בצל כנפיה \ עטי לוין

בצל כנפיה \ עטי לוין

 בצל כנפיה\ עטי לוין

הן ישבו יחד בחדרה הממוזג של רות לויזון. גילי פתחה ראשונה את המונולוג, כדרכה, ורות הקשיבה בסבלנותה הידועה.

“את מבינה, רות, קשה לי עם המבטים של כולם, אני מידי חלשה בשביל להאמין לעצמי. כולם כבר יודעים שאני רחפנית גדולה, ואי אפשר לסמוך עלי, שאני חסרת אחריות!” רות המשיכה להקשיב, וציפתה להמשך. כשראתה שהוא אינו מגיע, שאלה בשקט: “את באמת חושבת שאת חסרת אחריות, ואי אפשר לסמוך עלייך?!”

“אלא מה? בשביל מה באתי אלייך?” הפליאה צעקה מהעיניים, ורות לא התעלמה מהכאב שזרם בין המילים.

“אולי בשביל להעביר את הזמן”, היא צחקה, אבל שתיהן ידעו את האמת.

“טוב, אולי באמת במקום להתבדח ניגש ישר לעניין. נסי להיזכר: במה את כן טובה?”

“למה את מתכוונת? אני לא טובה בכלום. עובדה שלא סומכים עלי!” רטנה גילי.

“לא מאמינה לך!” טענה רות בתוקף, “אין אדם שיש לו רק חסרונות. לכל אחד יש גם מעלות וגם חסרונות”.

“טוב, אז אני די רגישה לסביבה”, נכנעה גילי, והוסיפה מיד: “אבל זה לא נחשב”.

“אין דבר כזה”, התנגדה רות, “כל מעלה חשובה מאד, ואינה מיותרת או לא נחשבת כפי שאת טוענת, גב’ גילה ווייס. תני לי עוד דבר שאת מכירה בעצמך”.

“אני מאד ספונטנית, וגמישה, מסוגלת לקפוץ ממטלה למטלה”.

“זה יתרון ומעלה עצומה, גילי. יש הרבה אנשים שאינם מסוגלים לכך! בזכות התכונה הזאת את יכולה להספיק המון בפרק זמן קצר, מה שהם אינם יכולים אפילו לחלום”.

“ככה את אומרת”, גילי פקפקה מעט בדברים.

רות התהרהרה למספר דקות, ולאחר מכן, כאילו התנערה פתאום ואמרה: “את יודעת מה. בואי נסכם, אני אספר לך כמה דברים שאת לא יודעת עלי, ואת תספרי יותר על עצמך. מוכנה?”

גילי חשבה כמה דקות, והנהנה לאות הן.

השעון כבר הראה על סיום הפגישה, ולכן רות רק אמרה: “בואי תנסי, תחשבי מה תוכלי לחדש לי בפעם הבאה, ואני אפתיע אותך גם כן”. והן המשיכו לצעוד יחד לדלת, כל אחת וסיפור חייה, כל אחת וההתמודדות שלה, כי אין אדם שלא עובר קשיים בחייו.

“שלום, גילי האמיצה”, פתחה רות הפעם בשיחה, “בואי שבי, חיכיתי לך בקוצר רוח”, גילתה בכנות.

“גם אני חיכיתי לך”, צחקה גילי.

“טוב, אני רוצה להראות לך משהו, ואני מקווה שלא תיבהלי”. רות הפשילה לאט את השרוול, וכך התגלתה במלוא הדרה הפרוטזה שלה.

“מה זה?” התדהמה והחלחלה שאחזו בכל ישותה של גילי, לא זעזעו את רות. היא כבר רגילה לכך.

“בואי, תרגישי בה מקרוב. תראי אותה, היא לא מפחידה”, קראה אליה רות בחום.

אבל גילי עדיין נרתעה. “זה לא….זה לא מפריע לך?” מצאה סוף סוף את המשפט שהתגלגל במוחה.

“מה פתאום!” מחתה רות, “אני כמעט לא מרגישה אותה, ומצד שני אני משתמשת בה המון”.

איך??? גילה לא הייתה צריכה לשאול זאת. פניה צעקו את השאלה.

“זה סיפור ארוך”, התחילה רות, “אספר לך באפיזודות קצרות על ילדותי, ואת תספרי לי מה מצאת אצלך, ובפעם הבאה אספר לך את ההמשך ואת תסיקי מסקנות בעצמך. סיכמנו?”

גילי, עדיין תחת הרושם הכבד מהפרוטזה, הנהנה וציפתה להמשך.

“אז, ככה אני זוכרת עצמי”, רות נשאבה בכוח לעבר הכאוב, “ילדת גן קטנה ותמימה עם פרוטזה חדשה. ביקשתי מאמי שתיקח אותי לגן, כדי שארגיש בטוחה ומוגנת לידה, אם וכאשר ידקרו אותי אנשים במבטים ושאלות שהביכו והשפילו אותי מאד. אך אמא הייתה נחושה שאני מסוגלת להתמודד ונתנה בי המון אמון, שלא הייתי ראויה לו.

יצאתי דומעת ועצובה לגן, אך כשהגעתי לכביש, הרגשתי שמשהו חוצץ ביני לבין העולם והסביבה. בכל פעם שביקשתי לעבור עם מבוגר את הכביש, והושטתי את הפרוטזה הזו – אנשים התנערו ממני בבהלה, ומיהרו לחצות את הכביש בלעדיי. העיקר לא לגעת בפרוטזה המבעיתה”, היא צחקה באירוניה. “בסוף מישהי, הרחמנית התורנית, אחזה בידי התקינה וחצתה איתי את הכביש”.

“איזו מסכנה היית!” השתתפה גילי באמפתיה.

“וזה לא הסתיים בכך”, המשיכה רות, “בגן, כשכולן נתנו יד אחת לשנייה, החברות היו בורחות ממני, והייתה אפילו אחת שבכתה וצרחה שהיא שונאת אותי כשרק ראתה את הפרוטזה. אני הייתי חכמה מידי, ומיד קלטתי שהן מפחדות מהיד שלי, ופרצתי בבכי סוער. הגננת אספה את כולן בחזרה, והסבירה שאני לא מפחידה. זה עזר חלקית – עד לשעת יצירה. אז ביקשתי עזרה מהחברות, ואף אחת לא נענתה לי. להיפך – כולן שמרו ממני מרחק.  התרגלתי פשוט להיעזר בגננות, הן עשו לי הכל…

כשהגעתי הביתה דומעת שוב ובוכייה, אספה אותי אמא אליה בחיבוק, ואמרה לי מילים שלעולם לא אשכח אותן, אך בשכלי הקטן לא הייתי מסוגלת להפנים זאת אז. היא אמרה לי”: רות עצרה, לוקחת נשימה עמוקה, “‘רות, ה’ ברא לך רק יד אחת, כי הוא יודע שרק את תדעי איך להשתמש בה, כמו שכולם משתמשים בשתי ידיים. והוא מאמין שאת יכולה. את מבינה, חמודה?’ אבל אני לא הבנתי ולא הצלחתי לרדת לסוף דעתה. רק צרחתי בכאב שאני לא יכולה לעשות כלום לבד, וסיפרתי לה בבכיות שלא נגמרו את אשר סבלתי בדרך, ובגן. אמא רק ליטפה אותי וחיבקה וחיכתה שאגדל”.

“למעשה, התרגלתי גם להתפנק. לא הסכמתי להתלבש לבד והכרחתי את אחיותיי להלביש אותי. כשהייתי צריכה לאסוף משחקים, הייתי משתמטת בקביעות בתואנה שאני לא מצליחה”.

“ואמא שלך?” שאלה גילי.

“אמא שלי בחכמתה לימדה אותי לאט לאט איך להצליח עם יד אחת חזקה, להסתדר לבד ופחות להיעזר. היא נתנה בי אמון שאני מסוגלת ליותר, אך אני לא האמנתי. הסביבה פשוט שידרה לי בלי מילים שאני חלשה, ואת זה טענתי כל הזמן. אך אמא לא קיבלה זאת, היא דרשה ממני להפיק את המרב, ולא ויתרה לי בבית. ואני מודה לה על כך עד היום…”

“‘אז היה לך מאד קשה”, ריחמה גילי.

“ועכשיו תורך, גילי. בלי התחמקות”, התעלמה רות באלגנטיות מהמשפט האחרון. היא תמיד שנאה רחמים.

“טוב”, נענתה גילי לבקשה שלא נאמרה. “אז גיליתי לאחרונה שאני די יצירתית, ואמיתית עם עצמי כדי להודות על טעויות ומחדלים בלי להתחמק, וגם שאני די אוהבת לחשוב”.

“כל הכבוד!” מחאה לה רות כפיים, “אני ממש גאה בך, ומעריכה מאד. מגיע לך צל”ש ביושר! את עובדת קשה, ולא מוותרת לעצמך”, החמיאה לה בחום.

“ועכשיו, אני רוצה שתחשבי, אילו מעלות את יכולה להוציא דווקא מזה שאת רחפנית וכולי… ואני אספר לך בשבוע הבא, איך הצלחתי לקבל ביטחון”, סיכמה וליוותה את גילי לדלת.

 

 ושוב, הן ישבו יחד בחדר, והפעם רות שיתפה. היא הפליגה עשרים וחמש שנים לאחור:

נחמה רינה עמדה מבוישת ליד דלת כיתה ז’. כל כך קשה המעבר לארץ, והיא  כל הזמן חלמה לגור בארץ הקוידש. אבא היה תמיד מתאר מביקוריו התכופים, את הארץ שכולם בה יהודים, ואין גויים שמציקים, יש רק קדושה באוויר. אז למה היא לא מעזה להיכנס? מדוע כשהמורה קוראת לה, היא מרגישה במבחן? היא נכנסת בחשש, ומתיישבת על כיסא פנוי בעיניים מושפלות.

רות כהן שמה לב לכך, ועוקבת אחריה בשקט. בהפסקה, כולן עטות על השולחן של נחמה רינה ומציפות אותה בשאלות. היא מנסה לענות בעברית, אך הידע הדל שלה בשפה, יחד עם המבטא הצרפתי הכבד, גורמים לשיבושים רבים שיוצרים גלי צחוק רועשים בכיתה. היא מנסה להתגבר, אך הניסיון מצחיק את כולן. היא מפסיקה לענות, ושותקת בחוסר אונים, מנסה לרמז שיעזבו אותה לנפשה.

רות רואה הכל, בפרט את מבטי המצוקה של העולה החדשה. היא גם רואה שבהפסקה נחמה נותרת לבדה בכיתה ובוכה. החוש השישי מאותת לה ללכת אליה ולנסות לעודד אותה, אך כשהיא מרגישה את הפרוטזה שלה, היא כבר אינה בטוחה בעצמה. “היא בטח תדחה אותי בבהלה כמו כולן”, היא מהרהרת בכאב, וכמעט נסוגה. אך הלב שלה מרגיש בעוצמה את המצוקה של נחמה… ורות נקרעת בין הרצון לעזור לחברה לבין רחמים על עצמה.

למחרת, היא שוב נקרעת כשהיא רואה את נחמה רינה בודדה וזרה, וקול קטן אומר לה: “דווקא את, רות, שיודעת מהי זרות ובדידות ומרגישה אותה יותר מכולן, תוכלי לעזור לה, ואותך היא תבין יותר מכולן”. והיא מקשיבה לו לקול.

היא ניגשת בהיסוס לנחמה ומלטפת אותה בעדינות בידה הבריאה. נחמה חשה בחום ליבה של רות ומסתובבת אליה. הן מפגישות מבטי הבנה ללא מילים, ורות אוזרת אומץ ומספרת על עצמה, ועל היד שלה. נחמה נבהלת לרגע למראה הפרוטזה, אך לאחר מכן מגלה אמפתיה והזדהות עם רות לגבי הצורה שהסביבה מגיבה, ומספרת לרות על עצמה. רות אינה צוחקת משגיאותיה אלא רק מקשיבה בהבנה, ומאז הן חברות עד סוף הסמינר.

 

“את מבינה, גילי”, חוזרת רות להווה, “אז, כשעזרתי לנחמה, עזרתי בעצם לעצמי לצאת מהרחמים העצמיים שלא הביאו אותי לשום מקום. הבנתי שלכל אחד יש נקודות חוזק, גם לי עצמי. גם אם חסרה לי יד אחת, יש לי הרבה מעלות אחרות יותר מאחרים, ואיתן יצאתי לדרך. זהו סיפור חיי. אינני אוהבת לפרסם אותו ברבים, אך אני שואפת להראות שלכל אחד יש מעלות, גם אם יש לו לכאורה חסרונות ממשיים ובולטים…”

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד