בס"ד

החור במבט לאחור

חמש שנים היו השיפוצים האלו על הפרק. במהלכם חסכנו מדי חודש סכום נאה לקופה שנועדה לכך. ההכנות הטכניות היו רבות. פרוצדורת החתמות שכנים ואישורי עירייה. על אף חמש השנים האלה, כשהגיע הרגע הנכון, הרגשתי שנזרקתי אליו בלי כל הכנה נפשית. כמה שגיסתי הכינה אותי, שהתקופה הזו לא הולכת להיות קלה, לא ידעתי עד כמה היא צודקת.

כשהבנתי את זה, כבר הייתי עמוק בתוך המים האלה, לא היה לאן לסגת. חיפשתי אוויר לנשימה.

הרגשתי שכל הנתונים חוברים לרעתי. תינוקת מבוהלת בת חודש וחצי, שרצתה רק ידיים. עומס מצטבר אצל שאר הילדים, ובלגן בלתי נגמר.  הערביים הופיעו בשבע בבוקר אפס אפס, והתחילו מיידית בשגרת קידוחים שאין להם סוף. רעש אינסופי התערבל בריחות בלתי אפשריים של אבק בניה, סיגריות זולות וחומוס. עד כאן הייתה ההתמודדות הרגילה שכל משפחה משפצת טעמה אותה. ידעתי שהיא תשאב ממני כוחות, התכוננתי לזה בחמש השנים האחרונות.

אולם לכל התוספות והבונוסים לא התכוננתי. לקבלן שנעלם לחוץ לארץ בשלב האמצע ולא ענה לטלפונים במשך יומיים תמימים. לעבודה הערבית שהייתה כזו בדיוק, עבודה ערבית על כל המשתמע ממנה. לתחושה הזו שהשיפוץ הזה רוקן אותנו מכל המשאבים בגשם וברוח ולא נתן לנו תמורה הולמת. לגלות החונקת הזו, להיות בביתך שלך כשהוא מגובב עצים ואבנים.

הבנייה התקדמה בעצלתיים. החדר הנוסף שירווח את המצב בבית אי שם בעתיד הלא ידוע, כשהשיפוצים האימתניים יבואו לסיומם, לא הצליח לעמוד מול עיני דמיוני ולהרגיע אותי. לא כשהקבלן התגלה כטיפוס של: הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים. התקלות הגיעו בשרשרת ניסים מופלאה. המרצפות לא התאימו לגודל החדר, הטיח הודבק בצורה לא נכונה, קרש נפל החוצה ורק בנס לא פגע בעובר אורח, וכשהצנרת הביתית התפוצצה, הרגשתי שזה מה שעומד לקרות גם לי. אני עומדת להתפוצץ.

הקבלן שחזר מפוהק מחוץ לארץ ניסה להתגבר על התקלה. ואני התחלתי להישאב לתוך בור שחור של ייאוש. "זו תקופה קשה אבל היא תעבור" ניסה בעלי לעודד אותי לצאת מתוך הבור, כשם שאני ניסיתי לעודד אותו, כשהוא נפל לאותו בור בדיוק ביום שאחריו. התקלות לא נגמרו. בלילות צופפנו את שבעת ילדינו בחדר היחיד שנותר שפוי. בבקרים חיפשנו לעצמנו מקום ולא מצאנו. הילדים הרבו לבכות ולריב, ולי אפילו לא היו מים סבירים באמבטיה כדי להעניק להם רחצה מרגיעה.

באותו בוקר נפקחו לי העיניים, הסתכלתי על עצמי כאילו מהצד. ראיתי אותי שוקעת בעוד כמה סנטימטרים בתוך בור הייאוש השחור. כל אנחה מטביעה אותי עוד קצת פנימה. ראיתי איך אין לי חשק לקום לילדים שרוצים שוקו. קול שפוי עלה לי משכבה פנימית בלב. הייאוש הזה לא מקדם אותך לשום מקום! הוא מרחיק אותך מהילדים, מעצמך, מהחיים. איך תוכלי לעצור אותו?

נטלתי ידיים. על המקרר שלנו תלוי מגנט שחולק פעם בתיבות הדואר: אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו, הוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים. עצרתי ליד המגנט, אמרתי בקול את המילים. האמנתי ברמת ידיעה, שאין עוד מלבדו. שלשום כוח בעולם אין אפשרות לשמח או לצער אותי או לגרום לי להרגיש כך או אחרת. שהכל ממנו יתברך. שכל הדפיקות והקדיחות והפועלים והקבלן ושרשרת הפשלות והסיגריות והחומוס והאוויר שאיננו והצנרת שהתפוצצה, הם כלי שחמט בידיים של מישהו גבוה יותר. שרואה ויודע את הכל. שמרכיב את פזל החיים שלנו בלי שנבין ונדע. המחשבה הזו הבליחה בי במשך פחות מדקה, ומיד עברתי הלאה, להרתחת מים והכנת שוקו בבקבוקים ובכוסות, מהר מהר, כי עוד חצי דקה הערבים כבר כאן משתלטים על כל מרחב המחיה.

בעלי חזר מהתפילה, חיפש מקום להניח בו את נרתיק הטלית והתפילין והגיע לעזור להריץ את הילדים להסעות. עברתי במגבון לח על הבגדים מאתמול, כי משהו בחיבור של מכונת הכביסה לא אפשר לכביסות שלנו להתקדם במסלול הכל כך מוכר וידוע: כביסה – מייבש –  קיפול – ארונות. בעלי הבטיח סוכריית עדש למי שלא עושה בעיות. הדפיקות הגיעו. הפועלים הנחמדים כבר כאן. רותי התעוררה ובכתה. הבאתי אותה ברכות לחדר הילדים. מסתכלת על ידיו הזריזות של בעלי. "קרה היום משהו?" הוא שאל. "את לא נאנחת הבוקר. נראה שישנת טוב". הנהנתי. הילדים היו כבר לבושים. הצלחתי לחייך חיוך קטן. "זה מדהים" אמרתי בקול שגם אני לא הצלחתי לשמוע, כי הקדיחות התחילו לנסר את האוויר. "זה מדהים איך בורא העולם, שמנהל את כל הגלקסיות הענקיות שאפילו את שמם אינני יודעת, מסתכל עכשיו בדיוק עלי. ועל הבית הקטן שלי שרוצה להתרחב, ועל מליוני החלקיקים הקטנים שמרכיבים את השיפוץ הזה. והוא החליט שזה ייראה בדיוק כמו שזה נראה!".

בצהריים, כשהרעש הפך לאפשרי קצת יותר, שיתפתי את בעלי בגילוי הזה. "שום דבר חיצוני לא השתנה" אמרתי, בעיקר לעצמי. השיפוץ הוא אותו שיפוץ, הפועלים הם אותם פועלים והקבלן לא קיבל על עצמו תשובה. ובכל זאת, יש בי יותר כוח. הבטרייה שלי עברה למצב של מילוי.

מאותו יום, קיבלנו על עצמנו לימוד יומי בספר חובת הלבבות.

תקופת השיפוץ הממושכת, התקדמה בצעדים קטנים, מזגזגים, אל סיומה הטוב. החדר החדש כבר קיבל צורה של חדר, הצנרת באה אל תיקונה, קיץ כבר צעד אל סיומו ורוח חדשה נשבה מהאופק.

הגענו לשלב הסיום, ליציקת הגג. "תתחילי לאפות לחנוכת הבית" חייך בעלי. זו הייתה בדיחה כי גם לשבת רגילה איני מצליחה לאפות. "איציק הוא איש המקצוע הכי טוב בתחום!" המליצו כל אלה שהתעניינו אצלם. כבר לא סמכנו על מילתו של הקבלן, שידע להבטיח הבטחות יפות. איציק הגיע, גבוה ורחב. הוא פיזר חיוכים של פוליטיקאי. "בצ'יק צ'ק הגג שלכם מוכן ומזומן" הוא ערבב דליים של טיח כאילו הייתה דייסה מתוקה לתינוק. יומיים של עבודה מסיבית והגג ניצב לתפארת. הגאולה הפרטית שלנו בדרך לכאן.

"מה עם החור הזה?" הצביע בעלי כלפי מעלה, "החור הזה, בזכותו תהיה לך נקודת חשמל בחדר הזה,  חביבי" טפח איציק על כתפו השחוחה של בעלי. "מעולה" הוא החזיר לו חיוך. "אבל, האם החור הזה נסתם כהלכה?"

"אל תדאג ראביי. איציק אמר, איציק יודע. אני מטפס אל הגג מבחוץ ובצ'יק סותם לך את הגג מכל הצדדים". איציק נעלם החוצה עם הטיח הדייסתי שלו ושב כעבור עשר דקות, זורח כשמש בתפארתה.

איציק קיבל את התשלום שלו, סכום נכבד שחסכנו ימים רבים. איחל לנו יישוב טוב ונעלם אל רכבו.

הקבלן הסתובב זחוח ומרוצה מעבודתו המושלמת. "חודשיים לשיפוץ זה לא הרבה, תדעו לכם" הוא הבטיח לנו, שוכח את הבטחתו האישית, ששיפוץ כזה יארך חודש אחד ולא יותר. יומיים נוספים של גימורים אחרונים, שיוף וסיוד, והחדר היה מוכן ומזומן לארח בתוכו את ילדינו היקרים.

יומיים נוספים של התאוששות ושיקום הבית ומצאנו את עצמנו סמוך לחג ראש השנה. התכוננו לנסיעה הגדולה, לעיר הסמוכה של החצר החסידית שלנו. כביסות לאין סוף, אריזת מזוודה, בישולים. "מה קורה עם הגג?" זרקתי פתאום. "לא בדקנו באמת מה קורה איתו, האם איציק תיקן אותו כמו שצריך?"

בעלי משך בכתפיו ואני הצעתי לו לעלות אל הגג ולהציף אותו במים. הבנים התלוו אליו, מחברים את הצינור ועוזרים לו לגלגל אותו אל מעלה הגג. מים זורמים תמיד שימחו אותם. הברז נפתח, הגג הוצף בזרמים של מים והחור ההוא, שהיה קבור תחת שכבה דקיקה של סיד, התגלה במלוא יפעתו. מים החלו לקלוח מהתקרה, אל תוך החדר החדש והיפיפה שסיים רק עכשיו בנייתו. "קערות, מהר!" זעקתי, קערה ענקית הונחה מתחת לחור, וקילוח מים זרם אליו פנימה ומילא אותו עד גדות. נשכתי שפתיים. איציק, איש מקצוע מהטובים בתחום. עשק את כספינו והלך לו. הילדים הביטו בקערה ובי, מרוגזים. שלום בן העשר קיבל את זה הכי קשה. "הוא לא בסדר, האיציק הזה!!! חוצםה מצידו!"

"הוא לא יודע לעמוד במילה שלו" החרתה מרימי אחריו. "הוא צריך לפצות אותנו!!! מה זה הדבר הזה, לעשות צחוק מאנשים???"

שלחתי חיוך דק לכיוונם.  החברה האלה יודעים לעמוד על הזכויות שלנו, הם יודעים להתעצבן ולכעוס… "אמא צוחקת" מרימי הסתכלה בי כעל תופעת טבע.  "את לא כועסת על האיציק הזה, אמא?"

"אני מצטערת על מה שקרה כאן" גייסתי שלווה מתהומות עמוקים מאד בנפש, "יש לי צער גדול מזה.  כואב לי שאדם ששילמנו לו לא עמד במילה שלו.  ו – כן" הכי טוב לא להכחיש. "אני גם כועסת עליו, למרות שאסור לכעוס ואני מאד לא רוצה להיות שם".

הטלפון צלצל פתאום. חיפשתי את האלחוט ומצאתי אותו ב… כיסי. "שלום" קול מוכר נשמע מעבר לשפופרת. לקח לי רגע לזהות אותו, אולי משום שהיה עייף וצרוד. "ניצה! חברה כאחות לי! מה את מספרת?"

"נולדה לי תינוקת" הקול של ניצה השתנק, ולבי דפק בעוז. "ואני בהחלט זקוקה לאיחולי מזל טוב שלך… התינוקת במשקל שמונה מאות חמישים גרם".

"מזל  טוב ומאיר ושמח שיהיה לך ולה" דפיקות הלב שלי טרם נרגעו.  "אמן" אמרה ניצה וביקשה שאתפלל. שהרכה הנולדת בת ניצה תתפתח כראוי ותהיה בריאה לעבודתו.

השיחה הקצרה באה אל סיומה. עצמתי עיניים. "אני עומדת לעבוד עכשיו קשה" לחשתי בשקט. "בכל הכוח אעבוד עד שאצליח: לסלוח לאיציק. להבין שהוא לא יצר את החור בזדון ולא נעלם מתוך כוונת רוע. כלום לא עשה בזדון. כלום לא עשה בכלל. הוא היה כלי שח מט בידיים של ה'. שליח, מקל. דוור. והצער הזה נגזר עלינו מראש. אני אעבוד על לבי ומוחי לסלוח לו ולא להקפיד עליו, והזכות הזו תעמוד לתינוקת, שתתפתח בבריאות  והכל יהיה טוב".

"אני מאמין שהבורא יתברך שמו, הוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים" אמר בעלי ובזאת חתמנו את העניין, מותירים את הטפטופים האחרונים אל הגיגית הגדולה ומשאירים אותה כך, למשך ימי חג ראש השנה.

–

שבנו הביתה. החגים על אלפי גווניהם התעופפו והחורף דפק על חלונינו, דפיקות עדינות ושקטות. החזאים דיברו על גשם ראשון ואני נכנסתי לכוננות. התחלתי להזיז מיטות. מנסה להרגיע זעם פנימי מפעפע. מי היה מאמין, שאני צריכה לעצב את חדר הילדים שלנו, שנבנה בעמל ויזע, לפי הגחמה של איציק אחד? במקום לחשוב איך יהיה לי נוח לפתוח את הארון שלא ייתקע במיטת התינוק, אני מזיזה את המיטות לקיר הכי פחות הגיוני, כדי שלא יספגו מקלחת של מים מהחור על התקרה.

"שיהיה לרפואת הרכה הנולדת בת ניצה" נשמתי עמוק, הרפיתי לאט את אברי. שהבורא יתברך שמו הוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים. בגדר השתדלות, המשיך בעלי להתקשר לאיציק. לבקש שיבוא ויתקן את החור. איציק חדל לענות לטלפונים.

חמי החליט להתגייס לעזרנו. הוא התקשר וניסה לדבר ללבו. "תעזור לילדים שלי" הוא אמר. "יש להם ילדים קטנים, הגשם שיגיע מלחיץ אותם! הם שלמו לך ממיטב כספם! מה אכפת לך? תגיע ותגמור סיפור!"

"כן כן, אני אבוא שבוע הבא" איציק הבטיח, ולא הבטיח לקיים.

עננים הקדירו את השמיים. בעלי יצא לתפילת שחרית מוקדמת. התקרב לארון הקודם והתחנן. "רבון העולם, אני מאמין ששום כוח בעולם לא יכול לגרום לאיציק להגיע אלינו, ולסגור את החור בתקרה. רק אתה".

בלילה הגיע הגשם הראשון. בתחילה לו היו טפטופים. אחר כך הזרזיף גבר והפך לגשם זלעפות. היינו כולנו בכוננות קערות וגיגיות, מחכים במתח לגשם הפנימי שיגיע.

הגשם המשיך לרדת. הקערות כולן נשארו יבשות.

יכולתי לסיים את הסיפור שלי כאן, ובאווירה ניסית חגיגית זו, להוסיף שהתינוקת הפגית של ניצה השתחררה רק אתמול מבית החולים, שלומה מצוין והיא עברה כבר את השלשה ק"ג.

ובכל זאת, למחרת היום עלה בעלי על אוטובוס והגיע בעצמו ובכבודו לביתו של איציק. נקש עלדלתו. איציק החוויר מאד כשפתח את הדלת. "אני לא כועס עליך, באמת" הניח יד על לבו. "רק מבקש שתגיע".

איציק לקח את כליו ונכנס לרכבו. היה לבעלי טרמפ עד הבית. הגג על מקומו בא בשלום ואנחנו, הרמנו עיניים למעלה בתודה, על המסלול המיוחד שבורא העולם העביר אותנו, בתקופת השיפוצים המורכבת הזו, שלא נשכח לעולם.