בס"ד
חייבת לומר תודה
ש….. שקט. מבורך. צלול כזה ונקי, מילא סוף סוף את הבית. השלתי את נעלי מעל רגלי, בשקט לקחתי מטאטא ועל קצות הבהונות התחלתי לטאטא את הסלון. רק סלון ומטבח נעימים, מה אני כבר מבקשת.
ווואאאאהההההההההההה.
הנה זה הגיע. חשבת שקצות הבהונות שלך ימנעו את זה. רחלי ערה, והיא בוכה, הסיוט רק התחיל.
מיהרתי לשוב לנעלי הבית שלי, ובצעדי ריצה הגעתי לחדר הילדים. רחלי ישבה על המיטה שלה, וכל הפנים הקטנות שלה אדומות ובוכות. הבכי התגבר והפך לצווחה. ידעתי שזה יגיע, כמו אתמול, כמו שלשום, כמו לפני שבוע ו – מתי בעצם הסיוט הזה בא והתנחל כאן?
הרמתי את רחלי וניסיתי לקפץ איתה. שהההה. מותק. צדיקה. מה יש לך.
רחלי הסתכלה בי והגבירה את הבכי. היא לא יודעת מה יש לה. כמו שדוקטור רונן וחביב וקניגמן לא יודעים. כשם שרופא הגסטרו לא ידע. וכשם שכל צילומי המעיים הפנימיים לא ידעו לומר מה יש לה, ובעצם סיפרו שאין לה כלום.
ווואאאאההההה. הבכי המשיך לטפס מעלה. ווואאאההה. הלב התכווץ לי. אולי בכל זאת הייתי צריכה לשמוע בקולה של חפציבה, המאבחנת. חצי חיוך אירוני עלה על פני כשנזכרתי בשיטות העבודה שלה.
בכי נוסף, דקיק יותר, בקע מעריסת התינוק. שיעלה התעורר משנת ישרים. הבוקר כאן, והשעה שתיים אחר חצות. הנחתי לרגע את רחלי, הבכי שלה חבט בקירות. מוצץ לשיעלה. הוא לא אמור להיות רעב. רק לפני שעה קיבל את המנה שלו.
הוא העיף את המוצץ. התיישבתי להאכיל אותו והבכי של רחלי מאיים לקרוע לי את עור התוף. המאבחנת חפציבה אמרה שאסור לה מונוסודיום גלוטומאט, ואסור לה תירס מכל סוג שהוא ואסור שחומרי כביסה מחברת סוד ייגעו בעורה. דוד קנה אתמול אבקה חדשה, אולי שם טמון הסוד? אבל גם כשכיבסתי במקסימה זה קרה לה. אין שינוי לרעה.
די, מתוקה שלי. מה כואב לך, מה יש לך. תקיאי. אני מרשה לך להקיא, רחלוש. אם זה יביא את הסוף לסיוט הזה.
רחלי המשיכה לבכות. ובתוך הערפל שמילא לי את הראש, נזכרתי איך הכל התחיל. איך רחלי, ילדה בריאה בת שלש, בלי כל רקע רפואי, התחילה לקום לי באמצע הלילה. לבכות את נשמתה ולבסוף להקיא את כל ארוחת הערב. ומאז החיים שלי הם ערפל אחד ממושך. עייפות שלא נגמרת.
אולי זה צליאק, אמרו הסבתות. אולי קרוהן. טפילי מעיים. הליקובקטור. מעי רגיז. אולי משהו גרוע יותר. התרוצצתי מרופא לרופא, מצילומים לבדיקות דם ונשיפה, בדיקות גסטרו בהרדמה. ידיה הקטנות של רחלי נדקרו פעם אחר פעם. התוצאות לא בישרו שום בשורה רעה אבל גם לא טובה. רחלי המשיכה לסבול מבעיה שאין לה אבחנה, ולי לא היה איך להושיע אותה.
רק המאבחנת חפציבה הבטיחה הבטחות. היא בדקה את הלשון הקטנה ואת גלגל העין, את גלגל המזלות, את שמה ואת שמי ושם אבותי עד עשר דורות אחורה, את חישוב כיוון השמש והירח בזמן לידתה, את אורך אצבעותיה ואת קוי המתאר של פניה המתוקות. באמת עשתה עבודה יסודית. ההמלצות שלה היו רבות, ואני לא הצלחתי לעמוד בהן.
הבכי המשיך. שיעלה לא הסכים להרדם לצלילי הצרמוניה של אחותו.
מעולם לא חיכיתי להקאה שתגיע כמו הפעם. מותר להתפלל שהילדה תקיא ותשתחרר מהסבל הלא מוגדר והלא מאובחן שלה?
רחלי לא הקיאה והסבל שלה לא נגמר. שלושים דקות של בכי. ושיעלה לא נרדם.
המיטות בחדר הילדים הסמוך התחילו לזוז גם הן. הולך להיות כאן בוקר אמתי.
ה', אני כבר לא יכולה! הדמעות גלשו על הלחיים, ולא הייתה לי יד פנויה לנגב אותן. לא יכולה כבר, לא יכולה, לא יכולה. כמה אפשר לבכות לי באוזניים. כמה אפשר לסבול. והילדה הזו, כל הרופאים אומרים שאין לה כלום. אולי היא סתם רוצה לשאוב אותי? אולי אסור לי להתרגש?
הבכי לא חשב להרגע, ופתאום קפאו לי המחשבות, ודיסק חדש עם מנגינות אחרות התחיל להתנגן לי בתוך הערפל.
לבכות בכית כבר מספיק. אולי הגיע הזמן לומר תודה? נזכרתי במילים הטובות, ששמעתי פעם בשם הרב אדלשטיין זצ"ל. כמה טוב לקרוא את פרק ק' בתהילים, מזמור לתודה, ביותר כוונה מפרק כ' – למנצח… בעת צרה. להראות להקדוש ברוך הוא שאנחנו מודים לו ומחוברים אליו מתוך שמחה.
אני רוצה שתענה לי. ברור שזו עת צרה. רחלי היא ילדה קטנה וסובלת. היא מרגישה רע. היא צריכה ישועה. אבל אני הולכת לומר לך ביתר כוונה והתלהבות, מזמור של תודה.
תודה! על מה תגידי תודה?
הערפל האפור התבהר לי פתאום, שמיים נקיים הלכו והתפשטו בתוכי. אני עומדת לומר תודה, מהעומק. הולכת למצוא עשרה דברים טובים. דווקא בילדה הספציפית הזו ובמצב הזה שבו היא נתונה. זה לא היה קשה בכלל.
תודה שיש לי ילדה בת שלש, חמודה וחיננית. תודה שאין לה רקע רפואי, תודה שהיה לי הכוח ללכת איתה לכל הרופאים ולבצע את כל הבדיקות, תודה שיש לילדה הזו אמא, תודה שהיא יודעת לבכות ולהביע את הכאב שלה. תודה שלא מצאו לה שום ממצא רפואי. תודה שאני יודעת, שהסיוט הזה תמיד נגמר לבסוף. תודה שיש לילדה מה להקיא. תודה שלהקיא זה לא מסוכן. תודה על שלש שעות של שינה רגועה, שקדמו להתקפת הבכי הזאת —
תודה… נדמה לי שכבר הגעתי לעשר. פתחתי עיניים אל שקט מוזר ובלתי אפשרי. רחלי הייתה מכורבלת על הדובי שלה, נושמת ברגיעה וישנה. פשוט ישנה!
הנחתי את התינוק שנרדם בינתיים אל תוך העריסה שלו. באתי לבדוק את רחלי מקרוב. חיפשתי סימנים של קיא סביבה, את הריח המבחיל שמלווה אותי כבר לא יודעת כמה זמן.
לא מצאתי כלום. הסדין הדיף ניחוח מרכך כביסה (חברת סוד!) ושיער התלתלים שלה היה דביק מזיעה ודמעות ולא יותר.
בשעה שלש לפנות בוקר, מצאתי את עצמי ישנה ולא ישנה. עייפה עד כלות ודרוכה לשמוע את הבכי של רחלי. ואת ההקאה. זה טרם קרה הלילה. איך היא תישן כך עד הבוקר? זה לא יכול להיות. זה לא קורה כבר שבועיים וחצי.
הבוקר חייך אלי. רחלי פיהקה פיהוק גדול ומתחה את הזרועות שלה ופטפטה את עצמה לדעת ולא הייתה לה כל תכנית להקיא.
היא הלכה לה לגן עליזה ומאושרת. אכלה את כל הסנדוויץ' שלה ושבה הביתה מלאת חוויות.
הערב הגיע והלב שלי דפק. קריאת שמע. נשיקת לילה טוב. רחלי נרדמה בעייפות גדולה.
בתשע עצרו הבהונות שלי מטיולן הלילי. רחלי נעה על הכרית. נאנחת. האנחה הפכה לאט לבכי שקט. התיישבתי לצידה. מלטפת אותה וממלמלת. ה' רחלי שלי צריכה ישועה. רק אתה יכול לתת לה אותה. ואני רוצה לומר לך תודה.
נשמתי עמוק, ושוב התפזר הערפל בתוכי.
תודה על הנס שקרה לה אתמול. תודה שהרגישה טוב היום. תודה שהיה לה תיאבון. תודה שהיא כל כך מתוקה. תודה על… נתקעתי פתאום. תודה על התלתלים היפים שלה. תודה שהיא מדברת שוטף. תודה שהיא יודעת ללכת ולרוץ ולקפוץ. תודה שהיא ילדה שמחה. תודה שיש לה חברות…. הגעתי לעשר? לא ספרתי. הבכי דעך. רחלי שכבה על הדובי שלה, רגועה ונושמת, רדומה.
זה הפך לטקס קבוע. מדי ערב אני מתנתקת משלל עיסוקי, נושמת עמוק, שומעת 'קליק' פנימי לאות שהנה הדיסק התחלף ומתחילה את רשימת התודות. לטקס הזה אין שם ואין זמן קבוע. כי לעתים רחלי מתעוררת עשר דקות אחרי שנרדמה ולעתים שעתיים, והיו לילות של הטקס, בשעה שתיים אחר חצות, או בחמש לפנות בוקר.
"יכול להיות שהכל עבר לה" אמר בעלי בערב אחד, כשראה אותי יושבת על מיטתה של רחלי וממלמלת. "יכול להיות שהכל עבר לה, אין לה כלום כי לא היה כלום". הנהנתי, מלטפת את פניה הנקיות, שבוע שלם כבר לא הקיאה!
"יכול להיות שהכל חלף" הסכמתי איתו, "אין לנו דרך לאבחן את זה". הוא הסכים איתי. אם הרופאים לא ראו את הבעיה, אין סיכוי שיראו אם היא חלפה. אולי חפציבה תדע? לא רציתי לדעת. לא רציתי להפסיק.
יחד עם הטקס הקבוע, משהו בתוכי התשנה, נעשיתי נינוחה יותר, האנשים סביבי נעשו נחמדים פתאום והמילה תודה, נעשה שגורה על לשוני הרבה יותר מתמיד.
זה היה בסתם אחר צהריים אפור וסתווי, ישבתי לי במנוחה על הספה, רחלי הייתה שקועה בספרון, שיעלה גרגר לצידה. היא הרימה עיניים וחייכה אלי. אחר התרוממה ובאה לחבק אותי. "גם היום את באה לשבת ליד המיטה שלי, אמא, להגיד מילים של תודה? אפילו שה' כבר שלח לי רפואה שלמה?"
"כן בטח" נשקתי לה.
בעשר בלילה צלצל הטלפון. זו הייתה מינה. "את באה? קבענו בעשר!"
תפסתי את ראשי המרחף ונבהלתי. השכנה קירשנבוים! מחתנת הערב! לא מבינה איך שכחתי ונס שהאולם לא רחוק. התארגנתי במהירות, מינה חכתה לי למטה.
כעבור שעה שבתי הביתה עייפה, חלצתי את נעלי השבת הלוחצות וריח מוכר ולא מוכר, היכה את נחירי בחריפות. "רחלי הקיאה" דיווח בעלי. "בכתה חצי שעה ואחר כך הקיאה… לא לגמרי הצלחתי לנקות אותה". הוא התנצל. באתי לחדר הילדים, רחלי שכבה שם, חיוורת ודביקה, וסביבה רפרפה הבעיה שלה: שקופה, חסרת שם, וממלאת את החדר בנוכחותה.
ועד היום, בגללה, ממשיך כאן טקס התודה.
אולי מחר אוסיף גם אותה, לרשימת התודות שלי.
