הפח בצד שמאל
"טבעות היהלום הן כאן" הצביעה גיסתי על כספת עטופה בבד קטיפה בורדו. "תזהרי להתנהל בעדינות עם הכספת הזו" לחשתי לברכי. "כל אחת מהטבעות העדינות האלה שווה הרבה, הרבה מאד" הנהנה תמר הגיסה. היא פתחה בעדינות שברירית את הכספת השקופה. היהלום הקטן בהק בידיה בנקיון מושלם.
עיני נעו בין שלל הדוגמאות והצבעים. "קשה לבחור, כל הטבעות כל כך עדינות ויפות", הייתי מבולבלת. "יודעת מה?" תמר הייתה מלאת רצון טוב. "זו הצעה שאין לה תקדים, ורק בגלל שאת גיסתי אני מציעה לך אותה: קחי את שלש הטבעות, ותני לכלה בעצמה לבחור את הטבעת המתאימה לה". עיני אורו. ברכתי את גיסתי בכל הברכות הכתובות בתורה. תמר הנהנה בענוות חן ועטפה את השלש בתוך קופסה כסופה חיננית מרופדת בבורדו. "כל השלש ארוזות כאן" הכניסה את הקופסה אל תוך שקית נייר לבנה מרשרשת. "קחי, והעיקר שיהיה במזל טוב!" היא סידרה כמה טבעות סוררות בכספת ונעלה את המכסה. "את התשלום נסדר אחרי הבחירה, אני סומכת עלייך".
פסענו הביתה בצעדי גיל.
"אני אקח את הטבעות אל בית המחותנים" התנדבה ברכי. "אשמור עליהן בדרך, אל תדאגי. ואחרי שעדינה תבחר את האחת שמתאימה לה, אחזיר לכאן את השאר".
הסכמתי. הרבה ברירות לא היו לי כי במטבח המתינו לי עופות מופשרים שנזקקו לטיפול.
ברכי הלכה לה עליזה ומחייכת, כעבור שעה לא ארוכה היא שבה הביתה, השקיק הלבן בידיה. "היא בחרה?" שאלתי מהמטבח. ברכי הנהנה. שמעתי רשרוש מהסלון. "אני שמה את שתי האחרות כאן, ליד האגרטל" אמרה ברכי. "ליד האגרטל" במרכז שולחן הסלון, מתחת לאגרטל יש צלוחית קטנה, שמהווה מקום מסתור מצוין. "עוד כמה דקות אבא יבוא, והוא ילך מיד להחזיר את הטבעות, תמר כבר דברה איתו".
ברכי באה אלי למטבח, לעזור לי לעטוף את הבלינצ'ס לכבוד החג. היא טאטאה את רצפת המטבח. שלש דפיקות הגיעו מדלת הכניסה. אירה העוזרת נכנסה מעשה בעל הבית ונגשה לעבודה.
היא עמדה סמוך למתלה המעילים, עוד לא קשרה את הסינר ואני דלגתי אל הסלון, מבוהלת.
"הטבעות!" אמרתי לברכי, והדם התערבל לי בפנים. "אסור שהן תהיינה עכשיו על השולחן!". עם כל הנאמנות של אירה, היא גויה ולא סומכים על יושר של גוי. ניגשתי אל השולחן, שולחת יד מגששת. הוא היה ריק, הכסאות מורמים והאגרטל מוסט הצידה. ניערתי את המפה. הזזתי את האגרטל, שפכתי את תוכנו, נענעתי את הצלוחית. שום עטיפה לבנה מרשרשת לא נשרה ממנה.
. לא יכול להיות שזו אירה. הרגע הגיעה ועדיין עומדת על המפתן. "מי סידר כאן את השולחן והרים את הכסאות?" שאלתי.
"אני!" אמר ישראל החתן מהספה, רק הבוקר חזר מהישיבה. כמה מתאים לו להסתובב כך בשקט ולהושיט יד היכן שצריך. "אמרת שצריך לסדר את הסלון לשטיפה, לא?".
"היית כל כך שקט, לא שמתי לב שאתה כאן בכלל… ראית כאן שקית נייר לבנה?" שאלתי אותו בקול לא לי.
"לא" ישראל הניד את ראשו באיטיות, בוחן מודאג את פני הלבנות. "לא הייתה כאן שום שקית נייר. היו כאן סתם ניירות מקומטים, טישיו משומש…".
"היכן הנחת את הטישיו המשומש הזה?" לפתי את האגרטל באצבעות מלבינות. "יחד עם כל הניירות, בפח". הפטיר ישראל. רצתי אל פח האשפה במטבח. הוא היה ריק. "אני רוקנתי את הפח. הוא היה מלא ורציתי לגמור את המצווה שהתחלתי" ישראל היה חסר אונים. "מה קרה אמא? מה היה בנייר המקומט ההוא? רשמת עליו משהו חשוב? מספר שצריך לשמור? אני כל כך מצטער…".
"זה לא היה נייר קמוט" קרקרתי, ודמותה של תמר גיסתי הטובה עמדה מול עיני. מחייכת אלי, מושיטה לי ברוחב לב את שלישיית הטבעות. איך אשא את פני אליה. איך נשלם לה את סכום הטבעת כפול שלש.
"מה היה בנייר הזה?" המתח טיפס לצוואר של ישראל.
"היו בו שתי טבעות, שעלינו להחזיר למכירת התכשיטים של תמר" אמרה ברכי. "והן יקרות, הרבה יותר משאתה יכול לדמיין".
"אוי…" פניו של ישראל אבדו את צבען. הוא שלח רגל ארוכה לכיוון הדלת. "צריך לשלוף את האשפה שלנו מתוך הפח" יצאתי אחריו. ישראל פכר את ידיו ביאוש, כצפוי. "בלתי אפשרי" הוא התרומם מתנוחת הרכינה שלו מעל מכסה המתכת. מיכלי האשפה של מקום מגורנו, מוסתרים מתחת לפני הקרקע. "נצטרך להמתין למפני האשפה". נאנחנו כולנו. רכב מוכר נכנס אל חניית הבניין. ישראל הזדקף. זה היה בעלי, ששב מהשיעור היומי שלו.
"אתם עומדים כאן כמו שלשה בולי עץ שמחכים למפנה האשפה" חייך אלינו ורצה להכנס הביתה. "אין לכם מה לחכות, ראיתי לפני רגע את משאית הזבל, יוצאת מכיווון הבניינים שלנו…. מה קרה??? לאן נאבד הצבע שלכם?"
"אלה היהלומים שתמר נתנה לנו, ואנחנו צריכים להחזיר לה". תורו של בעלי היה להחוויר. "אל תגידי לי שהם הגיעו לפח האשפה".
הנהנתי מחרישה. "כנראה הן עושות כעת את דרכן להר הזבל בחיריה".
התכופפתי את מיכל האשפה הקבור באדמה. ניסיתי לגשש, לרחרח. החושך בפנים היה סמיך. לא יכולתי לדעת אם הוא מלא או ריק. ההגיון אמר שהוא ריק.
ישראל היה חיוור ומותש. "גם כך ההוצאות לחתונה כל כך גדולות".
"שהצער הזה יהיה לכפרה, במקום עגמת נפש אחרת" אמר בעלי וקולו משלים עם הגזירה. "ה' נתן וה' לקח".
אני טרם השלמתי, זוכרת את המילים של אמא שלי עליה השלום: כסף שמגיע ביושר, אינו נאבד בקלות.
האמנתי שנמצא את הטבעות, השאלה היא רק מתי ואיך. מיהרתי הביתה, לוקחת לידי את שפופרת הטלפון. חייגתי במהירות למוקד העירייה. קול מחוספס וממהר ענה לי.
"האם האשפה בשדרות אשכול עשרים פונתה הערב?" שאלתי.
"יכול להיות שכן. אין לי עובדים לבדוק את זה גברת, אנחנו בערב חג".
"אולי בכל זאת" הקול שלי רעד. "נעלמו לי שתי טבעות יהלום". הרעד עשה את שלו. נציג העירייה העביר אותי ליוסי, נהג משאית הזבל. "יכול להיות שהיינו בשדרות אשכול עשרים לפני רגע, אני לא בטוח" אמר. "יש אפשרות לבדוק את זה?" שאלתי.
"מחר בשש לפנות בוקר נהיה שם שוב" אמר מר יוסי הנהג. "נוכל לבדוק את זה. שיהיו שם שני גברים לעזור לי". הבטחתי שיהיו. יצאתי אל החנייה. כולם עוד עמדו שם חסרי ישע. "מחר בשש בבוקר, יבואו לכאן מפני האשפה ויעזרו לנו לחפש. נתפלל שנמצא את האבדה".
נכנסנו הביתה. אירה סיימה את שטיפת הבית. ברכי נגשה לפרוש מפה לבנה והניחה את האגרטל במרכז. "לא הייתי בסדר" אמרה. "לא מניחים סתם כך על השולחן חפצים יקרים כל כך".
"מה שהיה היה" אמר לה אבא ואני נזכרתי. "הנסיעה שלנו! למקומות הקדושים!" איך יצא לי מהראש. לפני שבוע נרשמתי לנסיעה למקומות הקדושים לתפילה ולהודיה. גם בעלי נרשם. מחר בשבע ועשר דקות יוצא האוטובוס.
"תצטרכי לחפש לך שותפה אחרת לנסיעה, ולמכור את הכרטיס שלי" הודיע בעלי. "אם מחר בשש בבוקר עלי להיות בחניה עם מפני האשפה, לא אוכל לשבת בשבע ורבע על האוטובוס".
הצצתי בשעון. השעה הייתה עשר וחצי בלילה. שעה סבירה שמתקרבת לגבול. התחלתי במסע טלפונים. בתיה לא יכלה לנסוע, מירה אינה מאורגנת לחג וכל גיסותיי ואחיותי אינן יכולות, כל אחת מסיבתה היא. "נפסיד גם את המאה ושמונים האלה" אמר בעלי בהשלמה. "בינינו, אחרי הפסד כל כך גדול, זה כמעט בלתי מורגש…".
הלכתי לישון, נושאת תפילה קצרה על הטבעות, מאמינה בכל לבי שאין תפילה שהולכת לשווא.
בחמש וחצי לפנות בוקר צלצל הטלפון הנייד. פקחתי עין דביקה. מי כיוון את השעון המעורר לשעה כל כך מוקדמת? הצלצול התעקש. גיליתי פתאום שזה לא שעון מעורר. "הלו!" זעק קול גרוני אל תוך השפופרת. "הקדמנו קצת ואנחנו כאן, מפינוי האשפה של העירייה. תצאו אלינו, אנחנו צריכים עזרה".
בעלי וישראל התעוררו בבת אחת. נטלו ידיים, התלבשו. התארגנתי ויצאתי אחריהם אל החניה החשוכה. "פיניתם אתמול את האשפה בבניין הזה, או לא?" שאל ישראל את הפועלים בסרבלי העבודה. "תלוי איפה אתם גרים" אמר יוסי הנהג. "אתה יודע, הפחים בצד ימין של הבניין, הם יותר נגישים ונוחים. בצד שמאל צריך לעקוף את העמוד כדי להגיע אל הפח. אתמול נפלה עלי עצלות, והחלטתי לדלג על פח שמאל… אם אתם גרים בצד שמאל, אתם ברי מזל".
"גרים בשמאל" הצביע בעלי חגיגית אל פח האשפה שלנו. "קדימה!".
יוסי פתח בתנופה את מכסה המתכת. הורה לישראל להחזיק היכן שהורה. הניף החוצה את מיכל הזבל ובעודו פותח את קישורי האשפתון, נשר לרגלינו שקיק נייר לבן. ישראל התכופף להרים. קופסא כסופה נחה בפנים בשלווה, ובתוכה, בתוך ריפוד בורדו משובח, נצצו אלינו בחן שני יהלומים.
"השבח לקל" נשא יוסי את עיניו לשמים וקפץ אל משאית הזבל. וזו נעלמה לפני שהספקנו לומר תודה.
הבטתי בשעון ידי. "נותר לך די זמן להתפלל ולהצטרף אלי לנסיעה למקומות הקדושים" אמרתי, צוחקת אל השמש הרעננה שהפציעה פתאום, זורקת על העולם ניצוצות של זהב.
את הדרך אל תחנת האוטובוסים הארכנו מעט, עברנו דרך ביתה של תמר, להחזיר לה את הטבעות.
ובשבע ועשר דקות היינו על האוטובוס. לכיוון מירון, צפת ושאר המקומות הקדושים. להודות על מליוני הטובות שגמל עימנו, ולבקש לנו הלאה סיעתא דשמיא.
