המט"בית
המשרה הזו הייתה תפורה בדיוק למידות של שייני, והיא ידעה להודות עליה לבורא העולם בכל בוקר מחדש. החיוך הולבש על פניה כשהקישה את הקוד במנעול האוטומטי, כשידית הדלת כופפה אליה את ראשה בידידות והתפזר בכל הבית כשנכנסה פנימה, פותחת מיד את תריס הסלון לרווחה.
ברוכים הבאים לאוויר, ולאור.
גברת זילפה כבר המתינה לה על כורסת הבורדו בסלון, זו שצופה על אדנית סבר'ס קוצנית ועל חנות נעליים ישנה, עם שלט פח מעוקם. בתחילה התרוצצה שייני עם סמרטוט וחיפשה אבק כדי לנגב אותו, או משהו אחר לעשות בבית הזה שריח של זיקנה התנחל בו. העיניים של גברת זלפה לא היו מרוצות: "בשביל האבק יש לי את ג'וליה. היא אפילו עושה את זה טוב. אותך אני צריכה בשביל הנשמה". אז שייני למדה להתיישב אל תוך הכורסה הנוחה מדי בסמוך לגברת זילפה, להתאים את קצב הנשימה הממהר שלה – הרוצה להספיק את כל העולם, אל קצב הנשימה הנינוח של מי שכבר עשתה מסע ארוך על רכבת החיים ומתקרבת אל סופו.
החיים רצים מהר מדי גם בלי שנדחוף אותם, אמרה לה זילפה כשקיפצו לה הרגליים. ולשייני לא הייתה ברירה כי אם להיות שם, הכי נינוחה שאפשר, בשביל גברת זילפה.
אחרי הכל, זה היה קל בהרבה מלעמוד מול כתה המורכבת משלושים שובבות שרוצות לעשות הכל חוץ מללמוד.
אז היא באה לכאן ונחה על הכורסא, מרגיעה את הקוצים הבוערים ברגליים עם אלפי רצונות להספיק, לזוז ולעשות. מביאה לגברת זילפה את המשקפיים מהמדף, לא אלו! אלו משקפי המרחק שלי. עכשיו את המגדלת, בשביל התפילה. פותחת את סידור התפילה עם אותיות הענק ואומרת יחד איתה את פסוקי דזמרה, מילה במילה. אחר כך מקריאה לה את החדשות בעיתון היומי ומכסה את גברת זילפה בשמיכת קטיפה כשהיא מנמנמת קלות, כי כל הלילה השינה באה והלכה לה ותעתעה בה. ככה זה, כשאת יכולה לישון לא נותנים לך, וכשנותנים לך לישון את כבר לא יכולה.
אחרי שהן מסיימות עם כל התפילה ולהבדיל החדשות והפסקה קלה לנמנום ובדיקה מדוקדקת של הנוף המאובק מהחלון, עולה לשייני השאלה הקבועה: אם כבר אדנית, אז למה סבר'ס?
"הסברס מזכירים לי את כל הדברים שהם קוצניים בחוץ ומתוקים מאד בפנים" זה החיוך הראשון שעולה על פניה של גברת זילפה. "יפה לך החיוך" שייני אומרת לה, ומיד אחר כך מגיעה השאלה הבאה. אולי המשאלה. "אולי נרד קצת למטה, גברת זילפה? יש שמש נעימה בחוץ ואויר משכר. יש נאת דשא קטנה מאחורי הבניין, ופרחי בר חמודים. ואויר, ומרחב! החלון הוא ריבוע קטן לעולם שבחוץ, אם נצא אליו תוכלי לטעום אותו עם כל החושים". החיוך של גברת זלפה נמחק בבת אחת והיא מחפשת את ההליכון שלה כדי להתקדם לכיוון המיטה. פניה זעופות ועייפות פתאום, כל כך. "תלווי אותי למיטה שייני, ואחר כך את יכולה ללכת. התעייפתי. תראי איך הרגליים רועדות לי, כל הרצפה מתנדנדת יחד איתי כשאני הולכת". שייני עוזרת לה לקום ומלווה את גברת זילפה למיטה שלה, מכינה לה תה חמים בדיוק כמו שהיא אוהבת, נענע לימונית עם טיפה סוכרלוז. עיניה של גברת זילפה עצומות, כששייני מציצה בשעון, מגלה שנשארה לה רבע שעה ומחליטה בכל זאת לקחת סמרטוט , להתיז ספריי חלונות ולהעביר ניגוב קל על כל המשטחים מזמיני האבק בבית.
"תבואי שוב מחר" אומרת לה גברת זילפה מתוך העיניים העצומות שלה וזהו, שלש שעות העבודה של שייני תמו. היא מכתפת את התיק וסוגרת אחריה את הדלת.
בחוץ נעים כל כך, השמש מסבירה את פניה לשייני והרוח שולחת לה לטיפה.
חיה – כנרת מהעירייה מתקשרת לקראת צהריים. שואלת איך הולך עם גברת זילפה ואם יש התקדמות. "מאז שהתאלמנה משהו נכבה בה. היא נוטה להסתגר וזה לא טוב" דווחה. "התפקיד שלך כמט"בית הוא לעזור לה לצאת מהבועה של עצמה. האם כבר נוצר ביניכן 'קליק'?"
שייני מהנהנת. אולי אפשר לקרוא לזה קליק. אם היא מתקדמת? אולי. בוודאי לא לכיוון דלת היציאה.
מחר היא שוב תגיע, תפתח תריסים לרווחה, תתפלל איתה, תספר לה חדשות ותצפה איתה בנוף המאובק. מחר היא שוב תציע לה לקום ולצאת אל עולמו של הבורא יתברך, להאזין מקרוב לשירת הציפורים, לשבת על הספסל הירוק ולצפות בדופק התוסס של החיים, אולי ללכת עוד קצת, אם ההליכון מעייף מדי אפשר להשתמש בכסא גלגלים… אולי ללכת עוד קצת, ולשמוע מהחלונות האחוריים, את שירת הבוקר של תינוקות של בית רבן, בתלמוד התורה בהמשך הרחוב? היא תציע, וגברת זלפה תחטוף עייפות פתאומית, עיניה יצטעפו והיא תבקש הליכון לכיוון המיטה.
כל העולם ירעד לה בדרך למיטה, היא תתכסה בשמיכה עד למעלה ראש ותציץ מבין החרכים על התה הלימוני ששייני תניח לה על הארונית.
סדר היום של שייני ושל הגברת זילפה נכנס למתכונת של קבע. ישיבה על הכורסה, תפילה, משקפיים, חדשות, נמנום, אולי נרד קצת למטה? יש מעלית! עייפות פתע ודשדוש למיטה.
ביום ראשון שאחר כך, שייני לא הגיעה.
אף לא אחת הקישה את קוד המנעול, אף לא אחת פתחה תריסים לרווחה ולא פיזרה חיוך על פני הבית המזדקן. גברת זילפה ישבה בכורסת הבורדו ולא מצאה יותר טעם לצפות בעלי הקקטוס המשמימים, בלי הנוכחות הנעימה של שייני.
השעון הכבד בסלון המשיך לתקתק מונוטונית, עשר דקות איחור! רבע שעה של איחור! ושייני יודעת שזילפה מחכה לה. אם הייתה מתקשרת להסביר את סיבת האיחור שלה, אם הייתה מתנצלת. הזעם התחיל לפעפע בה. פעפועים חומים דביקים כמו סוכר שהופך לקרמל, נשרף בקצוות והופך להיות דביק ושחור.
ואולי קרה לה משהו בדרך?
הפעפוע השחור נסוג בבת אחת ודאגה גדולה ממלאת את זילפה. אולי קרה משהו לשייני, בדרך לכאן? אוי לא. איפה ההליכון??? שייני לא כאן כדי להביא לא אותו. אין לזילפה ברירה. היא נשענת בכל הכוחות על שולחן העץ, מושיטה יד ארוכה, עקשנית ורועדת לכיוון כן הטלפון ונופלת בשלום חזרה אל הכורסא. שייני לא עונה לצלצוליה והדאגה של גברת זילפה גוברת. היד מתעלמת מהרעד שאוחז בה. חיה – כנרת, מהעירייה! נס שהיא נמצאת באנשי הקשר.
"שייני?" הקול של חיה – כנרת משונה, וסירנות מתערבלות במוח של זילפה. הכל בסדר איתה, הכל יהיה בסדר בעזרת ה'" חרחור מוזר עולה מהטלפון. "זילפה? זילפה!!!".
"אני בסדר, רק תגידי לי מה עם שייני, שייני שלי" זילפה בוכה כמו ילדה.
חיה – כנרת מגיעה כעבור שמונה דקות ארוכות.
חיה – כנרת מתיישבת על הכורסא הסמוכה לזו של זילפה. הכורסא הקבועה של שייני!
"את… לא שמעת על השריפה שהייתה כאן בעיר, מאוחר בלילה?" חיה כנרת הסתכלה עליה. זילפה הזיזה את הראש, הוא היה כבד. "שייני לא הייתה כאן כדי לספר לי את החדשות" היא צחקה צחוק עצוב. "איפה שייני???".
"פינו אותה בלילה לבית החולים, המצב שלה יציב" חיה כנרת דווחה לה, ולזילפה חזרה הנשימה. "לא הבנתי בדיוק איך זה קרה… שייני נמנמה על הספה בסלון, ומשהו נתקע כנראה במפת נוי קטנה על המדף מעליה. על המדף הזה דלק נר קטן.
שייני הייתה עייפה מאד מאד, כנראה, ולא הרגישה את החום הגדול שהקיף אותה.
הנס שלה היה, אחד הילדים שהתעורר מסיוטי לילה, כנראה. ראה את אמא שלו בתוך אש בוערת והתחיל לצעוק…"
זילפה לופתת את היד של חיה – כנרת. היד שלה שכחה לרעוד והקול שלה עוצמתי פתאום וחד. "מה קורה עם שייני עכשיו??? מה המצב שלה? תגידי לי את האמת, אפשר לדבר איתה???"
"היו לה ניסים גדולים" חיה כנרת מהעירייה מנסה להרגיע את רוחה הסוערת. "האש הספיקה לאכול את ספת הסלון, והפגיעה של שייני היא חיצונית בלבד, ברוך ה'".
"הריאות שלה בסדר? היא נושמת טוב? המוח, הלב?".
"ניסים גדולים, ברוך ה'. יכול להיות שתוכלי לדבר איתה אם תרצי. לברר בשבילך, גברת זילפה?" חיה כנרת מלטפת את הכתף הדקה ונזכרת שהיא צריכה לנסות להכנס לנעליים של המט"בית שייני. "להכין לך תה, גברת זלפה? אולי נעשה משהו אחר? מה שייני עושה איתך בכל בוקר?"
"לא רוצה כלום" הכל של זלפה כמעט צועק. "רוצה לדבר עם שייני, עכשיו!"
שוב לא רועדות לה האצבעות כשהיא מחייגת לשייני. הקול של שייני מרוסק, כל כך לא היא. לוקח לה זמן לזהות את זילפה, ולא רק משום שזו הפעם הראשונה שהיא שומעת אותה בטלפון. "הלו, שייני? שייני!" זילפה מרימה את הקול ויש בו עוצמה ששייני לא ידעה על קיומה. "שייני! מתי את משתחררת מבית החולים? מתי את שבה לבקר אותי? אני צריכה אותך!"
שייני דוממת מעבר לקו. טעם של אש ועשן ממלאים את הפה שלה ולא נמצאו בו מילים.
זילפה לא נותנת לשתיקה להתארך מדי. "אני אתפלל אליך, שיהיה לך כוח לחזור לעצמך, שיהיה לך גם רצון" זילפה מאחלת איחול מוזר וסוגרת את הטלפון.
ביום שני שייני לא באה. חיה כנרת מתקשרת להתעניין, מספרת על אסנת, אשה מקסימה שמוכנה לבוא אליה ולהיות איתה בכל בוקר עד ששייני תחזור לעצמה. זילפה מודיעה חד משמעית, שהיא לא תכניס ממלאת מקום.
זילפה לומדת לקרב לעצמה את ההליכון ושוב היא מושיטה יד עקשנית אל הטלפון. שייני עונה לה אחרי חמש צלצולים ארוכים, הקול שלה יבש ועייף. "חיה כנרת אמרה שתשלח אליך מחליפה" נאנחת שייני ומלטפת את החבישה האימתנית האימתנית, שמכסה את פניה. הכאב שורף מתחת לחבישה, שורף לה עד הנשמה.
"לשייני אין תחליף" זילפה אומרת לה. "אני רוצה כאן אותך, שייני. אני מחכה לך כאן שתחזרי ולא מכניסה שום ממלאת מקום".
"את חייבת" שייני נאנחת. "שמישהי תעזור לך עם התהילים והמשקפיים והתריסים וההליכון והתה והעיתון והתפילה… שמישהי תהיה איתך".
"אני מחכה לך, תמיד אמרו עלי שאני עקשנית" זילפה אומרת ושייני עייפה וכאובה מכדי לומר עד כמה היא מופתעת.
אחר כך באים ימים ארוכים וכואבים של אשפוז. שייני נכנסת ויוצאת מחדרי הניתוח. מתבצעים בה השתלות עור. וזילפה ממשיכה להתקשר. שואלת את שייני מה שלומה, מדווחת לה ששוב סיימה את ספר התהילים למענה, ולא. שום אשה אחרת לא הגיעה בינתיים למלא את מקומה. רק ג'וליה העוזרת הגויה ממשיכה להסיר אבק ולתחזק את המראה החיצוני של הבית.
מדי פעם קופצת חיה כנרת מהעירייה לשאול לשלומה. מנסה טקטיקות שכנוע למט"בית חילופית, ומגלה שזילפה מסתדרת לא רע. היא מחכה לשייני, רק לה.
"היום אני נוסעת לבקר את שייני" מספרת לתומה חיה כנרת וזילפה נדרכת. "אוכל לבוא איתך?" חיה כנרת מאבדת את הצבע שלה ומעבדת את הנתונים לאט. זילפה אינה יוצאת מהבית מזה חודשיים תמימים! היא מסתגרת, טוענת שהרצפה רועדת לה תחת הרגליים וההליכון מייצב אותה רק בקושי. זילפה רוצה לבקר את שייני, במסדרונות האינסוף של מחלקת הפלסטיקה והכירורגיה בבית החולים!
"מה את מסתכלת עלי ככה, אני לא כל כך קשישה כמו שאת חושבת" פניה של זילפה רציניות. "יש לי עוד כמה וכמה אפיקומנים לאכול, עד היום הולדת של מאה ועשרים" עכשיו צוחקות פניה, וחיה כנרת אומרת בקלילות מעושה שכן, למה לא? ארגון עזר מצוין ודאי יעזור להן עם רכב מיוחד, וצריך רק לוודא ולתאם עם שייני את הכל כדי שהביקור יהיה מוצלח.
זילפה מתעקשת שהוא יהיה עוד היום.
עומדת על חיה כנרת שתמשוך עוד עכשיו בכל החוטים, מתארגנת עם הבגד הכי יפה מהחתונה האחרונה שהשתתפה בה ומובילה את ההליכון שלה לכיוון הרכב שעזר מציון שלחו לה.
הרבה חלומות מעניינים נדבקים במוח של שייני מאז השרפה. הזיות באות לבקר אותה ביום, לעתים. אז אולי גם הפעם היא הוזה?
היא לא יכולה לשפשף עיניים, כדי לא להזיז את החבישה ולא לגרות את המקום הכואב. גם לצבוט את עצמה היא לא מסוגלת.
היא תהיה חייבת להאמין למציאות הזו. זילפה כאן. היא עברה את דלת הבית, ירדה את המעלית, גילתה את העולם שבחוץ והמשיכה לדדות ברגליים עקשניות עד למחלקה הזו!
זו זילפה. וזיק של חיים דולק בעיניה. היא באה, במיוחד אל שייני כדי לחזק אותה.
"יפה לך החיוך" זילפה אומרת, "אפילו שהתחבושת מסתירה אותה…". החיוך של שייני מתרחב ואיי. הלחיים שוב שורפות לה. השפתיים מתהדקות.
אין שייני כאובה ועייפה וגם זילפה מתגעגעת למיטה שלה. הביקור הקצר מסתיים עם איחולי רפואה שלמה.
כל הלילה זילפה ישנה, כפי שלא ישנה חודשים ארוכים.
בבוקר היא שוב מדדה אל הטלפון. החיוג היומי לשייני.
שייני נאנחת. "כואב מאד?" דאגה אימהית בקולה של זילפה. "הרופאים מרוצים מאד, ההרגשה שלי הולכת ומשתפרת… לא יודעת למה כואב לי בלב". זילפה מאזינה בשקט, שייני מספרת לזילפה על צלקת גדולה ומרשימה שתישאר ככל הנראה ותפאר את לחיה השמאלית, מזכרת נצח.
שבועות ארוכים חולפים, במהלכם השתחררה שייני מבית החולים והחלה לחזור לאט לתפקוד. החיוג היומי מביתה של זילפה לא פסק. מדווח על החור שנשאר שם בבית, על ממלאת מקום שטרם קיבלה אישור דריסת רגל ועל זילפה שעדיין מחכה לה, בכל יום מחדש.
"אני מתביישת לצאת מהבית" שייני נפתחת פתאום, בוכה בלי דמעות. "בעוד יומיים מסיבת הסיום של בת – שבי. לא מסוגלת לאכזב אותה, לא מסוגלת להגיע, להחשף לכל המבטים המשפדים".
"אההה" זילפה שומעת, וגלגלי מוחה נעים קדימה.
"אם אני אגיע יחד איתך, כל המבטים יתנקזו אלי" זילפה צוחקת צחוק צעיר מאד, "את יודעת. קשישה אמתית, עם הליכון. כולם ישאלו למה באתי ולמי, ויעזבו אותך".
"רעיון מעניין" שייני צוחקת קצת ומופתעת הרבה. זו אינה זילפה שהכירה!
בעוד יומיים, היא תגיע אל האולם הגדול. יחד איתה תשתרך גברת זילפה, שעונה על ההליכון שלה.
הצלקת על הלחי תסמיק ותכאיב לה, הרגליים הנפוחות של זילפה תמשכנה ללכת בעקשנות. ובהפסקה שבין ההרצאה למקהלות, תלחש לה גברת זילפה, שכל הקהל חושב שהיא סבתא של בת שבי:
"אולי נצא קצת החוצה, שייני? יש שמש נעימה בחוץ ואויר משכר. יש נאת דשא קטנה מאחורי הבניין, ופרחי בר חמודים. ואויר, ומרחב! החלון הוא ריבוע קטן מדי לעולם שבחוץ, אם נצא אליו תוכלי לטעום אותו עם כל החושים".
