יעקב היקר,
אתה זוכר בחור בשם גרינברג?
אני מאמין שלא.
אתה אולי זוכר, אבל אני לא שוכח. הצלת אותי!
כן. דודי הבחור הקצת מודרני, שמחפש את עצמו, ולא מתאים לו לשבת שבע עשרה שעות מול הגמרא.
החזרת לי את האמון בבני אדם, שהלך לאיבוד אחרי שהבחור החלש ביותר בישיבה סרב ללמוד איתי חברותא. ראית אותי, בשעתיים של לימוד מוסר בבוקר, כן, רק שעתיים. אבל הם נתנו לי כוח. נכון, בסוף יצאתי אחרי חצי שנה מהישיבה, ברוך השם, מצאתי ישיבה שמתאימה לי באוסטרליה. אבל אתה נתת לי כוח לפתוח דף חדש.
אני מזמין אותך עכשיו לחתונה שלי, צירפתי כאן כרטיס טיסה, ואני מתחנן אליך רק אתה תוכל לשמח אותי ביום האדיר הזה. בלעדיך השמחה לא תהיה שלימה.
מתגעגע מאוד ומשתוקק לראותך,
דודי.
הוא ירד מהמטוס, מנסה להתעשת מהשינה העמוקה. מה עכשיו? הוא אמור להיות בבידוד!
אסור לו להיתקל באנשי חוק.
אני צריך מהר להעלם מפה, לעלות לאיזה רכבת.
"דודי, ירדתי עכשיו. אני אצלך עוד חצי שעה"
"מצוין, אני מחכה לך, למיטב זיכרוני הרכבת שלך בצבע כתום, אבל אל תסמוך עלי. תברר בשירות לתייר"
המראות הצבעוניים הרקידו את מיתרי ליבו,
ארבע שנים.
ארבע שנים לא ראה אותו, את דודי.
"בחור, אפשר שיחה מהפלאפון שלך?" אישה צעירה ונבוכה הביטה לעברו בתחינה.
"כן, בטח" ממילא אתעכב כאן.
ואז, בלי שום הודעה מוקדמת, הוא ראה אותם, שוטרים אוסטרליים.
השוטרים נהרו לכיוונו. אל תחנת הרכבת.
הם באים אלי?!
מה עושים??
רכבת אימתנית, כתומה, ועזת פרצוף פערה מולו פתח הצלה,
יעקב זינק עליה, מושך אחריו את מזוודתו הכבדה,
עיניו קלטו רק את פניה הנדהמות של האישה לה נתן את הפלאפון.
הדלתות האפורות נסגרו. משאירות אותו בין הגויים ללא אמצעי תקשורת.
רגע, מי אמר שזוהי הרכבת שלו?
התיירים נראו מתכוננים לשהות ארוכה,
אבל הדרך אורכת רק עשרים דקות!
הרכבת צברה תאוצה, מותירה מאחור את העולם הסטנדרטי, השפוי.
יעקב נשען על המזוודה. מתלבט, לאיזה נוכרי יפנה?
ההוא מימין ,השמן, מביט לעברו, אך לא נראה הטיפוס שירוץ לעזור. (חוץ מאשר לעצמו, כמובן.)
מקדימה יושב בחור גבה קומה, דווקא נראה אדיב, אבל שקוע בעולם משלו.
"פליז, תוכל לעזור לי?" פנה באנגלית צולעת.
"כן, בכיף" העולם שלו כנראה לא כה עמוק, הסיק יעקב מול ההיענות המהירה.
"לאיפה נוסעת הרכבת?"
"אתה, מה, אתה…" האצבע כבר נשלחה לרקה, אך הנימוס האנגלי עצר אותה.
דווקא נראה נורמלי, אם לא ניקח בחשבון את כובע הטמבל והחוטים המשתלשלים מהחולצה הלבנה.
"תגיד…", הוא אומד אותו שוב.
יעקב נבהל, אלוקים, לאן זה?
"אתה מוכן לענות לי?"
"טוב, טוב, הרכבת נוסעת כארבעים שעות למצפה כוכבים במערב אוסטרליה. אין תחנות ביניים."
הוא סיים לשפוך את המידע, בוחן בסקרנות גלויה את בן שיחו.
"ארבעים שעות??? החתונה!!!"
חתונה? זה מה שעובר לו בראש. אם עד עכשיו הוא רק צפה בשעשוע בצעיר המסכן, כעת התחיל לחשוש.
הוא לא שפוי! אם יגרם לו נזק, הוא יהיה אשם.
"גמרת לשאול?" מיד שקע גבה הקומה בעולמו הרדוד.
המוזיקה הברברית שהתנגנה ברכבת, קפאה לרגע, ואחר כך המשיכה להדהד בעוז.
בסים אדירים איימו לפצח את גולגולתו.
המום כולו, העביר מבט מזוגג על הנוסעים האדישים.
כל רגע מרחיק אותו. החופה בעוד שמונה וחצי שעות!
עשן סיגריות מחניק מילא את האוויר, מאיים להטביע אותו.
הוא מצא את עצמו על כיסא צדדי ליד גברתן.
כשאין מה לבחור בוחרים במה שיש.
הרכבת המשיכה להתקדם. לבלוע עוד קילומטרים.
מחצית מהנסיעה עברה עליו בשינה טרופה, חלומות ביעותים תקפו אותו.
עשרות כוכבים רצו אליו עוד ועוד, עד שאיימו להטביעו. הוא מנסה לשחות. לא לטבוע!
אולם הכוכבים אכזריים. לא מתחשבים. זהו. הוא שקע עד הקרקעית.
אפילו המציל כבר לא יכול להבחין בו.
השפיצים דוקרים, מה הכוכבים רוצים ממני. דיי.
הוא התעורר. מבועת כולו. נותרו לו עוד שבע עשרה שעות נסיעה.
יעקב עושה חשבון קצר, החתונה כבר הסתיימה.
טוב, לפחות אף אחד אפילו לא מעלה בקצה דעתו לדאוג לי.
מעניין מה דודי חושב, אולי התחשק לי לחדש את הקולקציה ביום חתונתו.
הוא בטח דן אותי לכף זכות. הלוואי.
"נוסעים יקרים, תחנה ראשונה בעוד עשרים דקות, בשמורת אור הכוכבים בין הלאומית"
מערכת הכריזה טלטלה אותו. עשרים דקות. ואני נוחת מעבר להרי החושך.
הרכבת פלטה אותו מיד בתחנה הראשונה.
עננים אפורים נשרכים בכבדות, מתלבטים האם להזיל את דמעותיהם.
השמים קודרים, השחור השתלט באגרסיביות על היקום.
ספסל מזדמן קלט את הבחור התמים.
כפות ידיים רועדות תומכות ברקות הפועמות של הצעיר.
עשרות תיירים אורזים חפצים במהירות, מתכוננים לעזיבה.
"היי בוי, וואט איס יור פלאן" ילד, מה התוכניות שלך?
שמונה זוגות עיניים סוקרות אותו, המשותף ביניהם הוא סימן שאלה אדיר שמהבהב בסקרנות.
מצטער, אני לא יכול לספק את סקרנותם. איני מבין דבר!
אני מנסה בתנועות ידיים, הפרצופים השזופים מנסים להיות אדיבים,
כנראה שלהישאר פה לבד מדאיג מאוד, הרי למה שיתאמצו בשבילי כל כך.
שמונה דקות אני מנסה להסביר את עצמי. הם לא מבינים דבר.
בסוף הערלים מתייאשים ממני, מסתמכים על כך שמישהו יבוא לאסוף אותי מהג'ונגל הזה.
כשלא רוצים לעזור, לא חסר סיבות להשתיק את המצפון.
אבל אני אשאר כאן לבד!
חריקת בלמים נשמעת לפתע. טנדר מרשים נעצר, עשרות תיירים מתקדמים לעברו.
אני מנסה שוב לפנות לכל מי שמוכן להביט לעברי. אין הרבה כאלו.
איש צנום מנסה להבין אותי "אם יש מקום?"
"לא. אין. המקומות מוזמנים מראש, כל אחד חייב לדאוג לעצמו. אבל הטנדר שלך יבוא כנראה עוד מעט"
אתם לא מבינים כלום!! אני רוצה לצרוח. לטלטל אותם. אני עתיד להישאר כאן כל הלילה לבד.
אפריקני דק גזרה מקשקש משהו, אי אפשר לדבר לקיר.
גם הוא עוזב!
הדלתות נסגרות. גרגירי עפר מתעופפים במחול עצוב תחת הגלגלים.
המנוע הותנע. הטנדר יצא לדרך. זהו, התקווה האחרונה נגדעה.
הכל בגלל אדישות של בני אנוש. אם היו כאן יהודים הייתי גם מצטרף לטנדר הססגוני.
הירח התעמעם ונעלם תחת עננים אפורים. מותיר אותו לבד.
הלילה חשוך, שולח זרועות שחורות וארוכות. הן מסתירות כל בדל של אור.
חלחלה אוחזת בו. באמת הגעתי למצפה הגדול בעולם? אם כן, אני בצרות.
המקום נקי מאור מלאכותי. עשרות קילומטרים ללא תאורה מלאכותית שמסתירה תמיד את הכוכבים.
רק כאן אפשר לראות את הכוכבים במלוא תפארתם.
לא סתם עזבו כאן כולם במהירות כזו.
לא כל כך נעים להישאר כאן בחושך הנורא הזה. בלשון המעטה, מעטה עד מאוד.
דמעות מסמאות את עיניו.
מתי בכיתי בעשור האחרון?
כוכבים קטנים. גדולים. זוהרים. קורצים אליו בשובבות. מנסים למחות את דמעותיו, לתת לו כוח.
אני כאן. אין בכוחי לשנות את זה.
המצב מגוחך, אין מה לומר, אך אם בעוד כמה שנים החוויה תהפוך לבדיחת השנה, אז למה לא לצחוק כבר עכשיו…
לפחות הבדיחה תהיה מרשימה, המקום יפה כל כך.
הוא התחיל לצעוד בנחת מביט בשמים המכוכבים,
הם באמת יפים. אך לא מצליחים להזיז גרם מהגוש האימתני החוסם את קנה נשימתו.
סיבוב קטן. מה זה? מלבן שחור נדחף בין רגליו.
ברכיו התקפלו. עיניו מצמצו מול העב"ם.
החול התפזר, מנתר באושר, מפזז בריקוד, ליבו מדלג על פעימה. פלאפון.
דמעות התרגשות מפלסות להן דרך במורד לחייו. יעקב מתכופף,
בוחן את פתח החילוץ שלו, הוא מונח בערך שתי מטר מרגליו.
רגע, הזרוע המונפת קופאת.
מתקרב מעט, בוחן בחשש,
המכשיר לא כשר!
באינסטינקט טבעי רגליו נרתעות לאחור.
הלילה שחור מתמיד. מאיים לחנוק אותו בחיבוק חמים.
הוא מתכופף. מושיט יד לקשר עם העולם החיצוני. חזהו פועם בהתרגשות.
הנה, עוד כמה דקות כבר לא יהיה פה בודד.
והרי בעת הצורך…
ולהתכופף לטבעת של אנטיוכוס גם היה עת צורך, לא?
מה. קורה. אתך??
כמה דקות בחושך וכבר רוצה להשתחוות לעבודה זרה??!!
הוא הזדקף. קורס על האדמה, פוצח בבכי.
הכוכבים השתקפו בעיניו, מעודדים אותו, אין להקב"ה הרבה חיילים כמוך.
הגלקסיות. הכוכבים. הירח. כל צבא השמים הצטרפו לריקוד הראשון בערבות אוסטרליה.
זוג עיניים נוכריות מביטות מרחוק ברגליים המפזזות.
איזה נפש חיה רוקדת כאן, במקום הנידח ביותר עלי תבל?
מוזר. מפחיד אפילו.
מזל ביש, הבחור התמקם בדיוק ליד המכשיר שלו.
האם הוא שווה עימות עם משוגע?
יעקב ניתר לאחור. יש כאן חיות? הוא התחלחל.
גוף כבד התקרב מבין העצים.
אלוקים. ליבו נחבט בין צלעותיו,
'ברח', מוחו שידר מצוקה 'מהר'
אך האדמה מיאנה להתנתק מרגליו.
הוא מפחד ממני, טוב מאוד, אוכל לקחת בשקט את המכשיר ולהסתלק מכאן.
"בחור"
יעקב הסדיר את נשימותיו, מביט באיש צנום, בעל חליפה מחויטת.
הצנום בוחן אותו 'עושה רושם הגון, אולי הוא צריך עזרה?'
בעל החליפה התכופף. מרים את הפלאפון. מנער אותו קצת.
"רגע, לא הדלקת אותו?"
"ל… לא"
"אתה קורא אנגלית?"
"ל… לא"
"וואו, נביא או משהו? כיצד ידעת על החוק שאוסר להדליק אור מלאכותי בכל המתחם,
מקבלים על כך שלוש שנות מאסר!"
"למה?"
"כי האור המלאכותי מעמעם את האור האמתי. עד כדי שלפעמים אי אפשר להבחין בו…
טוב, כעת בוא איתי, נצא מכאן"