בס"ד
חניתה
חניתה אוהבת דגים, את זה רואה כל מי שמעז ונכנס אל הבית שלה. אקווריום אמתי וענק ממלא את קיר הכניסה, מסתיר באופן חלקי את הבלגן שרוחש מאחוריו. את קירות המזרח והמערב מעטרים אקווריונים קטנים מאולתרים. קופסאות פלסטיק שקופות בשלל גדלים, נערמים זה על גבי זה, סמוכים בצפיפות זה לצד זה. מלאים מזן אל זן בדגיגים מכל הסוגים והזנים.
חניתה אוהבת דגים, אולי כי הם מכילים אותה ושותקים אל מול פרצי זעם האין אונים שלה.
"כולם רעים!" אמרה לי חניתה בפעם הראשונה והאחרונה שבה ביקרתי אצלה. מחפשת נתיב נשימה בתוך ערפל האבק. "כולם מרעישים כל היום וכל הלילה! כולם גנבים! כולם מפריעים לי לישון ולאכול ולנוח! ומדברים עלי! ושונאים אותי! מנשה הירקן, מוצץ את הדם שלנו. כמה צריכים כבר לעלות תפוחים, כמה???" הנהנתי בשתיקה מול האשה האומללה וההשתפכות העכורה שלה. והתלונות החולניות שאין להן סוף.
אחרי הביקור הראשון שלי אצלה באו הרבה ביקורים מצדה. למרות שלא כיבדתי אותה במשהו מלבד עוגיות ביסקוויט וכמה כוסות מים בזה אחר זה, היא נהנתה לשבת בסלוני הפשוט ולספר לי על תלאותיה בעולם הזה. כמה קשה לה להאכיל את כל הדגיגים וכמה הם רבים ומנסים לאכול זה את זה, ולמה בעולם הזה יש כל כך הרבה אנשים רעים.
בהתחלה ניסיתי לרכך לה אותו, את העולם, שיהיה לה נוח יותר לחיות בו. אחר כמה נסיונות סרק כאלה למדתי לשתוק לה ולהנהן לה ולתת לה משהו שאין אדם אחר בעולם שייתן לה אותו: זוג אוזניים מאזינות.
היא שמחה בהן, כלומר בכתה אל תוכן את כל הרוע שראתה מבעד למשקפיה העכורות, החולניות. בכתה את העוני והמחסור שלה, את הבדידות בין דגי הזהב ששתקו סביבה שתיקה אילמת ואנמית מדי, היא בכתה את העניות בגשם וברוח. "חודשיים לא קניתי בשר!" היא תנתה לי באחד מביקוריה. ואני ידעתי שאת שטרות הכסף שהעניק לה ארגון החסד שאתו דברתי, היא בזבזה בחנות לחיות מחמד. רכשה בה עוד כמה דגיגים חדשים…
—
היה זה אחר חג הפסח. רוגע אביבי ירד על העולם, הטלפון נח על משכבו ואני ישבתי בחצר שטופת השמש, לרגעים נדירים של מנוחת הנפש, מתמזגת עם ספר התהילים הוותיק שלי.
מהסלון טיילה אלי נעימת הגמרא של בעלי. מאז יצאנו שנינו לפנסיה, היא מהווה אצלנו את מוזיקת הרקע הערבה ביותר שבית יהודי יכול לשמוע. הטלפון צלצל, קמתי מהכסא הנוח, מיהרתי לגדוע את הצלצול הרם מדי, שלא ייקרע את חוטי הריכוז שם בסלון, שנארגים להם לאט ובעמל.
כמה טוב שיש אלחוט. יצאתי אל החצר כשהשפופרת צמודה לאוזניי. קולה הבכייני של חניתה נשפך אל אוזניי. "הארונות שלי פשוט ריקים, הרבנית נחמה!" היא בכתה לי. "עכשיו עשיתי חביתה מהביצה האחרונה שנשארה לי".
"ומה תאכלי לארוחת ערב?" דאגתי לה. אין הרבה אנשים שדואגים לה דאגת אמת. היא תפסה את הדאגה שלי בשתי ידיים. "אני באמת באמת לא יודעת, הרבנית". שמעתי קול של ארון נפתח ונטרק. עוד ארון, טריקה נוספת. "בכל הארונות אני מוצאת רק אוכל של דגים, אולי אני אוכל אותם גם?"
"אוי לא" נבחלתי. "את יודעת שמאכלי הדגים אסורים למאכל אדם… הם לא כשרים".
"אני רעבה" חניתה בכתה לי אל תוך האוזניים, לבי יצא אליה. אם הייתה גרה קרוב יותר, ואם רגליי העייפות היו מסכימות לכך הייתי הולכת לבקר אותה, אורזת ומביאה אליה שאריות מארוחת הצהריים הפשוטה שבשלתי. אבל הייתי עייפה, שלושים שנה של גידול ילדים וחיתונם בכל זאת הותירו אצלי איזה חותם. "הנה, מצאתי חבילה שלמה של אגוזים!" הקול של חניתה בכה קצת פחות. "אני הולכת לאכול אותם, אפילו שאני לא מאד מאד אוהבת".
"כל הכבוד לך" אמרתי לה מכל הלב, בטוחה שהחיוך המעודד עובר לה דרך השפופרת. "את נהדרת, את אוכלת מאכל בריא מאד שיתן לך כוח לעבוד את ה'".
"את אשה טובה, הרבנית" אמרה חניתה ברגע נדיר של גילוי לב. "אני יכולה…. לבוא אלייך לביקור הערב?".
היה רגע שקט, מצפה. בסיומו הרגשתי שאני לא יכולה לסרב לה. "את יכולה, בטח" אמרתי לה, מנסה לגרש את העייפות שבאה והתיישבה לי בכל האיברים. "אני אבוא בעוד שלש שעות, הרבנית" סיכמה חניתה את השיחה. הצצתי בשעון. בעוד שלש שעות, דקה אחת לא פחות, חניתה תהיה כאן. היא יודעת להיות דייקנית.
השמש האביבית החלה לסנוור אותי, השתרכתי הביתה, מרגישה פתאום את כובד משקלן של השנים.
עיניים אדומות צרובות גמרא הורמו עם כניסתי. "הלוואי שיכולתי לשמח אותה באמת" אמרתי לאיש שהתמזג עם הגמרא. "מאתיים שקלים היו משמחים אותה מאד. הייתי יורדת איתה למכולת הסמוכה, ועוזרת לה לערוך קנייה סבירה של מוצרי מזון".
הוא פשפש בארנק הזקן שלו. הוציא שטר מהוה של חמישים ₪. "זה מה שיש לי כאן היום" הוא אמר. "בבנק יש עוד ארבע מאות, אבל נצטרך אותם לקנייה של שבת. את יודעת, מנחם מגיע לשבת".
אה, בטח. מנחם והעשירייה שלו מסתפקים אך בקושי בקנייה בת ארבע מאות ₪. לא אוכל להפריש מהסכום אפילו שקל, כדי לשמח את חניתה. והרצון הבוער שלי לעזור לה, להשביע אותה ולשמח אותה, מה אעשה איתו?
לאט צעדתי אל החדר, ראשי היה כבד ואוזניי עייפות, משוועות למנוחה. הרפי, אמרתי לעצמי. הרפי ודעי כי טוב ה', שברא את חניתה ואת הצרות שלה, ואת החורים השחורים בנפשה. הוא ידאג לה. העולם אינו עומד עלי, הרבה שלוחים למקום.
הרפי. אמרתי לראשי התפוס והוא לא שמע בקולי. תופים קשקשו הלוך וקשקש וקולה הבכיין של חניתה היה בו מצלתיים.
אולי ספר טוב, לא כבד מדי, מסוג הספרים שהנכדות משאילות בשבילי לפעמים בספריה, אולי הוא יעזור לי להגיע אל ההרפיה המיוחלת.
פתחתי את מגירת השידה הראשונה. הספר מסילת ישרים שכב שם נינוח, לצד מכתב מאליהו ועלי שור. כאב הראש שלי גבר. לכל זמן ועת לכל חפץ. עת ללמוד ולהתעשר, עת להרפות. נו איפה הספר ההוא, הנאיבי משהו, ששרהלה השאילה עבורי? זה שעל הכריכה הסגולה שלו מצויירים שלושים פרפרים מתעופפים (ספרתי פעם!) ובין השורות שלו מבצבץ הומור נעים וטוב? במגירה השניה הוא לא היה. במגירה השלישית גם לא. כדי להגיע אל המגירה האחת שלפני האחרונה אני צריכה שרפרף להתיישב עליו, הגב כבר לא מה שהיה לפני עשרים, שלושים וארבעים שנה. התיישבתי, מתחתי את זרועי אל המגירה הנושקת לרצפה. פתחתי אותה.
הספר והפרפרים לא היו שם. היה שם משהו אחר, אדום, מרשרש.
בדקתי אותו מכל כיוון, צחוק גדול נפלט מהפה שלי, לא מאמין למה שקורה כאן.
מאתיים ₪!
איך ומתי הם צמחו פתאום בתוך המגירה. ורק לפני שבועיים היה כאן פסח, ועשרות נכדות הגיעו וניקו כאן והזיזו כל בלטה. איך זה שהשטר האדום – זורח הזה הוסתר מעין רואים ושכב כאן בשלווה הירואית?
האם שליח משמים שמע את השיחה שלי עם חניתה ואת כמיהתי האילמת, ושתל שם את השטר, לכבודי?
שמעתי סגירה של הגמרא. "מה קרה כאן? למי את צוחקת?" הוא הגיע לחלוק איתי את הסקרנות.
שנינו שפשפנו מצח תוהה. חיפשנו פתרון לחידה הבוערת. הצצתי בשעון. עוד שעה וחצי חניתה באה. האם יש סיכוי שאצליח להגשים את המשאלה שהתעוררה בי כל כך?
עוד דפיקה אחת עזה על המצח החרוש שלי, הניבה את הפתרון.
"זה השטר של מילכה!" נזכרתי בבת אחת. עיניו התבהרו בתוך המסגרת האדומה שלהן.
הכסף של מילכה.
–
הטלפון של מילכה הגיע אלי לפני שנתיים.
"הבן שלי צריך שידוך" היא נאנחה אל תוך השפופרת. "בחור טוב, לומד טוב, מחכה לקריעת ים סוף פרטית כבר חמש שנים…"
הכלתי אותה, השתתפתי בצערה.
"אני רוצה שבעלך יתפלל עליו ארבעים יום" היא ביקשה. "שמעתי שלתפילות שלו יש פרוטקציה בשמיים".
"לכל יהודי יש פרוטקציה, אם הוא מבקש באמת" אמר בעלי ממשמע את המשאלה. פתח את ספר התהילים הוותיק שלנו. אמר "למנצח" כמה וכמה פעמים, דמעה יהודית אחת, משתתפת בצערו של הזולת, זלגה לה והכתימה את הדף לפני שהוא הזכיר את אלנתן בן מילכה, לזיווג הגון בקרוב ולבניית בית נאמן בישראל.
ביום הארבעים הגיעה מילכה חגיגית ונרגשת, ובפיה בשורה. "היום בערב הווארט" היא אמרה, מנגבת דמעת התרגשות. "התפילות של בעלך! אמרתי לך שיש להן פרוטקציה בשמיים!"
היא דחפה לי שטר אדום אל תוך היד. "סכום סמלי כמתנה על התפילה והמאמץ" אמרה ומיהרה מאד לצאת. המשפחה המתינה לה ברכב. "ותבואו לאירוסין".
"אנחנו לא לוקחים תשלום על תפילות!" רדפתי אחריה, מנסה להחזיר לה את השטר האדום. "תפילות הן לא ביזנס!"
"אני רוצה לתת לכם מתנה" מילכה התעקשה. "זה לא תשלום על התפילה, כי לדמעות של יהודי צדיק אין תמחור. רק משהו סמלי לכבוד השמחה שלנו". מילכה התעקשה, גם אני מצדי התעקשתי אבל מילכה כבר נעלמה בעיקול המדרגות הסדוקות שלנו.
הוא הביט בשטר האילם ודעתו כדעתי. "לא נעשה שימוש בשטר הזה" ההחלטה הייתה מוצקה. תחבנו אותה למשמרת בהיכנשהו שנשכח מיד ברגע הבא, ושגרת החיים המשיכה לפכות.
מאז עבר פסח, הבית נוקה מהמסד עד לטפחות, אין רהיט שלא הוזז בעזרתן האדיבה של נכדותי והשטר הזה ישב שם, במגירה הנושקת למרצפות, בלתי נראה לאיש. ישב והמתין למשאלת הלב הקטנה שלי, לשמח בה את חניתה.
"לחניתה אפשר לתת את השטר הזה" אישר בעלי.
אחרי מנוחה קצרה התארגנתי לחכות לחניתה. יחד הלכנו לחנות המכולת. הסתכלתי איך חניתה ממלאה שקיות, את החיוך הקטן שהפציע על פניה כשהושטתי לה את השטר האדום,
והייתי מאושרת.
