זבוב קצוץ כנפיים \ חוי קויפמן

זבוב קצוץ כנפיים \ חוי קויפמן

זבוב קצוץ כנפיים – חוי קויפמן

נהרות של מים נשפכים סביבי ושום דבר אינו נמצא במקום. המיטות מחדר הילדים עברו לסלון, מתקן הכביסה עבר למטבח, המקרר מצא את מקומו הזמני במרפסת, ומיליון חפצים חסרי קשר נערמים על כל כיסא ושולחן באזור.

וכאן הייתי אמורה להמשיך: ‘ריח קסום של ערב פסח מרחף באוויר’, אבל לצערי איני מצליחה להרגיש אותו, אני עסוקה מדי.

ברגע זה אני ממוקמת ליד הקיר הגדול בסלון ומשפשפת אותו במרץ רב. הידיים שלי כמעט יוצאות ממקומן אבל הכתמים השחורים אינם מתרשמים מהמאמץ. הם מסרבים להיכנע לשפשופיי הנואשים וחורצים לי לשון מלגלגת, שחורה משחור.

“די, רבקי!” מרחמת עלי אמא. “תעזבי את הכתמים שם, הם ממילא לא יֵרדו. מניסיון. יש לי איתם הכירות רבת שנים…”

אני עוזבת את הקיר בהקלה וממשיכה לכתובת הבאה. עכשיו תור השידה. היא ילדה טובה, מתנהגת יפה והלכלוכים הקטנים נעלמים בצ’יק צ’אק. ‘חבל שהקירות אינם מפורמייקה’, אני נאנחת לעצמי. ‘הייתי מעבירה ניגוב אחד קטן והכל היה מבריק!’

תחושה לא נוחה מתפשטת בי. זמזום מציק כזה כמו… כמו זבוב שמזמזם בתוכי. ‘זזזזז…. עצלנית! זזזזז… את לא מתאמצת מספיק! זזזזז…. אם רק היית פחות מפונקת – הקיר כבר היה נקי!’

‘עוף מפה!’ אני כועסת עליו. ‘הידיים שלי עדיין כואבות מהשפשופים הנמרצים ואפילו אמא אמרה שאעזוב את הקירות’. אבל הזבוב אינו מתרשם וממשיך לזמזם בדבקות. זזזזז…

***

הימים נהיים סוערים יותר ויותר. ‘גזירת גירוש’ מהמטבח כבר נכנסת לתוקפה, והבלגן חוגג בכל פינה.

כבת בכורה בבית של ילדים קטנים, חלק גדול מהעול מוטל עלי. אני רצה, ממשיכה ממשימה למשימה טרופת נשימה ולא מרגישה קמצוץ של סיפוק. הזבוב אינו מרשה. הוא טוען שזו גאווה, ‘ובכלל, את לא עושה את זה לשם שמים! זזזזז…’.

ובערב אחד אחרי מסע מתיש ב’גאולה’ המפוצצת, אני מוצאת פתאום מרווח זמן פצפון לעצמי. אמא אינה זקוקה כעת לעזרתי (שאלתי אותה), ואני צונחת על הכורסא שנדדה מהסלון לפינה צפופה בחדר הילדים. הקטנים משחקים למטה, ואני נושמת עמוק לתוכי את השקט הנדיר והקסום. פותחת ספר ורוצה לקרוא קצת בשקט.

אבל השקט אינו מחזיק מעמד. מישהו מפר אותו בגסות: זזזזז… זמזום מוכר שלמדתי להכיר היטב בימים האחרונים. זמזום כזה שבא מבפנים ותמיד מוצא במעשיי משהו לא בסדר. ומה יש לו להגיד עכשיו? זזזזז… איך את מרשה לעצמך לשבת ולהתבטל כמו איזו נסיכה אנגליה? מפונקת! שכחת שהשכנה ביקשה ממך לבוא לעזור לה קצת בניקיון? ואת הבטחת לה שאם יהיה לך זמן תשתדלי להיכנס אליה. איך שכחת? או שהתאמצת מאד לשכוח?

‘די!’ אני רוצה לצרוח! ‘אפילו דקה מנוחה אתה לא מפרגן לי?’ אני צועקת באלם קול, אבל הזבוב אינו ממש מתרשם, ממשיך לזמזם בדיוק כמו יתוש של טיטוס. ההבדל הוא שאצל טיטוס הוא אכל את המוח, ואצלי הוא אוכל את הלב… אני מנסה לשחזר אם נכנס לי זבוב לאף אי פעם, ולא נזכרת במקרה כזה.

והזבוב ממשיך בשקדנות. זזזזזהו! מספיק! כבר נחת מספיק ועכשיו את בהחלט יכולה לקום ולעזור לשכנה המסכנה שמטופלת בילדים קטנים בלי שום עזרה!

אבל לי כבר אין כוח. אני נשארת לרבוץ על הכורסא כמו בובת סמרטוטים, נותנת לזבוב לכרסם בי ביס אחר ביס. אולי הוא צודק? אולי אני באמת עצלנית?

***

לא להאמין, אבל הוא הגיע בסוף… ליל הסדר! מאציל על היקום מרוחו המלכותית, ממלא אותו ואותי באווירה של בני מלכים. אני יושבת ליד השולחן הערוך בפאר, לבושה בשמלה חדשה (היא יקרה מדי! את מרוששת את ההורים שלך. זזזזז…), מנסה להתחבר לאווירה של הלילה הקדוש ולא מצליחה. הזבוב ממלא את כל כולי ולא משאיר מקום לשום דבר אחר.

סבא יושב בראש השולחן, מאיר את ההגדה בפירושים מרגשים. אבל אני אטומה. שאבו ממני את הכוח במשאבה חשמלית עוצמתית (זזזה לא בסדר שאת חושבת בחג על דבר שהוא מוקצה); חלולה מבפנים, מרוקנת. אני סתם רעה, ועצלנית. לא שווה כלום.

ופתאום אני מתעוררת. סבא אומר משהו שנוגע אלי. ‘וירעו אותנו המצרים’, הוא מסביר, הכוונה היא שהמצרים גרמו לנו להרגיש שאנחנו רעים, שאנחנו לא בסדר, וזה היה חלק גדול מקושי השעבוד.

את ההמשך אני כבר לא שומעת. אני בורחת לחדר האמבטיה ובוכה שם את נשמתי. אוי, כמה שהמצרי שלי מרע אותי! אוי כמה הוא משעבד אותי, רודה בי בפרך וגורם לי לצנוח בהרגשה ש… לא עשיתי מספיק. וגם אם כבר כן עשיתי – הוא טוען שלא עשיתי טוב. ושם, בחדר האמבטיה הנוצץ (הרי ניקינו אותו לפני שבועיים בערך), אני מחליטה ש… לא עוד! לא אתן עוד ל’מצרי’ המרושע לשלוט בחיי ולשעבד אותי בפרך!

אני אלחם בך! אני מבטיחה לו, קומצת אגרופים. אני אקרע אותך לגזרים ולא אותיר ממך זכר!

***

יום א’ דחול המועד פסח

קמתי מוקדם. סיימתי להתפלל ולאכול ארוחת בוקר חגיגית, ואפילו הספקתי להגיד קצת תהילים. אני מתיישבת על הכורסה שחזרה למקומה הטבעי בסלון, פותחת את האנציקלופדיה החדשה וצוללת לתוכה בשקיקה.

זזזזז… זה שוב הזבוב. ‘למה את מבזבזת את הזמן?’ הוא זועם עלי, ואני, נאמנה להחלטתי, מסתערת עליו בכל הכוח, מפגישה אותו בראיות והוכחות חותכות שאני כן בסדר! ואני כן מנצלת את הזמן! ובהחלט מותר ואפילו רצוי שאנוח ואיהנה קצת בחג!

אבל הזבוב מציץ אלי במבט לעגני, שולף מדרשים פסוקים וסיפורי צדיקים מכל המינים והסוגים ומוכיח לי באלף ואחת דרכים שאני חייבת לעזוב את הספר עכשיו! ולרוץ ללמוד משהו ערכי יותר. ‘מסילת ישרים’ נגיד. אני מנסה לענות לו, להפריך את טענותיו המוצקות, אבל שום דבר לא עוזר. אני מוצאת את עצמי סוגרת את האנציקלופדיה בטריקה, מוציאה ‘מסילת ישרים’ ומכריחה את עצמי לעיין בו בפרצוף חמוץ מלימון. הפסדתי במערכה.

***

יום ג’ דחול המועד פסח

אבא יוצא לכותל. אני מצטרפת אליו – איזה כיף! אברהמי אחי הקטן מבקש גם הוא להצטרף אבל אבא מסרב. אני מרוצה, אבל הזבוב – לא. הוא מזמזם באוזניי שאני איומה, שאני לא מפרגנת לאברהמי את הטיול. אני מנסה להזכיר לו את כל הוויתורים שלי היום וההתנהגות הסבלנית שלי למרות הקשיים. אבל הזבוב טוען שהיו לי ‘נגיעות’ (למשל שאמא לא תכעס עלי), ולכן זה לא נחשב.

משהו בי פוקע. אני מרגישה קרובה מאד להתמוטטות מוחלטת. אני אוספת את כל האומץ שאין לי ושואלת את אבא שצועד לידי: ‘אבא, סבלת פעם מזבובים?’ ואבא מקשיב בהבנה, שומע, מהמהם וכואב את כאבי

“אבל רבקי”, הוא אומר לי בסוף, “נראה לי שעשית מהזבוב פיל. את מקשיבה לו, מעריכה אותו מקבלת את דעתו, ואפילו נעלבת ממנו. זה לא מגיע לו – היחס המכבד הזה. פשוט תפסיקי להתייחס אליו ברצינות שכזו!”

בום! ההפתעה הולמת בפרצופי, מפוצצת את הבלון הענק שניפחתי לי במו ידיי. הזבוב באמת לא שווה את הדם והדמעות שאני משקיעה בו, כי אחרי הכל הוא… זבוב ולא יותר!

חומת העיר העתיקה מתנשאת משמאלי, מנצנצת בשלל אורות ומאירה את הלילה. אולי אני כן בסדר?

***

סיימתי לארגן את הבית. מתיישבת עם צלחת צ’יפס וקטשופ וכמובן – הספר מהספרייה שעוד לא הספקתי לגמור. הזבוב מנסה להתערב – זזזזז… מאד נהניתי ממה שאת עושה עכשיו.

אני מחייכת אליו בפרצוף ‘מקוטשפ’ (מלשון קטשופ). ‘זה בסדר, אני כבר מכירה אותך ואת כל סוגי המניפולציות שלך, נראה לי שתצטרך לחפש לך קליינט אחר…

הזבוב נדהם, הוא משתולל, הוא טוען שקוראים לו בכלל ‘יצר טוב’, וכשאני מגרשת אותו אני מביאה על עצמי את כל הרעות שבעולם. אבל אני ממשיכה ללעוס את הצ’יפס באדישות. הזבוב אינו מתייאש, הוא מבטיח לבוא לבקר בהזדמנות הקרובה. ‘או קיי, תנסה’, אני עונה לו.

והוא ניסה. מהחלון, מהדלת, מהתקרה, אבל לא הצליח. שמתי על כל החלונות רשת עבה וצפופה. קוראים לה ‘הקב”ה אוהב אותי ומרוצה ממני’.

קצצתי את הכנפיים שהצמחתי לו בטעות, ויותר הוא לא הצליח לחזור.

***

את הסיפור הזה כתבתי מניסיון אישי מאתגר ומצמיח. את הזבוב אני מכירה מהכירות אישית ומרה, וגם את הדרך ההתמודדות איתו בסייעתא דשמיא.

ואני מציעה לכל אחת שמוצאת את עצמה עם ‘זבובים’ ‘ויתושים’ מכל סוג שהוא – לנסות לקצץ להם את הכנפיים! לצחוק עליהם (גם שמתחשק לך לבכות), לא לתת להם את הכבוד במלחמה איתם. לא להתייחס אליהם בכלל, בדיוק כמו שאת מעיפה… זבוב.

ועם רשת בחלון של אמונה ובטחון, נזכה בעזרת ה’ להתפטר לגמרי מכל ה’זבובים’ וה’יתושים’ שמפריעים לנו בעבודת ה’, וננצח את היצר הרע שדומה לזבוב. אמן כן יהי רצון.

חוי קויפמן

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד