חלומו של אלול / נאוה כהן

חלומו של אלול / נאוה כהן

שכבתי לי במיטה, מכורבלת בשמיכה דקיקה, ולא הצלחתי להירדם. מלחמה של ממש התחוללה לי בפנים, בלבול גדול של קולות ומחשבות מילא את ראשי.

חושרע הפנה אלי אצבע מאשימה: “רק לחלום את יודעת! רק לחלום! תראי כמה קבלות קיבלת על עצמך באלול שעבר. רצית להיות “המושלמת”, את כזאת לא יוצלחית! תראי את הטבלה שכתבת בסוף השנה שעברה, כמעט ‘וי’ אחד אין בה!

שתקתי. נזכרתי בשנה הקודמת. חזרתי בערב אלולי מהרצאה מעוררת על הכנה לימים הנוראים, וכך, כשכולי כוונות טובות ישבתי להכין את הטבלה. היו בה אין ספור קבלות:

קבלהפירוטמספר ימים בשבועהצלחתי
צניעותחולצה כשרה, חצאית שמכסה את הברך לפי ההלכה, גרבים 100 דנייר7 
הבלגהעל הילדים שמבלגנים, השכנה שמתערבת ומחטטת7 
סבלנותלילדים שלא מקשיבים, בתור בסופר כשרוצים לעקוף אותי, בתור לרופא.7 
תפילהשלוש תפילות בכוונה בלי דילוגים.7 
חסדעם שכנה נזקקת, יולדות, משפחה מורחבת7 
לשון הרעעם שכנות בגינה, בטלפון עם חברות וכו’7 

אני עדיין חושבת על הטבלה, ואימרה ידועה עוברת לי בראש “תפסת מרובה לא תפסת”.

חושרע ממשיך להגביר את החשיכה שבחדר, והמילים שלו דוקרות אותי יותר ויותר.

“מושלמת מושלמת, איך בכלל חשבת?

רק אתמול דיברת בטלפון על חמותך שלא פרגנה לך על העוגה, ושלשום כל כך כעסת על הבלגן שהילדים עשו בזמן המנוחה שלך. ומה עם החולצה שלבשת היום, את לא חושבת שפתח הצוואר צריך תיקון?

ותפילה? בקושי את מספיקה אחת ביום. סבלנות? לפני חודש לא הסכמת בכלל שיעקפו אותך בתור, ואשת החסד, פשש!!! לפני חצי שנה כשגיסתך ילדה, אמרת שאת לא יכולה לשמור על הילדים, כי את עובדת על פרויקט ואין לך זמן בכלל.

החדר היה חשוך והמנורה הקטנה שדלקה לא הצליחה להאיר לי, חושרע התגלגל מצחוק.

הרגשתי שהכל צוחק לי, צועק לי,

מ ו ש ל מ ת  חשבת להיות, אה???

ל א  י ו צ ל ח י ת,  א פ ס  ג ד ו ל ! הרגשתי שהייאוש אוכל את כולי, רציתי רק לשקוע בשינה עמוקה ולשכוח מהכל.

“חוסר השלמות שלך הוא השלמות שלך”, לחש בי קול אחר.

“איך זה יתכן?” שאלתי.

חושרע המשיך לצחוק “אי שלמות שהיא מושלמות, ממש קשקוש. כמו כוס עם חור! איך בדיוק היא שלמה, איך?”

הקול המשיך ואמר: “כל אדם הוא יצירה מושלמת של אלוקים עם מעלות וחסרונות, והתפקיד שלנו הוא לתקן את המידות הרעות שלנו בצורה מאוזנת, לאט, צעד אחר צעד, בלי לחלום”.

חושרע הוסיף “את כל כך חולמנית! תראי איך הטבלה שלך ריקה”.

רציתי לצעוק. לא חלמתי באלול הקודם! תראו את הטבלה! אך הקול שבתוכי המשיך: “לא התכוונתי לחולמנות כזאת, ממש לא, התכוונתי שבאלול הייתה לך שאיפה גדולה מאוד, המון קבלות, וזו הדרך הבטוחה לכישלון. בדיוק כמו תינוק שדורשים ממנו ללכת בגיל חודש”.

הרגשתי את חושרע נסוג לאיטו וכמעט נעלם.

הקול שבתוכי המשיך, “כדי להשיג את המטרה, כדי להשתפר, אי אפשר לקבל קבלות רבות. צריך בכל פעם פרט אחד, וכך, בהדרגה, אפשר להתקדם ולהצליח”.

נזכרתי בשיעור יהדות עם המורה תקווה. היא סיפרה על האיש שרצה לנסוע מתל אביב לחיפה, ובטעות עלה לאוטובוס לבאר שבע. כאשר הגיע לבאר שבע, היה רחוק מהיעד בשעתיים.

עלה האיש שוב לאוטובוס, הפעם לאוטובוס הנכון.

“מתי היה המצב שלו טוב יותר, בנסיעה מתל אביב או בנסיעה מבאר שבע?” שאלה אז המורה בפאתוס. זכרתי היטב את התשובה…

ההבנה שטפה אותי, סוף סוף הבזיק גם חיוך.

מותר לחלום, צריך לחלום. וכאשר יודעים איך, הכל קל יותר. כוכב קטן האיר בחלון, אט אט נעצמו שמורות עיניי. נרדמתי. חלומות היו לי ושלוה.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד