חלומו של חלמון / ברכי זולדן

חלומו של חלמון / ברכי זולדן

חלומו של חלמון

1945 למניינם.

הירושימה. יפן.

אח. הקרש חתך אותו ברגליו היחפות. מצטרף לעשרות שלפניו שהותירו אותו זב דם. חבול ופצוע. וליבו שותת.

כבר לא נותר בו כוח להיאנח.

בינות להריסות, היכן שהעביר את הלילה הקודם, הוא נחת, מתנודד.

“אולי די להיאבק בגורל?” חלפה מחשבה מהירה במוחו הדואב. “שמא עליי להיכנע, להצטרף למיליוני בני האדם שמצאו כאן את מותם? הרהר בייאוש.

הוא נכנע קמעא. הותיר לראשו החבול להשמט למרגלותיו, אך לא לזמן ארוך.

פתע, הזדקף בדריכות, התרומם מלוא קומתו וחרחר בגרון ניחר: “התקווה היא הכוח החזק באדם! לא אתן לך, הירושימה, לחנוק בי את שארית חלומי!”

ומשסיים, צנח לאחוריו, מתעלף.

חוץ מכמה לטאות מבוהלות שנמלטו מהמקום, לא היה שם מי שירים גבה.

איש לא ראה אותו.

איש לא זכר אותו.

ודווקא לכן היא הייתה שם, התקווה.

מפעמת בכל עוז. מבטיחה ומעודדת.

מציירת עתיד חדש וורוד יותר, בצבעים של זריחה.

***

הספינה הטילה עוגן.

בינות למטען האנושי שהציף את הנמל, זחלה דמות קטנה וצנומה, אל החוף.

הוא היה שם.

צ’אנג, והחלום.

ארץ השמש העולה שקעה מאחוריו, ודמדומיה – בגדו בו.

הוא ידע שהרחיק שייט, אך לא ידע עד כמה. ולהיכן.

רק כהי העור שצמצמו לעברו מבט, העידו על המקום… הם בחנו אותו במבט תוהה, צהוב פנים מוזר וזר. ביבשת השחורה—

***

החום טפח על ראשו בעוז. צ’אנג מחה אגלי זיעה שקופים ויגעים, וטיפס במרומי הגרם הארוך והעקום המוביל לאתר הבנייה.

יום נוסף של עבודת כפיים לפניו.

בין סיתות ליציקה, הרהר צ’אנג בחולמניות: “חלומות, הם עם עקשן. קשה לרצות אותם, להתגשם.”

“נו, מה אתה חולם? עבוד כבר!” גער בו בחוסר סבלנות מנהל העבודה.

“חה! צהוב הפנים החולמני, נו, מה יותר מתאים מלקרוא לו חלמון? אה חהחה!”

נהנה כהה העור מהברקתו, תוך שהוא מעניק לצ’אנג דחיפה הגונה בכתפיו.

אך החלומות טרם השלימו עם המציאות. וצ’אנג, צ’אנג לעולם לא ישלים עמה. לעולם לא יחיה בשלום עם גורל מוכה.

***

העבודה הקשה לא היטיבה עמו כלל, ומיום ליום הלך גוו ושח.

והתקווה, הלכה ונחלשה. אך לא הרפתה.

אף שניסה לגרשה מליבו, בעצב ובייאוש, היא התעקשה להיאחז.

החלומות על עתיד, על חיים מאושרים, לא עזבו אותו.

ודווקא בגללם,

הוא הכריח את עצמו לגרור את רגליו לאתר הבנייה. בידיעה, שלולי העבודה המפרכת – פתו, מנת חייו, תיוותר בלתי מושגת.

המעלות טיפסו בעוצמה, רודפות זו את זו.

וצ’אנג, חש שכוחותיו כלים.

הייאוש החל מכרסם בו, תוקף את התקווה השברירית ומרסקה.

צ’אנג צלע אל סלע רחב, במעמקי בור צדדי.

הוא התיישב באנחה, נרתע מהמגע הקשיח והאדיש.

המלחמה השתוללה בליבו. יצרים ותקוות, חלומות ואכזבות.

הוא הפך בכפו חול מלוא הכף, מזרזף מבלי משים על האדמה התחוחה.

ולפתע, שפשף את עיניו בתדהמה.

גרגירים זהובים גלשו מידיו אל הקרקע.

האומנם? צ’אנג חפר בקרקע בידיו, כאחוז טרוף.

“זהב!!!” הרעידו מיתרי ליבו.

“זהב!”

מלמל פיו ביובש.

גרגרים גרגרים נאספו בידיים מיובלות. והפכו לשקים. של אוצר. של חלום שהפך למציאות. בכוח.

ציפורי שיר ניתרו במחול מושלם בינות לצמרות הברושים, כששיר הלל על שפתם.

וממש מתחתם, בין החולות, נסגר מעגל מרגש.

חלומו של חלמון, שלא התייאש.

והתממש.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד