חלומות באספמיה / רחלי פרנקל

חלומות באספמיה/ יומן מסע

 

"אספמיה ארץ שהיא חלום", הביטו אלי אותיות שלט העץ על שערי הזהב.

א-ס-פ-מ-י-ה, גלגלתי את השם המוזר על לשוני ודחפתי את השערים הכבדים. מוזר או לא, העיקר שיהיה מענין. הילכתי בשביל נחושת מתפתל, מהרהר בכך שזו הארץ הכי משונה שביקרתי מעודי.

"שלום חבר!" שמעתי קול צייצני מאחורי הסתובבתי בבהלה, מופתע לגלות ילד כבן גילי לבוש בגלימה ארוכה, כובע מחודד על ראשו ועל פניו הבעה משועשעת.

 "חדש כאן?, צריך הדרכה?", שאל.

 "כן ,תודה", עניתי.

 "שמי תורעולם".

"נעים להכיר, שמי חלומפז, אשמח להכיר לך את ארצנו החלומית"

 הוא לקח מידי את אחד התרמילים העמוסים, ויחד שמנו צעדינו העירה.

העיר היתה שוקקת חיים, בלוני הליום רחפו באויר, ילדות עם גלגיליות ורודות טסו במורד הכביש, ועצים מלאים בשטרות כסף צמחו בצידי השבילים. עזבתי את תרמילי בבהלה ורצתי במהירות אל עבר האילנות, קוטף וקוטף מלוא חפניים, שטרות מכל הסוגים. לפתע שמעתי את קולו של חלומפז הקורא בשמי:

 "לשם מה אתה קוטף את פרות העץ ?"  תמה.

"מה זאת אומרת" קראתי אליו ממרומי העץ, בנסיון לקטוף את שטר האלפיים.

"לשם מה אתה צריך כסף ידידי?"

הסתכלתי עליו בתמהון ,רחמים מתגנבים ללבי.

"לשם מה? למה לא ?. לאוכל, לביגוד, למכוניות מפוארות ,למשחקים, לטיולים, להגשמת חלומות קסומים..

יכולתי לנאום את הרשימה עד שתשקע השמש, אילולא עצר אותי חברי החדש, ניצוץ שובב בעיניו.

"הגשמת חלומות? בא איתי!"

הוא משך אותי אחריו, מתעלם ממבטי- שעדיין היה נעוץ בשטר האלפיים שנותר בצמרת.

 

לאחר כמה דקות של ריצה מהירה הגענו אל כיכר עגולה וזוהרת, מלאה בילדים. מסביבנו התהלכו רוכלים המציעים את מרכולתם, אך אף אחד לא שעה אליהם, ולא קנה את סחורתם. חלומפז עורר את תשומת ליבי ,והחווה את ידו לעבר מרכז הכיכר לשם נשאו כל הילדים את עיניהם. במרכז הכיכר ישב איש זקן, בעל זקן לבן ארוך שהשתפל עד רגליו. לראשו חבש מצנפת יהלומים, על צווארו קשורה היתה גלימה ארוכה בצבע כחול ירקרק, ובידו אחז שרביט ארוכה משובצת גם היא יהלומים, עיניו חדות היו כעיניו של ינשוף ועל אף המצנפת יכולתי לנחש שהוא מתעטר בקרחת בוהקת כירח באמצע החודש. התקדמתי לעבר הכיכר בצעדים סקרניים.

"זהו מגשים החלומות", אמר חלומפז, כמו קורא את סקרנותי.

"מגשים חלומות" נשפתי בהערכה.

החשנו את צעדינו, וחיש עלינו לכיכר העגולה.

"מה תרצה חלומפז, ומיהו זה אשר לצידך?" שאל האיש הזקן. קולו קסם, ועיניו ברקים.

"זהו תורעולם", אמר ידידי בקול צלול והמשיך, "רציתי להוכיח לו שבארצנו אין צורך בשלמונים על מנת להגשים משאלות".

"שלום תורעולם" פנה אלי הזקן.

"הגד לי חלומך ואגשים לך אותו".

"ובכן", התגמגמתי.

"חלומי… חלומי הוא בלון עשוי משוקולד שוויצרי, שכשאטעם מהשוקולד הבלון לא יתפוצץ". חייכתי בזדוניות, מחכה לראות איך יצליח הזקן לממש את החלום הבלתי מציאותי הלזה. להפתעתי חייך הזקן ואמר: "כאשר דברת כן יעשה". הוא הניף את שרביטו ,לחש לחשושים, רחרח באפו ודפק ברגליו. הכיכר הסתחררה קלות, ומול עיני הפעורות קם חלומי, והיה למציאות.

"וואו,זה גדול!", הרעתי בהתלהבות.

"תוכל ליצר לי מכונית פורשה אדומה, שכשארצה להמריא תוכל לעוף, כך שאעקוף את כל הפקקים?"

" תוכל", הוספתי חסר נשימה בטרם אפסיד את ההזדמנות,

"תוכל להפוך אותי לנסיך מן האגדות, תוכל…"

"לאט לך ילדי, אוכל להגשים לך הכל, אך כעת  השמש שוקעת וסיימתי את עבודת יומי, בהמשך הלילה, ודאי יספר לך חלומפז שכלל יש כאן  בארצנו :לכל ילד יש אפשרות לממש חלום אחד ליום" הנהנתי בראשי באכזבה. מחר בערב אאלץ לעזוב, אם כך, אוכל להגשים חלום אחד בלבד בטרם אלך.

מאוחר יותר שכבתי על יצועי בביתו של חלומפז, שהזמין אותי לביתו לשנת הלילה.

חושב על היום המסעיר ביותר בחיי.

תושבי הארץ הזו הנם בודאי המאושרים בתבל כולה, הרהרתי לעצמי, מלקק משפתי את שאריות השוקולד השוויצרי,  עוצם את העיניים וחולם. ובפעם הראשונה בחיי חלמתי על מנת להגשים.

שחר חדש האיר על אספמיה. יצאתי לטייל,בוחן בעיניי את העוברים ושבים. מחכה לחלומפז. משזה האחרון הופיע, התחלנו לצעוד.

"בודאי אתם האנשים המאושרים בתבל", הפטרתי כבדרך אגב.

"דוקא לא" לחש  ידידי

"ראית את פני האנשים? הבטת אל נפשם פנימה?" שאל בהתענינות.  הפניתי את מבטי אל האנשים שהיו סביבנו.

"הוא צודק", עברה המחשבה במוחי. היה בתושבי המקום ניגוד נוגע ללב. פנים עצובות בתוך מסגרת של מחלצות מפוארות, כסף, זהב וכל טוב העולם.

"זה מוזר", אמרתי לחלומפז, "לכאורה יש לכם הכל ".

"נכון, חידת העצבות הזו מטרידה אותי זה זמן רב".

"הנה הכיכר" קטע את הנושא, והצביע לעבר הכיכר העגולה שזיהיתי מאתמול. פניתי לעבר התור,  חושב על המכונית שהובטחה לי אמש.

כאשר ירד הלילה על ארץ אספמיה, כבר הייתי ישוב בתוך הרכב המעופף כשפני מועדות לביתי הקט, חזרה לחיק משפחתי האוהבת. חושב על דבריו האחרונים של חלומפז.  מדוע עצובים תושבי אספמיה? מדוע נפולות פניהם ? הרי כל החלומות שלהם מתגשמים.

"כל חלומותיהם מתגשמים", הדהדו המילים בראשי,  ההבנה הכתה בי כברק, סמרה את רגלי למקומם.

"להתראות תור עולם" ,שמעתי את קולו של חלומפז מבעד לסערת מחשבותי.

 "ערבה עלי שהותך כאן".

התנערתי והגשתי לו את ידי.

 "גם הנאתי היתה מושלמת" השבתי לו.

"כל תודותי יהיו נבובות מול כל הטובות אשר הרעפת עלי במשך ביקורי כאן"

"על לא דבר" צחקק באדיבות.

"תרשה לי ,בכל זאת, לגמול לך בעצה טובה?" שאלתי.  

בשמחה, הגיב חלומפז מעט מופתע,

" אין ספק שעצות מידיד טוב הן מכרה זהב".

"עצתי לך היא", אמרתי בהיסוס, "לעזוב את אספמיה".

"לעזוב את אספמיה?" נדהם חלומפז, "מדוע?".

"כדאי לך לעזוב את אספמיה, מכיון שכל החלומות מתגשמים בה", השבתי לו.

"מה ?" ,קרא חלומפז, והביט בי במבט השמור לכאלו שהשתבשה עליהם דעתם,  "הרי זהו מקור גאוותה של הארץ הזו!".

"נכון", אמרתי בבטחה. "והוא גם מקור אסונה".

"ספרת לי על עצבותם של תושבי אספמיה, ואני חושב שאני יודע את מקורו. תושבי הארץ הזו, לא טעמו מעולם מהו באמת חלום. כל דבר שהעלו בדמיונם הם קבלו. מעולם לא הרגישו את מתיקות החלום, את טעם הציפיה והתקווה להגשמה. אתם אינכם חולמים! "אנחנו?" צחק חלומפז, "אנו כל היום חולמים!, החלום כרוך בשמותינו, במהותנו", הכריז בלהט.

"לא!", השבתי בחריפות. "מעולם לא ציפיתם לדבר. כל חייכם אתם מגשימים, מעולם לא עליתם על יצועיכם וחלמתם על מנת לחלום, ועקב כך גם לא עלה על שפתיכם החיוך השמור אך ורק לחולמים." 

"חשבתי שאתה חכם", אמר חלומפז ביובש. "כנראה טעיתי" הוסיף. 

משכתי בכתפי בהשלמה. "רק רציתי לעזור", אמרתי.

"צר לי עליך ידידי, חיה בטוב, אולי נפגש"

"אולי", אמר חלומפז, שתינו ידענו שהוא אומר זאת רק לשם הנימוס.

התנעתי את מנוע המכונית, שולח מבט אחרון אל ארץ אספמיה. ארץ שהיא חלום,  אמר שלט העץ על שערי הזהב. ארץ שמעולם לא ביקר בה חלום, אמר לי ליבי.

 הנפתי יד לשלום, מביט קדימה וחולם…

 

נ.ב הגעתי לביתי לאחר המסע סביב העולם. וכששתיתי את כוס השוקו האהוב עלי במטבחה של אמא, ספרתי לה על ארץ שכל החלומות בה מתגשמים. ספרתי על הזקן ושרביטו,לחשיו וקסמיו.

" חלומות באספמיה" ,הניפה אמא יד מבטלת, והמשיכה לערבב בתבשיליה.

חייכתי, רק אני ידעתי עד כמה היא צודקת.       

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד