בס"ד

ברחתי ואין רודף\  פרק א'

כל העיר נהרה אל המתנ"ס השכונתי. "זו מכירת חסד" אמרה לי ריבי ומדדה אותי, צועדת עם בנותיי לכיוון המכירה. הנהנתי, מסמיקה. אם כל העיר נוהרת, למה רק אני כל כך מתביישת? "אז מה, יש לך כוח להיסחב למכירות האלה? הולך להיות שם צפוף כמעט כמו במירון".

התחלתי להזיע בכפות ידי. צפיפות אנושית מעולם לא עשתה לי טוב. במיוחד כשהיא מכילה כמות בלתי מבוטלת של תלמידות, מגחכות או קורצות או סתם רוצות לשוחח. הזיעה בידי כבר הרטיבה את הארנק. הלוואי שהמטבעות בפנים יספיקו בשביל פריט לבוש אחד לכל ילד, ואם אאלץ למלא צ'ק, הלוואי שהם יסכימו שארשום בו תאריך מאוחר, לזמן כלשהו שבו הבנק אולי יתמלא, או שתכנס אליו הלוואה חדשה.

"הם כתבו שם שזה חסכון של שמונים אחוז לכל בגד" אמרתי לריבי, יכול להיות שאינה יודעת? "ברור. אם לא החיסכון המשתלם לא הייתה יוצאת העיר כולה מהבית. כלומר, כמעט כל העיר, חוץ מכמה כאלה שהטרחה הזו מיותרת בשבילם".

"אולי יש כאלה שמקבלים חבילות בגדים מאמריקה" אמרתי.

"או כאלה שמשתכרים היטב" שוב מדדה אותי ריבי באותו מבט שלא הצלחתי לפענח. "מה את מסתכלת עלי ככה. האמת שהפתעת אותי לגמרי. את מוסרת הרצאות הרי, מלבד עבודת ההוראה שלך. מורות מרוויחות טוב, החופשים שלהן טובים הלוואי עלי. ההרצאות בכלל הן חתיכת הכנסה. לא? אני למשל לא גומרת את החודש".

"ואני לא מתחילה אותו" נפלט לי מהפה משפט אומלל, ועוד לאוזניה החופרות של ריבי. לא מתחשק לי לפרט לה עכשיו את כל הסיפור הכלכלי שלנו, שבעקבותיו יורדים מדי חודש עשרת אלפים ככר כסף מחשבון הבנק, היישר לידיהם של הנושים. ריבי טרם עזבה אותי. "אני לא מאמינה לך. מכל העבודות שלך ביחד אתם לא מצליחים להתפרנס בכבוד? את עובדת עלי, או שאתם חיים ברמה מוגזמת" די!!! רציתי לצרוח לאוזניה של ריבי. תחתיו יצא לי חיוך רחב מדי, שהכאיב לשרירי הלסת. היא לא באמת מתכוונת להכאיב לך. היא רק ישירה קצת יותר מדי והמסננת שלה התקלקלה. היא מסכנה. כנראה בכל זאת הבחינה בדאון שנפל עלי. "יש לך שם של מרצה מהשורה הראשונה" היא חייכה אלי. "טוב שם טוב משמן קנולה" אמרתי בחיוך אירוני. לכי תסבירי לה שאפילו שמן קנולה אין בבית, ומאז שנגמר הבקבוק האחרון אנחנו מגרדים מהתחתית של בקבוק השמן זית, או אוכלים חביתות דיאטטיות, כשיש.

"זו הייתה הרצאה מאלפת" ניגשה אלי אחת התלמידות וסומק חינני פרח בלחייה. היא הנמיכה את קולה ללחישה, מסובבת פנים מתוחות אחורה. "הכי אהבתי את הסיפור על החסיד של האדמו"ר מקוצק".

הודיתי לתלמידה המתוקה, משוב כזה תמיד נותן לי כוח.

"זה היה כל כך חזק" לחצה המנהלת את ידי. "בנות בגיל העשרה הן הרבה פעמים ככה, בטוחות שהן במרכז העולם וכל העם מסתכל עליהן. ההרצאה הזו הייתה בשבילן ניעור טוב".

הנהנתי לתודה ולשלום, מקווה שדברי חלחלו אכן לעומק וישפיעו רק טוב. לקחתי לידי בתודה את מעטפת הכסף, שמה פעמי אל הבנק. היום העשרים לחודש, ואם לא ההרצאה הזו שנשלחה אלי ישר מהשמיים, המשכנתא הייתה מתעופפת החוצה, מסמנת קו אדום ומכוער בחשבון העו"ש.

התור בבנק לא היה מאד ארוך, אבל מספיק לי כדי לרפרף להנאתי במידעון השכונתי. מעטפת הכסף עוד הייתה בידי, לועגת לי בלי קול. עוד מספר דקות היא מתפוגגת, נעלמת לבלי שוב בבנק הרעב. את צריכה לומר תודה, התנערתי. על הניסים האלה, על הדירה שישנה, ועל המשכנתא שממשיכה להימשך כסדרה בניסי ניסים.

דפי המידעון הוציאו לי לשון לועגת. צבעי קיץ רעננים, מילים שמיטב מוחות הקופירייטינג עמלו מאחוריהן: קייטנת אמהות ב390 ₪ בלבד כפול עשרה תשלומים, טיול מאתגר ועוצר נשימה באיים הקריביים, קייטנות לילדות, טיולים משפחתיים בצפון ובדרום, בריכה בזיל הזול, הסעות לים, גלידריה חדשה שנפתחה ומכירת בגדי נשים ונערות שאסור לפספס. כמה יפים ונדיבים הם החיים, ומה רחב ההיצע שלהם. רק צריך להכניס את היד לארנק המלא ולשלם, אפשר גם לגהץ אשראי, תנאי התשלום נוחים.

דילגתי למדור הדרושים. אולי מכאן תבוא הישועה. כי הרצאות, ככל שהן נחמדות ומסייעות לי לממש את הפוטנציאל החינוכי החבוי בי, אינן באות בקביעות אלא זעיר פה זעיר שם. ואצלנו, גם אם איש אינו מודה בכך,

הארונות ריקים ואין מהיכן לגרד. ולארוחות צהריים אוכלים מרק המבוסס על עצמות עוף. האותיות השחורות ריצדו מול עיני. רק רגע, אולי אני פשוט מחפשת עבודה במדור 'דרושים'?

השתגעתי? יכול להיות. רעב, מחסור ודאגה תמידית לעתיד יכולים בהחלט לשגע. זה קרה בלי שום כוונה מוקדמת. מצאתי את עצמי מדפדפת במהירות לסוף החוברת הקטנה, לא יודעת למה.

דרושה מוכרת בחנות בגדים בשעות הלילה – יכול להיות דווקא נחמד לאוורר קמעה את הראש מכל העולם העיוני, להסתובב בין בדים מרפרפים. מאיפה הן הופיעו מול עיני, הצלליות? תלמידות מהעבר וההווה בודקות אותי פתאום בשבע עיניים. "המורה, החולצה הזו טובה עלי?" צחוק קטוע לועג מאחוריהן. "זו מורה עם וותק של שנים, שמוסרת הרצאות בכל הסמינרים בירושלים" לוחשת אם באוזני המוכרת הראשית. אולי ההצעה הבאה תהיה רלוונטית יותר.

דרושה מצילה בבריכה. מים הם דבר נחמד ומשחרר, ריח כלור עלה באפי ועשרות תלמידות הלומות עם תיקי בריכה תפוחים נוגסות ביסלי בטעם בצל צמחו מולי. המורה – הפכה – להיות – מצילה – בבריכה! זה לא נשמע לכן הזוי? (אכן הזוי, אין ולא תהיה לי תעודת מצילה ומעולם לא הצלחתי להקשיב לשיעורי עזרה ראשונה, אבל זה החלק הזניח).

קדימה, למודעה הבאה. שלש משרות פנויות לטלמרקטינג עבור ארגוני חסד עם מחזור כספים ענק, בונוס מובטח למצליחות. רעיון לא רע ורחוק ממפגש עם תלמידות. שלום, מדברים מארגון ישועה ובריאות, אני פונה אל הלב הרחום שלך, את וודאי יודעת שזה לא נעים ללכת לישון בלי ארוחת ערב.

קול צעיר והמום. אמא, זו מישהי עם קול מוכר! אני כמעט בטוחה שזו הגברת טייטלבוים שמוסרת הרצאות בכל הסמינרים בירושלים!! היא התחילה לעבוד בטלפונים, או שזה תרגיל בשביל ההרצאה הבאה שלה?

הקובייה הבאה נשמעת בטיחותית ונקייה. "דרושה אשה לעבודות בית קלות אצל אשה מבוגרת, תנאים טובים למתאימה". נשמע מעולה. נשים מבוגרות הן עם מרתק. אקשיב לסיפורי התלאות שלה מתקופת הצנע בירושלים או מחיי העיירה בהונגריה או בפולין או בצנעה, כל ארצות המוצא הן מעניינות. הסיפורים האלה וודאי יעשירו אותי ואת הרצאותיי. לפתתי את עמוד הדרושים, מוסרת בידי השניה את מעטפת המשכורת לפקיד הבנק כי בלי להרגיש התקדמתי לראש התור. כעת עלי למצוא פינה נקייה מאוזניים מיותרות, להתקשר למספר המצוין שם ולהציע את עצמי בטרם אתחרט. חודשיים של חופש לפני, יכול להיות שאוכל לקנות מידי יום במכולת קנייה קטנה במאה שקלים, ואם אין טיולים ואטרקציות לפחות יהיה אוכל.

עיביתי את קולי ככל האפשר, ליתר בטחון. "שלום, אני מתקשרת בקשר למודעת הדרושים, לעבודות בית קלות אצל אשה מבוגרת".

"מצדי את יכולה לבוא כבר היום, אם את מתאימה" הגיב קול ממהר ועייף. "צריך ללכת עם האשה למכולת ולירקן הוותיק שלה, לעזור לה לברור ירקות, לפעמים חצילים טובים, לפעמים קישואים, כל פעם לפי מה שהיא רוצה לבשל. אחר כך לעזור לה לטגן או לבשל. קצת לטאטא את הבית, לרוקן את הפח, להחליף מצעים, כאלה דברים".

"ומה בנוגע למשכורת?"

"אנחנו משלמים 30 ₪ לשעה, איך את רוצה את זה, 90 ₪ בכל פעם או משכורת פעם בחודש? בתנאי שאת מתאימה כמובן".

בהיתי בשפופרת הטלפון. המרצה המבוקשת יפה טייטלבוים מציעה את עצמה לעבודת דחק… זה לא באמת קורה לי. ואולי זו לא באמת עבודת דחק.

הם מציעים שם שלושים לשעה ובשביל שעתיים של הרצאה אני מקבלת כמה מאות. אבל הרצאות יש פה ושם, לעתים רק פעם בחודש, והעבודות האלה תהיינה כל יום. יהיה לי כסף מזומן ביד, אוכל להכנס למכולת ולקנות מה שצריך. המחסור כבר לא יהיה מחניק כל כך.

צלליות מפחידות איימו לקפוץ ולסתום את הגולל גם על ההצעה הזו. נפנפתי אותן בכוח. השכונה הזו מרוחקת, הקשישה תהיה ידידותית וחביבה וההליכון שלה יסתיר אותי היטב מעין רואים.

"אני צריכה לבדוק אם את מתאימה" אמרה הממהרת שמעבר לקו. "תוכלי לבוא מחר לנסיון?" הצצה קלה ביומן גלתה משבצת ריקה, כמו המשבצות שאחריה. במה כבר היה לי למלאות אותן. הבנות מחליפות את הלילה ביום ואפילו לא ירגישו כשאלך להן. "רק תגידי לי את השם שלך" השחילה ההיא רגע לפני שנסגר הקו. "קוראים לי טייטל" קיצרתי את שם משפחתי באבחת רעיון.