ברחתי ואין רודף, פרק ב',
שמעתי את המנעול נפתח ואת שרשרת הבטחון נפרדת. הדלת נפתחה כדי סדק. "מה את רוצה?" הביט בי זוג עיניים ממוסגר בקמטים, ולא אמר שלום. "לדבר איתך" אמרתי. הדלת נפתחה, "מקווה שזה קצר, כי אין לי זמן. עוד מעט באה אלי עוזרת חדשה" היא אמרה והקול שלה הממהר הזכיר את קולה של האלמונית שהייתה אתמול מעבר לקו. הבית היה מסודר וריח נפתלין רפרף בו. "אולי אני אהיה העוזרת שלך" אמרתי, מבוהלת קצת מהרעיון של עצמי, מי יודע אם תהיה לי דרך חזור.
"איך קוראים לך" היא ירתה.
"קוראים לי שיינדי טייטל" הברקתי. שיינדי טייטל, נעים מאד. לכו תקשרו אותי עם יפה טייטלבוים הידועה.
"שיהיה שיינדי" האשה הנהנה באדישות. "השבוע שלי מאד מסודר כבר כמה שנים, ואני חייבת להמשיך את הסדר הזה" לקול שלה לא היה סדק. מעניין מה ניהלה לפני עשור ועשוריים. היא הרכיבה משקפי קריאה מוזהבים ופתחה יומן ביד רועדת. "ביום ראשון אני הולכת לקופת חולים, לבדיקות דם אם צריך ולתוצאות של הבדיקות הקודמות. אם אני לא באה הרופאה דואגת.
ביום שני אני הולכת למכון כושר, זה קצת מורכב להגיע לשם עם ההליכון שלי, אז לפעמים אני נוסעת באוטובוס. במונית בשום אופן לא.
יום שלישי זה היום של הקניות. אני קבוע קונה שני קילו חצילים כדי לטגן אותם ולהקפיא. תמיד היה לי מקפיא מלא בחצילים, זונדל מאד אהב את זה, אפילו שהוא נפטר אני חייבת להמשיך. אני קונה גם תפוחי עץ כדי לבשל ולרסק, זה מאד בריא לי לעיכול ומאז שהשיניים לא טוחנות מי יודע מה. גם את זה אני מקפיאה ותעזרי לי לשים בקופסאות.
יום רביעי זה היום של החלפת מצעים וניקוי אבק לכל הרהיטים. כל השנים עשיתי את זה לבד, ואני חייבת להמשיך.
יום חמישי זה ערב שבת. אני מסדרת את הפמוטים כבר בבוקר, עם הפתילות והכל. זונדל מאד הקפיד על זה. אחר כך מפת שולחן, זה סגולה לילדים טובים. אחר כך קצת שטיפה שיהיה ריח טוב לכבוד שבת. ואל תגידי לי נקי כאן ולא צריך.
אם תבואי כל יום לשלש שעות אתן לך כל יום תשעים שקל". הקשישה סגרה את הפה ואת היומן. הבטתי בה, הבלבול איים להטיל אותי לשלולית של חוסר אונים. תשעים השקלים שלה, במזומן ובקביעות מדי יום ביומו, שלפו אותי משם.
"לא אמרת לי מה השם שלך, גברת" אמרתי לה בחיוך נעים. היא צחקה, חושפת פה מלא בשיניים יפות ולבנות, תותבות. "אני מדברת כאילו אני מכירה אותך, טייטל" אמרה והחזיקה את היד שלי. "קוראים לי דינה, דינה גולד. כל השנים כולם קראו לי גברת גולד. היום אני כבר מרשה שיקראו לי דינה. אני יקית מאז שנולדתי. ידעתי לשמור על עצמי ועל הבית. היום אני כבר צריכה עזרה, את יודעת, אני כבר לא בת שמונה עשרה".
"את נראית צעירה מאד, לא רחוקה מגיל שמונה עשרה" אמרתי לה ומשהו דומה לחיוך ריצד על פניה. "נתחיל היום?" איזה יום היום, בעצם? התכנית השבועית שלה הצליחה לסחרר אותי.
"אין בעיה" הנהנה הקשישה. "היום יום שלישי, זה היום של איציק הירקן והחצילים שלו. אבוי לו אם לא הגיעו חצילים טובים. אחר כך צריך לחתוך אותם לריבועים קטנטנים, חלק לפרוסות. ככה זונדל היה אוהב".
"נלך?" כתפתי את התיק ביד רועדת.
"אין בעיה" הנהנה הקשישה בפנים רציניות. "קודם תעזרי לי לארגן את התיק ואת עצמי. אני צריכה להתלבש יפה, אפילו שאני כבר לא בשידוכים. הנעליים האלה מאובקות לגמרי. יש לי משחת נעליים בצבע קרם, והן תהיינה כמו חדשות. היא נמצאת במדף השלישי במרפסת השירות".
משחת הנעליים הזדקרה בעמידה במרכז המדף המסודר. התכופפתי לצחצח לה, מנסה לא לחשוב מה ילדי היו אומרים לו היו רואים אותי בתנוחתי זו.
כשיצאנו השעה הייתה קרובה לצהריים. כל התלמידות נמצאות במוסדות הלימוד שלהן, הרגעתי את הלב המשתולל. אין לך בני משפחה באזור הזה. הרחוב ריק… הנה אשה צעירה מגיעה ממול, יכול להיות ששמעה בעבר את אחת מהרצאותיי. עדיף לי לשתוק עכשיו. שלא תזהה את הקול.
"אני רוצה שתספרי לי בדיחות בכל הדרך לירקן. מה את שותקת" אמרה גברת גולד. "הרופאה אמרה שבריא לי לצחוק, זה מסדר את הבלגנים בלב. אבל לא בדיחות על הרשלה כי אותן אני מכירה כבר, וגם לא בדיחות על הונגרים, כי זה מעליב אותי. אפשר בדיחות על פרסים כי כבר שכחתי אותם. הכי עדיף שתספרי לי בדיחות שהמצאת בעצמך".
"אני צריכה לחשוב" הנהנתי בהבעה מהורהרת, מחזיקה בהליכון שלה שנטה הצידה לכיוון המדרכה. לכי תסבירי לה כמה רחוקה את מבדיחות הדעת.
דמות יצאה מתוך חנות הירקות. שקיות מרשרשות, שיער אסוף, עיניים ירוקות וחיוך ביישני. הזזתי את ראשי לכיוון הכביש. אני לא חייבת להבחין בנערה הזו. ומי אמר שיש קשר ביני לבין הקשישה. הנערה התקרבה. "איזה יופי לראות את המורה!" היא אמרה אל תוך פני המסמיקות. "אני לא שוכחת את ההרצאה האחרונה של המורה, היא מלווה אותי כל הזמן". פני האדימו עוד יותר. היא רפרפה מבט קצר אל גברת דינה וההליכון שלה. משהו הבהב בעיניה. אולי כדאי לי להתרחק עוד מטר, שתבין שנפגשתי עם הקשישה סתם באקראי, אחרת כל הסמינר מחר על גלגלים כולל המשפחה שלי שתגלה את הסוד.
"תודה, יקרה" הצלחתי לקרקר לילדה, שמבטה מיאן לעזוב אותי ואת הקשישה. לבסוף היא התרחקה.
"את שותקת הרבה" אמרה גברת גולד. "וההיא אמרה שאת מוסרת הרצאות. אפילו בדיחות את לא יודעת לספר. כנראה התבלבלה".
"היא התבלבלה מאד" אמרתי אל תוך ערמת החצילים. "ודווקא יש לי בדיחה".
"מקווה שלא על הרשלה או על הונגרים, כן?" שלחה אלי גולד מבט מזהיר.
"לא על הרשלה ולא על הונגרים" הנהנתי אלכסונית. "הבדיחה הזו מספרת עלי עצמי, ואת יכולה לצחוק כבר מעכשיו".
הקשישה חייכה חיוך מוזר ולא מבין. משהו רשרש מקדמת החנות. הקשחתי את הגב, מדמיינת באימה שיירת תלמידות סמינר שולחת אלי אצבע. הכנסתי חצילים לשקית וסובבתי את ראשי לאט.
עיניים ירוקות ממוסגרות בשחור מצמצו מולי בפחד, היא סובבה את הזנב ונעלמה החוצה בגמישות חתולית. "נו, ומה הבדיחה?" דחקה בי גברת גולד, נגמרה לה הסבלנות. "הבדיחה היא על אשה ששמעה רשרושים מאחוריה, היא ברחה כל עוד נשמתה בה, וכשכמעט נגמר לה האוויר…" השתהתי ללגום אוויר.
"אז את כן יודעת להרצות" אשרה לי גברת גולד. "את אפילו מצליחה להכניס אותי למתח. מה היה שם בסוף? מי רדפה אחריה?"
"חתולה תמימה ומפוחדת" אמרתי. גולד לא צחקה, גם אני לא. סיימנו לברור חצילים ותפוחי עץ. בכל הדרך לבית של גולד שתקתי, מאזינה לסיפורי תלאותיה של גולד ולצעדים צעירים שאולי מתקרבים לסביבתנו.
מיוזעת הגעתי אל הבנין הוותיק, מציצה בשעון ידי. עוד ארבעים וחמש דקות הבוקר הזה נגמר, דווקא הוא לא היה כל כך נורא, ועוד מעט ירשרשו השטרות בידי.
גולד לחצה את הקוד הסודי במנעול והדלת נפתחה. נעלי הקרם המצוחצחות צעדו פנימה לאט לכיוון הכורסא. ההליכון נח סוף סוף. "נחתוך את החצילים מהר" הצעתי לה ולקחתי את השקית לכיוון המטבח. "רגע, אני צריכה לנוח מהדרך" גולד התנשפה. "אולי עכשיו תספרי לי משהו על עצמך? כל הזמן רק אני דברתי". פתחתי את הפה וסגרתי אותו, צלצול עלה מהדלת, שמחתי בו כמוצאת שלל, ממהרת להציץ מהעינית. "זה יהודי עם זקן לבן וכובע אפור" לחשתי לכיוונה של גולד. דינה קמה מהכורסא בבת אחת, נתמכת בהליכון. "זה אח שלי היקר, חיים!" חיוך זרח על פניה. "הוא כנראה היה באיזור והגיע לבקר. איזה יום טוב יש לי היום! חיימקה חכה, אני כבר פותחת!". היא הציצה בעינית ליתר בטחון, ופתחה מיד את הדלת. יהודי שנראה צעיר רק במעט מדינה גולד, ניצב בפתח. "הלכתי אל הרופא הפנסיונר שלי, הוא גר כאן באזור והתחלנו ללמוד חברותא. עברתי ממך ואמרתי, נקפוץ לביקור".
"זה טוב, זה טוב. מה אני אציע לך, חיימקה? העובדת שלי יכולה להכין לשתינו כוס תה, אני אפילו לא צריכה לטרוח".
הקשיש שלח מבט לכיווני. "יש לך עובדת, קבלת שכל" החמיא לה. "וטוב שלא הבאת איזו פיליפינית או תאילנדית, אלה עובדים בלי רגש".
גולד הנידה את ראשה. "הגזמת. זאת אשה מכובדת, ירושלמית, שמעתי שהיא אפילו מוסרת הרצאות". הסמקתי עד תעלות האוזניים. "מה השם שלה? אני בטח מכיר, אני מכיר את כל אנשי ירושלים כאת כף ידי" אמר "חיימקה" ולבי החל ליפול לרצפה, לאט ובטוח. "קוראים לה טייטל" אמרה גולד. "שיינדי, תכיני לנו בבקשה תה רותח עם כפית סוכרזית, הספלים נמצאים על המדף במטבח".
רגלי הרועדות לקחו אותי למטבח. משם שמעתי את הקשיש אומר: "טייטל? אני לא מכיר. אולי טייטלבוים? כנראה האוזניים שלך איבדו כמה אותיות… יש מרצה אחת טייטלבוים, ואני פוגש את בעלה כל יום בין מנחה לערבית. אולי אני אשאל אותו היום אם היא החליטה לעשות הסבה".
