט מוזר. "זו אלרגיה".
"אלרגיה? למה?" גילה הביטה בעיניים קמות אחרי האמבולנס המתרחק בדהרה. בעלה התקרב אליה בשפתיים לבנות. "הבנת מה קרה כאן?" הוא שאל, ואותו מבט מוזר שלא הצליחה לפענח, פילח אותה. "דודי הוא אלרגי למוצרי חלב. אין לו אלרגיה נוספת".
"לא היו כאן מוצרי חלב", השיבה גילה בביטחון. "מה קרה לך? זו הייתה סעודה בשרית!"
משום מקום צצה אחותה מרים עם קופסת ריבועי הגלידה. באותיות קטנות, לצד ההכשר הידוע, הייתה מילה קטנה וכחולה: חלבי.
העולם כולו הסתחרר מול עיניה של גילה. בתחילה חשבה להכין קינוח לבד, כמו את כל הסעודה. ברגע האחרון ראתה שהיא לא מגיעה לזה, ושלחה ילד לקנות.
אחיה סבבו אותה במעגל. "רוב האולם כאן נכשל באכילת בשר בחלב", אמר נפתלי בתום, וכל מילה נעצה עוד חץ בליבה הפצוע. "איך קורה דבר כזה? ועוד בדיוק לך?"
"את זה גם אני לא מבינה…" מלמלה גילה. "לא מבינה איך זה קרה לי. לא מבינה. בחיים לא קרה לי דבר כזה, אני אף פעם לא מפספסת את המילים הקטנות…"
"זה מוזר, מאוד מאוד מוזר", אמר נפתלי וכולם שתקו. השקט היה סמיך וגילה רצתה לצרוח – הייתה לי טעות, אני בן אדם! אף אחד כאן לא מבין אותי???
מעגל האנשים סביבה נשמט לאיטו מהאולם, משהו אפור וכבד מילא את האוויר ודחס אותו, גילה חיפשה אוויר.
נגמרה חגיגת הבר מצווה, מחאה גילה בליבה כפיים ציניות. היה פשוט נפלא! ולקינוח, תצטרך להתגבר על הבושה ולהתקשר לשושי, לשאול לשלומו של דודי הקטן.
בתנועות גמלוניות שלחה גילה את ידיה לפנות שאריות מהשולחן. מה תעשה עם הכול? משהו נע בקצה השולחן. היא הרימה עיניים. מישהי ישבה שם, חיוורת, נוכחת-לא נוכחת. עיניהן נפגשו, לראשונה הערב הזה.
"איזו סצינה לא נעימה הייתה לך עכשיו", אמרה לה דיצה, בדיוק היא.
ריסיה של גילה נרטבו כשהיא התיישבה באפס כוח לצידה של דיצה.
"להיות במקום הטועה הזה, שאין לך מושג איך נכנסת אליו… זה נורא ואיום", היא אמרה מהר. "לא זוכרת את עצמי במקום הזה. מעולם לא טעמתי אותו, ועכשיו שטעמתי —" גילה הורידה את ראשה על השולחן, נגמר לה הכוח.
"זה בסדר", דיצה טפחה לה על הגב, "אני הולכת. אל תעמיסי עכשיו על עצמך, קשה לך מספיק".
דיצה התרוממה ויצאה לה אל הלילה החשוך.
גילה הרימה את עיניה הרטובות. היא צריכה לישון על זה לילה.
מחר, בעזרת ה', היא תבקש מדיצה סליחה.
